בסוף הטקס הושר ההמנון הלאומי. המצלמה צילמה פרצוף אחר פרצוף. לרגע השתהתה על פניו של השופט סלים ג'ובראן, וכך נתפס בקלקלתו. הוא אמנם כיבד את ההמנון בקימה, כמו כולם, אך שפתיו לא נעו!

פרצה מהומת אלוהים. השופט ג'ובראן הוא האזרח הערבי הראשון המכהן בבית-המשפט העליון כשופט קבוע.

הימין התפוצץ מזעם. איך הוא מעז! עלבון לסמלי המדינה! צריך להדיחו מיד! או, יותר טוב, לגרש אותו למדינה שאת המנונה הלאומי הוא יכול לשיר!

אחרים התייחסו לשופט בכבוד. הוא לא אנס את מצפונו! אילו שר את ההמנון, זה היה מעשה של צביעות, אפילו של שקר! הוא עשה את המעשה הנכון!

"התקווה" נכתב, כידוע לכל, כמעט עשור לפני הקונגרס הציוני הראשון, על-ידי משורר זוטר, כהמנון של המושבה ראשון-לציון. אחר-כך התקבל כהמנון התנועה הציונית, אחר-כך כהמנון היישוב, ולבסוף כהמנון המדינה. המנגינה נלקחה משיר-עם רומני, ויתכן שהייתה במקורה שיר איטלקי.

המלים התאימו לזמנן: "כל עוד בלבב פנימה / נפש יהודי הומייה / ולפאתי מזרח, קדימה / עין לציון צופיה // עוד לא אבדה תקוותנו / התקווה בת שנות אלפיים / להיות עם חופשי בארצנו / ארץ ציון וירושלים." (בגרסה המקורית נאמר: "...התקווה הנושנה / לשוב לארץ אבותינו / עיר בה דויד חנה."

באוזניים של ישראלי יהודי, המלים האלה מיושנות לחלוטין. בשבילנו, ישראל אינה "במזרח". תקוותנו להיות עם חופשי ב"ארצנו" כבר התגשמה מזמן. הרבה ילדים שרים "כל עוד "בלבה" ולא יודעים מה זה.

אבל בשביל אזרח ערבי, המלים הן התגרות ממש. שום "נפש יהודי" לא הומה בו, עיניו אינן צופות "לפאתי מזרח" , "ציון" אינה מולדתו. המילים היחידות היכולות לעורר בו רגש חיובי הן "להיות עם חופשי בארצנו" – אך לאו דווקא בהתאם לחלום הציוני.

איך יכול אזרח ערבי, ויהיה נאמן למדינה ככל שיהיה, לשיר את השיר מבלי להתבייש? השופט ג'ובראן יכול להיות אדם מושלם בכל שאר הבחינות, אך "נפש יהודי" אין לו.

לי, אישית, התקרית מזכירה מאורע מכונן בחיי, הגורם לי לחוש אהדה רבה לשופט.

כאשר עלו הנאצים לשלטון הייתי ילד בן 9, התלמיד היהודי היחיד בגימנסיה גרמנית. אחד מסימני המשטר החדש היה שבכל כמה שבועות נערכה בבית-הספר חגיגה גדולה לזכר אחד הניצחונות של הצבא הגרמני במהלך הדורות. בהזדמנויות אלה התכנסו כל התלמידים, מגדול עד קטן, באולם הגדול של בית-הספר, כדי להאזין לנאומים פטריוטיים.

בסיום אחד הטקסים האלה – נדמה לי שזה היה לזכר כיבוש בלגראד על-ידי המצביא הנסיך אויגן ב-1717 – כל התלמידים קמו על רגליהם ושרו את שני ההמנונים הרשמיים – ההמנון הגרמני הישן ("דויטשלנד איבר אלס") וההמנון הנאצי החדש ("הרימו את הדגל"). כל התלמידים הרימו את זרוע ימין.

היה עלי להחליט באלפית של שנייה. הייתי הילד הקטן ביותר בכל בית-הספר, מפני שהייתי בכיתה הכי נמוכה, וחוץ מזה גם התחלתי ללמוד שנה לפני חבריי לכיתה. עמדתי דום, אבל לא הרמתי את זרועי ולא שרתי את ההמנון הנאצי. אני חושב שרעדתי מהתרגשות.

כשזה נגמר איימו כמה ילדים גדולים לשבור לי את כל העצמות אם זה יקרה עוד פעם. למרבה המזל, עזבנו את גרמניה כעבור כמה ימים.

אינני יודע אם השופט רעד בשעה ששרו סביבו את ההמנון, אבל אני יודע בדיוק מה הרגיש.

למרות הקשקושים האינסופיים על "הסכנה הקיומית" הטמונה בפצצה האיראנית, תקרית ההמנון עדיין מעוררת התרגשות גדולה בתקשורת. ובצדק, מפני שיש לה משמעות עמוקה.

אם שופט עליון ערבי אינו יכול לשיר את "התקווה", מה ביחס לעמדתם של 1.5 מיליון אזרחים ערביים כלפי "סמלי המדינה" - ואכן, כלפי "המדינה היהודית" עצמה? האם פירוש הדבר שהם "סוס טרויאני"?

זוהי שאלה ישנה, וימיה כימי המדינה. מנסים לגשר על פני התהום באמצעות הנוסחה "מדינה יהודית ודמוקרטית". (על כך מלגלגים הערבים במרירות: "מדינה דמוקרטית ליהודים, ומדינה יהודית לערבים!") התקרית של השופט ג'ובראן מאירה את הבעיה יותר מאי-פעם. הנה אזרח נאמן, השומר על חוקי המדינה ברמה הגבוהה ביותר, והוא אינו יכול לשיר את ההמנון הלאומי. איך תיפתר הבעיה?

התשובה הפשוטה ביותר היא להחליף את ההמנון. פרשנים שונים העזו השבוע להעלות בפעם הראשונה את הרעיון הנועז הזה.

גילוי נאות: מעולם לא אהבתי את "התקווה". המנגינה הגנובה היא די יפה, אבל אינה מתאימה להמנון. המנון לאומי אמור להלהיב ולרומם את הרוח, ואילו המנגינה הזאת היא עצובה ונואשת, כמו שיר השבויים העבריים באופרה "נבוקו" של ורדי. אשר למילים - הן גובלות בגיחוך.

למדינות רבות יש המנונים מגוחכים. מה ביחס לידיהם המגואלות-בדם של העריצים הגרמנים בהמנון הצרפתי? מה ביחס למלכה עתירת-התהילה בהמנון הבריטי? (הניצחון האחרון של הוד מלכותה היה באיי פוקלנד.) או ההמנון ההולנדי המטומטם לגמרי? שלא להזכיר את ההמנון הגרמני הנוכחי, שבו החליף הבית השלישי את הבית הראשון האסור – אותו הבית ששרו חבריי לבית-הספר באירוע ההוא.

אך העובדה שההמנון מגוחך במקצת אינה הסיבה היחידה לרצוני להחליפו. גורמת לכך העובדה שחמישית מאזרחי ישראל, הערבים, אינו יכול לשיר אותו. (עשירית נוספת, החרדים, ממילא דוחים אותו מכל וכל.)

זה לא בריא למדינה ש-20% מאזרחיה בוחלים בסמליה. בגלל הסיבה הזאת בדיוק החליפו הקנדים לא-מזמן את ההמנון שלהם. במקום ההמנון הבריטי, שהאזרחים הצרפתיים פשוט סירבו לשיר אותו, קנדה אימצה לעצמה המנון חדש, שגם הצרפתים יכלו לשיר. ההמנון החדש ("או קנדה!") מחזק את אחדות האזרחים.

החלפת המנונים אינה תופעה בלתי-ידועה. במהלך מלחמת-העולם השנייה, כאשר סטלין היה זקוק לעזרת המערב, הוא זרק את ה"אינטרנציונל" לפח וכפה המנון חדש, שנבחר בהתחרות. אחרי קריסת ברית-המועצות החליפו השליטים החדשים של "הפדרציה הרוסית" את המלים של המנון זה, אך את המנגינה השאירו כשהייתה.

לכן ניצלתי את ההזדמנות הראשונה כדי להציע לקבל המנון חדש. זה היה זמן קצר אחרי מלחמת ששת-הימים. ערב המלחמה ההיא חיברה נעמי שמר את "ירושלים של זהב", שהפך להמנון המלחמה. לא אהבתי את כל המילים של השיר, אבל ראיתי בו הזדמנות להיפטר מ"התקווה". לכן הגשתי הצעת-חוק לאמץ את השיר כהמנון המדינה.

קדיש לוז, יו"ר הכנסת, לא התרגש, אבל אמר לי שאינו יכול להניח את ההצעה על שולחן הכנסת מבלי לקבל מראש את הסכמת המחברת. טילפנתי לנעמי וביקשתי פגישה. היא הייתה אישה נעימה, למרות שנישואיה הפכו אותה לימנית. (היא גדלה, כידוע, בקיבוץ שמאלי, אך התחתנה עם ימינן ואימצה את דעותיו.)

הופתעתי להיווכח שהיא לא התלהבה כלל. הרגשתי שיש משהו חמקני בגישתה, אך לא הבנתי מה. בכל זאת הסכימה בסוף שאגיש את הצעת-החוק, וזו אכן הועלתה ונדחתה פה אחד, מלבד קולי. (בשבוע שעבר הזכיר השופט-בדימוס מישאל חשין את הצעתי באחת מתוכניות הטלוויזיה.)

את ההיסוס המוזר של נעמי שמר הבנתי כעבור שנים. לפני מותה היא הודתה שלא היא חיברה את המנגינה הנהדרת של "ירושלים של זהב", אלא שזה שיר בסקי ישן. במשך שנים הייתה אחוזת פחד שמא יתגלה הדבר. אך מכיוון שגם מנגינת "התקווה" גנובה, זה לא ממש הטריד אותי.

"התקווה" יכולה להישאר כהמנון העם היהודי. דרוש שיר חדש שיהיה ההמנון של מדינת-ישראל על כל אזרחיה.

הסיפור האמיתי מאחורי התקרית הוא, כמובן, הבעיה הבלתי-פתורה של המיעוט הערבי בישראל. למעשה הם מופלים לרעה בכל תחומי החיים, ובכירי המדינה גם מודים בכך. אבל אין תוכנית לתיקון העוול.

אזרחי המדינה הערבים מרגישים שהמדינה דוחה אותם, ומגיבים בהתנכרות גוברת כלפיה. מנהיגיהם, המתחרים על קולות המצביעים, הולכים ומקצינים, בעוד שהימין הישראלי הופך יותר ויותר לאנטי-ערבי. בצורה פרדוכסלית, האזרחים הערביים הופכים ליותר ויותר ישראלים בחייהם היומיומיים, ובאותו השעה גם יותר ויותר אנטי-ישראלים בדעותיהם.

זאת פצצה מתקתקת המאיימת להתפוצץ באחד הימים. יש לעשות מאמץ אמיתי לשינוי המצב, ובין השאר לבחור, ומהר, המנון שיאפשר לכל אזרחי המדינה, ערבים כיהודים, לשיר אותו בפה מלא ובראש מורם.

בינתיים, כל עוד מתייחסים אל אזרחי ישראל הערביים כאילו היו סוס טרויאני, הם לא ישירו. סוסים לא שרים.