במשפט זה בולטת המילה "אכזר". לא סביר שז'בוטינסקי באמת התכוון לכך. השפה העברית שלו הייתה דלה (כפי שהעיר חיים נחמן ביאליק), וסביר מאוד להניח שהוא התכוון למילה "קשוח". במילה "גאון" התכוון, מן הסתם, ל"גא" (במובן המקורי של המילה).

אילו ראה ז'בוטינסקי את הליכוד של היום, הוא היה מזדעזע. חזונו היה תערובת של לאומנות, ליברליזם והומניזם בנוסח המאה ה-19.

באופן פרדוכסלי, התכונה היחידה מהשלוש ששרדה בימינו, בייחוד בשטחים הכבושים, היא האכזריות. בליכוד אין במה להתגאות, ונדיבות היא תכונה המיוחסת לשמאל הבזוי.

האכזריות השגרתית, היומיומית, השולטת בשטחים הכבושים נצפתה השבוע בסרט וידיאו. אלומת-אור מסנוורת באפלה.

זה קרה בכביש 90, המוביל מיריחו לבית-שאן לאורך נהר הירדן. זהו הכביש העיקרי של בקעת-הירדן, שאותה רוצה ממשלתנו לספח בכל מחיר. הוא שמור לישראלים בלבד. תחבורה פלסטינית אסורה בו.

(יש בדיחה פלסטינית על הנושא הזה. במשא-והמתן שלאחר הסכם-אוסלו דרש הצוות הישראלי להשאיר את הכביש תחת שלטון ישראל. ראש הצוות הפלסטיני, אחד האנשים שחזרו זה עתה מתוניס, שאל את חבריו: "אם יש לנו 89 כבישים אחרים, למה שלא נוותר על הכביש ה-90?")

קבוצה של פעילים פרו-פלסטיניים מרחבי העולם החליטה למחות על סגירת הכביש לנסיעה של פלסטינים. הם הזמינו את ידידיהם בני ובנות המקום לטיול באופניים על הכביש האסור. שם נעצרו על-ידי יחידה צבאית. במשך כמה דקות עמדו אלה מול אלה: רוכבי-האופניים, שכמה מהם לבשו כפיות ערביות על שכמם, והחיילים שהחזיקו ברובים.

הפקודה לגבי מצבים כאלה אומרת שעל החיילים לקרוא למשטרה, שאנשיה אומנו לטפל במפגינים ומצוידים באמצעים לא-קטלניים לפיזור-הפגנות. ואולם, מפקד היחידה החליט אחרת.

מה שקרה בהמשך נראה בסרט הווידיאו שצולם על-ידי אחד המפגינים. הדברים נראים בצורה ברורה וחד-משמעית, שאינה משתמעת לשתי פנים.

קצין בדרגת סן-אלוף ניצב מול צעיר דני בהיר-שיער, העומד במקום מבלי לומר ומבלי לעשות דבר. אין בסביבה שום סימן לאלימות.

פתאום מרים הקצין את רובהו באופן מאוזן, יד על הכת ויד על הקנה, ואז הוא דוחף את המחסנית בכל הכוח לתוך פניו של הצעיר הדני. הקורבן נופל אחורה על הארץ. הקצין מחייך בסיפוק.

בערב הופיע הסרט בטלוויזיה. מאז ראה אותו כמעט כל ישראלי מאה פעמים. ככל שמרבים לצפות בו, כן גובר הזעזוע. האכזריות הקרה של המעשה, ללא שום פרובוקציה, גורמת לצופה להתכווץ.

ותיקי ההפגנות בשטחים הכבושים לא הופתעו. אין שום חדש בתקרית זו. רבים סבלו מהאכזריות בצורות שונות.

הדבר היחיד שהוא בלתי-רגיל במקרה זה הוא שתקרית הונצחה בצילום. ולא במצלמה נסתרת, אלא בגלוי. היו במקום כמה מצלמות, הן של המפגינים והן של הצבא. צה"ל מצלם אירועים כאלה דרך קבע, כדי שהצילומים ישמשו כראיה במקרה שהמפגינים יועמדו למשפט צבאי.

הקצין ידע זאת. הוא פשוט ציפצף.

הפרסום הבלתי-רצוי גרם למהומה רבתי. ברור שלא המעשה עצמו זיעזע את הצמרת הצבאית והפוליטית, אלא הפרסום. מה גם שזה בא בסמוך להגנת-הגבורה של 650 שוטרים ושוטרות על נמל-התעופה בן-גוריון מול ההתקפה האימתנית של 60 פעילי זכויות-אדם בינלאומיים. הפרסום הנוסף הגביר את הנזק.

הרמטכ"ל גינה את הקצין והשעה אותו מיד. כל צמרת הצבא הלכה בעקבותיו, וכך גם ראש-הממשלה. מכיוון שצה"ל הוא, כידוע, "הצבא הכי מוסרי בעולם", ברור שהיה כאן מעשה בלתי-נסלח של קצין אחד חריג. צה"ל יערוך חקירה יסודית, יוסקו מסקנות, וגו'.

גיבור התקרית הוא סגן-אלוף שלום אייזנר ("איש-ברזל", בגרמנית).

קצין זה רחוק מלהיות חריג. להיפך, נדמה שהוא הקצין הטיפוסי, ואולי גם הישראלי הטיפוסי.

הדבר הראשון שהצופה שם אליו לב כשהוא רואה את הסרט הוא הכיפה. "נו, כמובן," מלמלו רבים לעצמם. זה עשרות שנים פועלת התנועה הלאומנית-דתית בהתמדה ובעקשנות להחדיר את אנשיה לסגל הקצונה של צה"ל, שם הם מטפסים בסולם הדרגות, מתוך תקווה שבסוף אחד מהם יגיע לכס הרמטכ"ל. כיום כבר אין זו הפתעה לראות סגני-אלופים חובשי-כיפות – כמו שפעם זו לא הייתה הפתעה לראות שם קיבוצניקים. אייזנר היה סמח"ט.

התנועה הלאומנית-דתית היא צור-מחצבתם של גרעיני המתנחלים, וגם של יגאל עמיר, שרצח את יצחק רבין, וברוך גולדשטיין, שטבח את המתפללים במערת המכפלה.

אחד מעמודי-התווך של מחנה קיצוני זה הוא ישיבת מרכז הרב, שאחד המורים המחנכים בו היה אבי אשתו של אייזנר. אייזנר-הבן נראה בשעתו בין המפגינים נגד ההתנתקות מגוש קטיף. בשנה שעברה צולם אייזנר, אז כבר סגן-אלוף, כשהוא מתרועע בידידות עם רוכבי-אופניים ימניים, שערכו גם הם הפגנה בכביש 90, באותו המקום בדיוק שבו אירעה התקרית המבישה.

אייזנר לא השלים עם גינוי מעשיו. בחוצפה שאין לה תקדים תקף את הרמטכ"ל, את אלוף-הפיקוד ואת מפקד האוגדה. הוא נופף בתחבושת על ידו כדי להוכיח שפעל מתוך הגנה עצמית. הוא טען שהמפגינים שברו לו אצבע, ואף הביא תעודה של רופא.

זה בלתי-סביר. קודם כל, מי שזה עתה נשברה לו אצבע אינו יכול להחזיק ברובה כפי שהוא נראה בסרט הווידיאו. שנית, הסרט מראה שמעשהו לא בא בעקבות שום מעשה אלים. שלישית, הצלמים הצבאיים במקום צילמו כל פרט. אילו הייתה אלימות מצד המפגינים, היה הצבא מפרסם את הסרטים שלו עוד באותו יום. רביעית, אייזנר תקף באותה הצורה גם שתי נשים ומפגין נוסף – את השתיים בפנים ואת השלישי בגב. למרבה הצער זה לא הונצח במצלמה.

סא"ל אייזנר טוען בלהט שפעל כהלכה. הרי הוא פיזר את ההפגנה, נכון?

אך הוא לא נעדר חרטה. אייזנר הודה בפומבי ש"אולי זו הייתה שגיאה לעשות את זה לעיני המצלמות." בעניין זה יש הסכמה מלאה בינו לבין צמרת צה"ל והתקשורת. הביקורת החריפה ביותר שלהם לא הייתה על האכזריות, אלא על הטיפשות.

כאדם יחיד, אייזנר הטיפש אינו מעניין איש. אחרי הכול, אם יחדלו הצבאות מלגייס טיפשים, לאן נגיע?

הצרה היא שאייזנר אינו יוצא-מן-הכלל. הוא מייצג את הנורמה. יש בצה"ל גם אנשים מצוינים, אבל אייזנר מייצג קצינים רבים היוצאים מכור-ההיתוך הצה"לי.

ולא רק אותם. על משקל השיר של ז'בוטינסקי, אפשר לומר שמערכת-החינוך שלנו יוצרת "גזע / טיפש ושפל ואכזר". איך זה יכול להיות אחרת, אחרי 60 שנים של אינדוקטרינציה לאומנית בלתי-פוסקת ו-45 שנים של כיבוש? כל כיבוש וכל דיכוי של עם אחר משחיתים את הכובש ומטמטמים את המדכא.

כשהייתי בן 15 עבדתי במשרדו של עורך דין יהודי-בריטי, חניך אוקספורד. בין לקוחותיו היו כמה וכמה פקידים בריטיים בכירים של ממשלת המנדט. רובם נראו לי נחמדים, אינטליגנטיים ואדיבים, עם חוש-הומור מלבב. למרות זאת נהגה ממשלת-המנדט בטמטום בולט.

באותו זמן הייתי חבר באצ"ל, ומטרתנו הייתה לגרש אותם מהארץ. בחדרי היה מחסן קטן של אקדחים, שנועדו להרוג אותם.

חייתי בין שני העולמות, ושאלתי את עצמי פעמים רבות: איך יכולים האנגלים הנחמדים האלה להתנהג בכזו טיפשות?

המסקנה שלי הייתה ששום אדונים קולוניאליים אינם יכולים לנהוג בחוכמה. המצב הקולוניאלי עצמו מכריח אותם לפעול בניגוד לנטיותיהם החיוביות ובניגוד לשכלם הישר.

אמנם, בשנים הראשונות של הכיבוש דובר הרבה על "כיבוש נאור" ו"כיבוש ליברלי". שר-הביטחון של אז, משה דיין, הורה לנהוג בפלסטינים בנדיבות. הוא הניח להם לסחור עם האויב ולהקשיב לשידורי-התעמולה של האויב ככל העולה על רוחם. כמחווה חסרת-תקדים השאיר את הגשרים בין הגדה המערבית ובין ירדן – שהייתה ארץ אויב - פתוחים. (התלוצצתי אז שדיין, שמעולם לא קרא ספר, פשוט לא ידע שזה בלתי-אפשרי.)

מדיניות זו לא נבעה מטוב-לב. דיין פשוט חשב שאם יניחו לערבים לחיות את חיי היום-יום שלהם בשלום, הם לא יתקוממו נגד הכיבוש הנצחי. ואכן, במשך עשרים שנה זה הצליח פחות או יותר, עד שקם דור פלסטיני חדש ופתח באינתיפאדה הראשונה. אז נהיה הכיבוש - אכן - טיפש ושפל ואכזר.

לפני יומיים חל יום-הזיכרון לשואה. הוא העלה בזיכרוני אימרה של אלברט איינשטיין, שהיה יהודי וציוני:

"אם לא נהיה מסוגלים למצוא דרך לשיתוף-פעולה ולהסכם כן עם הערבים, כי אז יהיה ברור שלא למדנו כלום באלפיים שנות ייסורים, ונהיה ראויים לכל מה שיקרה לנו."