הצבא הסורי עסוק במלחמה בבני-עמו. אם יסתובב כדי להילחם בנו, המורדים ייכנסו לדמשק ויעשו את המלאכה בעצמם.

כך או כך, המפלצת תיעלם.

נהדר, לא?

כן, זה נהדר. אך למרבה הצער, זהו רעיון הזוי.

קודם כל, מפני שהעם הסורי, כולל המורדים, שונאים אותנו אף יותר מכפי שהם שונאים את בשאר.

אם חיילים ישראליים יפלשו לשטח סוריה, הסורים יחדלו מהמרד ויתאחדו סביב צבאם.

בעיני העולם הערבי כולו, ישראל היא בת השטן. גם ארצות ערביות כמו סעודיה, התומכות בצבא סוריה החופשית, יצטרכו להרהר בעניין מחדש. תמיכה ישראלית בכל תנועה ערבית, תהיה מתקדמת ופטריוטית ככל שתהיה, היא נשיקת מוות.

משום כך, אפילו מתן תמיכה מילולית תהיה קטלנית. יש אצלנו אנשים טובים שהיו רוצים שממשלתנו תקרא לנשיא ברק אובמה ו/או לאו"ם להתערב בסוריה. זה לא רעיון טוב. זה היה עוזר לבשאר להוכיח שהמורדים הם סוכנים ציוניים ומשרתים את ארצות-הברית.

אז מה אנחנו יכולים לעשות כדי לעזור לעם השכן הסובל?

לא כלום. ממש לא כלום.

לא התערבות צבאית. לא מאמץ דיפלומטי. אפילו לא מחווה של סולידריות.

במקום זה, אני מציע להרהר בסיבות שגרמו לנו להימצא במצב כזה.

היו זמנים שאנשים בעולם הערבי אמנם לא חיבבו את ישראל, אך האמינו בכל זאת למה שישראל אמרה. אפילו הודעות צה"ל, שנואות ככל שהיו, היו מעוררות אמון. הימים ההם עברו מזמן.

אילו הכריז צה"ל שהוא נכנס לסוריה כדי לעזור לעמה להיפטר מהרודן, ומיד לאחר מכן ייסוג משם, זה היה מעורר צחוק. ישראל? נסיגה? ב-1982 נכנסה ישראל ללבנון כדי "לשחרר שטח של 40 ק"מ מהגבול מהמחבלים הפלסטיניים", ולקח לה 18 שנים לעזוב – וגם זה רק אחרי שהפסידה במלחמת-גרילה קשה. ב-1967 כבשה ישראל את רמת-הגולן הסורית, ואינה חולמת לצאת משם אי-פעם.

אילו הייתה ישראל עושה משהו לגבי המצב בסוריה – משהו, לא חשוב מה – העולם כולו היה שואל: מה זוממים הישראלים האלה עכשיו?

בעיני העולם, מצחיק לחשוב שמדינה שיש לה שר-חוץ כמו אביגדור ליברמן, שר-ביטחון כמו אהוד ברק, שלא לדבר על ראש-ממשלה כמו בנימין נתניהו, תעשה משהו חיובי, ללא כוונות זדון.

אז בואו נשכח מהרעיון.

אבל איך אני יכול לשבת בחוסר-מעש כאשר במרחק של כ-300 קילומטר מביתי – פחות מהמרחק מתל-אביב לאילת – קורים דברים איומים כאלה?

אין זו רק שאלה לאדם בישראל. זוהי שאלה לכל אדם על פני כדור-הארץ.

ישראלי או נורווגי, ברזילי או פקיסטני – כולנו, אזרחי העולם, יושבים מול מסך הטלוויזיה, מסתכלים מבועתים בתמונות מחומס, ושואלים את עצמנו בייאוש: האם אנחנו חסרי-אונים? האם העולם כולו חסר-אונים?

לפני 70 שנה האשמנו את העולם על שלא נקף אצבע כאשר מיליוני יהודים, צוענים ואחרים נרצחו על-ידי האיינזץ-גרופן ותאי-הגזים של הנאצים. אך זה היה באמצע מלחמה נוראה, כאשר צבאות המערב וברית-המועצות עמדו מול מכונת-המלחמה הגרמנית האדירה, שבראשה עמד אחד הרודנים הגדולים ביותר בהיסטוריה.

כיום עומד העולם מול רודן קטנצ'יק בארץ קטנה, הטובח בעמו, ושוב העולם חסר-אונים?

זה חורג הרבה מעבר לעניין הסורי.

חוסר-האונים של הקהילה העולמית, הקרויה גם "משפחת העמים", מול מצב מסוג זה זועק לשמיים.

האמת הפשוטה היא שבתחילה האלף השלישי, בעידן של גלובליזציה כלכלית ותקשורת עולמית מיידית, המערכת הפוליטית הבינלאומית מפגרת במאות שנים.

אחרי מלחמת העולם הראשונה האיומה קם "חבר-הלאומים". אך היהירות של המנצחים והנקמנות שלהם כלפי המנוצחים גרמו להם להקים מבנה לקוי, שהתמוטט במבחן הרציני הראשון.

אחרי מלחמת-העולם השנייה, שהייתה נוראה עוד יותר, היו המנצחים מציאותיים יותר. אך המבנה שהקימו, "ארגון האומות המאוחדות", לקוי אף הוא, אם כי מבחינות אחרות. המשבר הסורי מאיר את הליקויים באור גדול.

הליקוי הגדול ביותר הוא זכות-הווטו. הוא גוזר על הארגון אין-אונות כמעט מוחלטת.

אין טעם להאשים את רוסיה וסין בניהול מדיניות צינית. הן לא שונות ממעצמות אחרות. ארצות-ברית השתמשה בווטו הרבה יותר פעמים, בעיקר כדי לחפות על ישראל. גם רוסיה וסין משרתות את האינטרסים שלהן בטווח הקצר, כפי שהן מבינות אותם, ולעזאזל הקרבנות.

זה מכוער, מבחיל, אבל מקובל. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות. די להיזכר בהסכם-מינכן ובהסכם היטלר-סטלין.

אך האם שירת הווטו הרוסי נגד החלטה חסרת-שיניים של מועצת-הביטחון אינטרס רוסי אמיתי? אני חושב שמכירות הנשק של מוסקווה לדמשק הן עניין משני. כך גם הבסיס של חיל-הים הרוסי בתרשיש. לי נדמה שפועל כאן רפלקס מותנה: אם ארצות-הברית תומכת במשהו, זה צריך להיות רע. אחרי הכול, איוואן פטרוביץ' פאבלוב היה רוסי.

יותר חשוב, כנראה, הפחד הרוסי והסיני מפני תקדים נוסף של התערבות בינלאומית בעניינים פנימיים, כגון טבח, רודנות ומיני-ג'נוסייד.

אך בטווח הרחוק, זה לא יכול להיות טוב לרוסים להתבצר מאחורי חומה של ציניות. האימרה של תומאס ג'פרסון, שכול עם צריך להתייחס ב"כבוד הוגן לדעת האנושות" מודרנית יותר משאלתו של סטלין: "כמה אוגדות יש לאפיפיור?"

אגב, גם לנו כדאי לשנן את הכלל של ג'פרסון.

בשאר אל-אסד מלמד אותנו שיש צורך בריענון כללי של אמנת האו"ם. זה צריך להתחיל בזכות הווטו.

חלוקת הכוח במועצת הביטחון מיושנת עד כדי גיחוך. מדוע סין ולא הודו? מדוע צרפת ולא גרמניה?

אך זהו עניין משני. העניין העיקרי הוא שאי-אפשר לסבול מצב שבו מדינה אחת, ואפילו שתיים, יכולות לסכל את רצון האנושות. האו"ם-שמום הוא כעת ווטוסטן.

אם אי-אפשר לחסל את זכות-הווטו לגמרי, כפי שהיה ראוי, יש למצוא שיטה שתגביל אותה בצורה סבירה. למשל, להכניס לאמנה סעיף הקובע שהחלטת העצרת הכללית ברוב של 75% או החלטת מועצת-הביטחון שהתקבלה פה-אחד על-ידי כל החברות הלא-קבועות שלה, גוברת על הווטו.

במקרה כזה צריך שיהיה למזכ"ל האו"ם – מזכ"ל מסוג חדש – הסמכות לצוות על צבאות של מדינות-חברות לשים קץ לפשעים נגד האנושות בכל מקום, כך שלא יהיה צורך בהתערבות של ארגונים כמו נאט"ו.

כדי לעשות סדר בסוריה לא דרושים כוחות רבים. די בכוחות מצריים ותורכיים, בשיתוף עם צבא סוריה החופשית.

כאשר נספה הבן הבכור של חאפז אל-אסד בתאונה, עברה הירושה לבנו בשאר.

רופא-העיניים בעל החזות התמימה התקבל באנחת רווחה. הוא נראה כמי שיכניס לסוריה סוף-סוף רוח חדשה, מודרנית ואולי אף דמוקרטית. עכשיו הוא מוכיח שבכל אדם חבויה מפלצת.

"אסד" פירושו "אריה". אך בשאר איננו אריה, הוא לכל היותר צבוע, בעל-חיים מסדרת הטורפים הנקרא ביידיש "החיה הצוחקת". הוא צוחק וטובח.

יש לסלק אותו.