יכול להיות שזה עניין גנטי. אבי היה אדם אופטימי. גם כאשר נאלץ בגיל 45 לברוח מגרמניה אל ארץ קטנה ופרימיטיבית במזרח התיכון, אבי שמר על מצב-רוח מרומם. למרות שהיה עליו להסתגל לארץ חדשה, למזג-אוויר הרבה יותר חם, לעבודה גופנית מפרכת ולעוני מרוד, הוא היה מאושר. לפחות הציל את אשתו וארבעת ילדיו, שאני הייתי הקטן שבהם.

כיום, ביום הולדתה ה-64 של מדינת-ישראל, אני עדיין אופטימיסט.

לפני זמן-מה נתקלתי בסופר עמוס עוז בחתונה. דיברנו על הדבר המוזר הזה, האופטימיות שלי. הוא אמר שהוא פסימיסט. כשאתה פסימיסט, אמר, אינך יכול להפסיד. אם הדברים משתנים לטובה, אתה יכול לשמוח. אם הדברים משתנים לרעה, אתה שמח על כך שצדקת כל הזמן.

הצרה עם הפסימיזם, אמרתי לו, היא שזו השקפת-עולם שאינה מובילה לשום מקום. הפסימיזם פוטר את האדם מכל דחף לפעול. אם ממילא הכול עומד להיות רע, למה לטרוח? הפסימיות היא השקפת-עולם נוחה. היא גם מאפשרת לבוז לאנשים האופטימיים, הממשיכים ברוב תמימותם להיאבק למען עולם יותר טוב. האופטימיסטים כסילים!

זהו, בעצם, לב העניין. האופטימיסטים יכולים להיאבק. מי שאינם מאמינים בעולם יותר טוב גם אינם יכולים להיאבק למענו. הם יכולים רק לשבת על הכורסה מול מסך הטלוויזיה, לנענע בראש ולצקצק בלשון על הטימטום של המין האנושי בכלל והעם שאליו הם שייכים בפרט.

כשאני מודה באופטימיות שלי, יורד עלי מטר של נזיפות. האם אתה לא רואה מה קורה סביבך? האם זוהי המדינה שדמיינת לעצמך ב-14 במאי, 1948, כאשר שמעת ברדיו בחצי-אוזן את נאומו של בן-גוריון בשעה שהתכוננת לקרב של הלילה?

נכון, לא למדינה כזאת פיללנו. חבריי ואני חשבנו על מדינה שונה מאוד. ובכל זאת אני אדם אופטימי.

כאשר אני מדבר על נושא זה, אני נזכר תמיד בנקודה מסוימת בחיי.

זה היה באוקטובר 1942, והעולם רעד.

ברוסיה הגיעו הכוחות הנאציים לסטלינגרד. לא היה ספק שהם יכבשו את העיר וימשיכו הלאה.

דרומה משם פרץ הוורמאכט הבלתי-מנוצח לאזור הקווקז. משם הוביל קו ישר דרך תורכיה וסוריה לארץ-ישראל.

בצפון-אפריקה פרץ צבאו המהולל של הגנרל ארווין רומל את הקווים הבריטיים והגיע לכפר אל-עלאמיין, 106 קילומטרים בלבד מאלכסנדריה, כמרחק בין באר-שבע לתל-אביב. משם הייתה הדרך לארץ-ישראל קצרה.

שנה לפני כן כבשו הנאצים את האי כרתים בפלישה המוצנחת הראשונה בהיסטוריה.

לכל מי שהסתכל במפה היה המצב ברור לגמרי. מצפון, ממערב ומדרום נעה המפלצת הנאצית לעבר ארץ-ישראל כדי להשמיד את המדינה היהודית שבדרך. האנטישמיות המטורפת של אדולף היטלר סימנה את היעד.

גם שליטינו הבריטיים חשבו כך. הם פינו את נשותיהם וילדיהם לעיראק. הם עצמם, כך אמרו השמועות, ישבו על המזוודות, מוכנים להימלט ברגע שתבוא הידיעה על פריצה גרמנית במצריים.

ארגון ההגנה עשה הכנות קדחתניות. כמו גיבורי מצדה לפני 1900 שנה, שהתאבדו בצוותא כדי שלא ליפול חיים לידי הרומאים, הלוחמים שלנו היו אמורים להתקבץ בהר-הכרמל כדי להילחם בפולשים ולמכור את חייהם ביוקר. אני, שזה עתה מלאו לי 19 שנה, חייתי בתל-אביב חסרת-המגן. ידענו שזה הסוף.

אבל בתום מלחמת-העולם וקריסת הרייך השלישי התפרסמו הרבה ספרים על מהלך הקרבות. הסתבר שהמשבר הנואש של אוקטובר 1942 היה קיים רק בדמיוננו.

לא רק שהפלישה המוצנחת בכרתים לא הייתה ניצחון מזהיר, בפועל היא הייתה כישלון מוחץ. אבידות הגרמנים היו כה חמורות עד שהיטלר פקד להימנע בעתיד מפעולות כאלה. (הבריטים לא ידעו זאת, ולקראת סוף המלחמה ערכו בהולנד פעולה מוצנחת משלהם, שהסתיימה באסון.)

הכוחות הגרמניים שהגיעו לקווקז היו מותשים לחלוטין ולא יכלו להתקדם דרומה. הם לא יכלו אף לחלום על ארץ-ישראל הרחוקה.

וחשובה מכל, מבחינתנו, הייתה העובדה שהגנרל רומל הגיע לאל-עלאמיין בטיפת-הבנזין האחרונה שלו. היטלר, שראה בכל ההרפתקה הצפון-אפריקאית סטייה מציר המאמץ העיקרי שלו – כיבוש רוסיה – סירב לבזבז עליה אף טיפה נוספת של הנוזל היקר. ארץ-ישראל עניינה אותו כקליפת השום. (גם אילו רצה, לא הייתה כל אפשרות להעביר את הדלק בים-התיכון. הבריטים הצליחו לפענח את הצופן של חיל-הים האיטלקי וידעו מראש על כל אוניה היוצאת מנמל איטלקי.)

מוסר ההשכל: גם בתוך משבר שנראה נואש, אסור לאבד תקווה, מפני שאיננו יודעים את כול העובדות.

אך אין צורך להסתכל 70 שנה אחורה. די במבט על אירועי הזמן האחרון.

האם האמין מישהו בישראל לפני שנה שהנוער האדיש שלנו, הנוער ש"לא שם דאם" על שום דבר, יקום לפתע בתנועת-מחאה חברתית אדירה? אילו אמר זאת מישהו שבוע לפני שזה קרה, היו צוחקים עליו.

מקרה דומה היה קורה למי שהיה מנבא בראשית השנה שעברה שהמצרים (דווקא הם מכל עמי תבל!) יתקוממו ויסלקו את הרודן שלהם. אביב ערבי? חה-חה-חה!

כשמזדמן לי להרצות בגרמניה, אני שואל תמיד: "האם מישהו מכם האמין, יום לפני שזה קרה, שיראה עוד בחייו את נפילתה של חומת-ברלין? אם כן, נא להרים את היד!" מעולם לא הורמה אף יד אחת.

והאירוע הגדול מכל, קריסת ברית-המועצות האדירה – מי צפה לכך? לא ארצות-הברית, בעלת שרותי-הביון העצומים, ולא "המוסד" המהולל, עם כל משתפי-הפעולה שלו בקרב יהודי ברית-המועצות.

הוא הדין לגבי המהפכה של האייתוללה חומייני באיראן, שסילקה את השאה.

זה נכון גם לגבי רוב האסונות מעשי-ידי-אדם, שאירעו בימי חיי – מהשואה ועד הירושימה.

מה זה מוכיח? לא כלום, מלבד העובדה שאי-אפשר לנבא מראש שום-דבר בוודאות. מאורעות היסטוריים הם מעשי ידי בני-אנוש. נכון, זה יכול לתת מקום לפסימיות, אבל גם לאופטימיות.

אנחנו יכולים למנוע אסונות. אנחנו יכולים לסלול את הדרך לעתיד יותר טוב. אבל לשם כך אנחנו זקוקים לנשים ולגברים המאמינים שאפשר לעשות זאת. אופטימיסטים. הרבה כאלה.

ביום-העצמאות ה-64 של מדינת-ישראל, המצב בכל רע. "שלום" הפך למילה גסה. רוב הישראלים אומרים: "השלום הוא דבר נהדר. הייתי משלם כל מחיר למען השלום. אבל למרבה הצער, השלום אינו אפשרי. הערבים לא יקבלו אותנו לעולם. לכן תימשך המלחמה לנצח."

זהו פסימיזם נוח מאוד, הפוטר אותנו מכל אשמה וגם מאפשר לנו שלא לעשות כלום.

"פיתרון שתי-המדינות", הפיתרון המציאותי היחידי, נסוג. בשטחים הפלסטיניים כבר קיים משטר של אפרטהייד, והוא פושט לתוך מדינת-ישראל עצמה. קמה והולכת מדינת-אפרטהייד בכל הארץ. בעוד כמה שנים ישלוט בה מיעוט יהודי על רוב ערבי.

אם יקרה נס ומדינת-ישראל תאלץ להעניק לפלסטינים זכויות-אזרח, המדינה היהודית בכל הארץ תהפוך למדינה ערבית בכל הארץ.

ארצות-הברית, בעלת-הברית האחרונה שנותרה לנו, שוקעת באיטיות ובהתמדה. למעצמה העולה, סין, אין זיכרונות מהשואה.

חוסר-השוויון החברתי משתולל בישראל יותר מאשר בכל ארץ מפותחת אחרת.

היסודות הדמוקרטיים של "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" נסדקים והולכים. חבורה של פאשיסטים, שמצאו את מקומם בממשלה, צרה על בית-המשפט העליון. הכנסת הופכת לקריקטורה של פרלמנט. התקשורת הכתובה והאלקטרונית הופכת אט-אט לסניף של משרד התעמולה שאיננו קיים.

האם יכול המצב להיות יותר גרוע? בחיי הארוכים למדתי ששום מצב אינו כה רע, עד שאינו יכול להיות רע יותר. כשם ששום מנהיג הוא לא כל-כך רע, שהבא-אחריו לא יהיה יותר גרוע.

ואולם, יתכן מאוד שכוחות רבי-עוצמה, בלתי-נראים ובלתי-נשמעים, פועלים בסתר לשינוי המצב לטובה. זה דומה לסכר המוקם על נהר. מאחורי הסכר עולים המים אט-אט, מבלי להשמיע קול, מבלי שהדבר מורגש. פתאום פורצים המים את הסכר בקול גדול ומציפים את הארץ.

זה לא יקרה אם אנחנו לא נמלא את תפקידנו. מעשינו ומחדלינו הם חלק מהמצב. לא די לקוות ולהאמין. צריך לפעול ולעשות.

לשם כך יש אופטימיסטים.