בן-גוריון ענה: "ריבונו של עולם, אני מבקש שכל אדם בישראל יהיה חכם, ישר וחבר מפא"י."

"זה מעבר ליכולתו של אלוהים," אמר אלוהים, "אבל אמלא לכל ישראלי שניים משלוש משאלותיך."

מאז, אם אדם הוא חכם וחבר מפא"י, הוא לא ישר. אם הוא ישר וחבר מפא"י, הוא לא חכם. ואם הוא אדם חכם וישר, הוא לא חבר מפא"י.

בדיחה זו נפוצה בשנות ה-50. אחרי 1967 היא התחלפה בנוסח פחות משעשע.

ישראלים רבים ביקשו מהקדוש-ברוך-הוא שמדינתם תהיה יהודית ודמוקרטית, ותשתרע על הארץ השלמה, מהים עד הירדן. זה יותר מדי אפילו בשביל אלוהים. על כן קבע שכל ישראלי צריך לבחור בשניים מן השלושה: מדינה יהודית ודמוקרטית אך רק בחלק מן הארץ, מדינה בכל הארץ שתהיה יהודית אך לא דמוקרטית, או מדינה בכל הארץ שתהיה דמוקרטית אך לא יהודית. הייתי מוסיף לזה אופציה רביעית: מדינה יהודית ודמוקרטית בכל הארץ, אך רק אחרי גירוש כל הערבים (כיום 5.5 מיליון, והמספר גדל במהירות.)

זוהי הבחירה העומדת לפנינו כיום, כמו שעמדה לפנינו ב-1967. במשך הזמן היא רק התחדדה יותר.

בעתיד הנראה לעין, האופציה הרביעית אינה קיימת. הנסיבות שאפשרו בתש"ח גירוש של יותר ממחצית העם הפלסטיני מן השטחים שהפכו למדינת-ישראל, היו מיוחדות-במינן ואין סבירות שתחזורנה בעשורים הבאים. לכן עלינו להתייחס אל המציאות הדמוגראפית כפי שהיא.

מנוי וגמור עם הממשלה הנוכחית למנוע כל שלום שיכריח אותה לוותר על השטחים הכבושים (22% של הארץ לפני 1948). אין בעולם מי שיכריח את הממשלה לשנות את עמדתה.

מה נותר?

מדינה יהודית לא-דמוקרטית או מדינה דמוקרטית לא-יהודית בכל הארץ.

כפי שהדברים מתנהלים כעת, האפשרות הראשונה תתגשם, או, ליתר דיוק, תגשים את עצמה. כדי שזה יקרה, אין צורך בהחלטה כלשהי, מפני שזה כבר קיים בפועל. מעין ברירת-מחדל.

אם להשתמש בסיסמה שגורה, זוהי מדינת אפרטהייד: מדינה שבה כל מכשירי השלטון הם בידי ישראלים-יהודים (כ-6.5 מיליון), ול-1.5 מיליון האזרחים הערביים יש זכויות מוגבלות. לעומת זאת, ל-4 מיליון הפלסטינים בגדה המערבית, מזרח ירושלים ורצועת עזה אין זכויות בכלל – לא לאומיות, לא אנושיות ולא אזרחיות.

המצב הנוכחי של כיבוש "זמני" יכול להימשך בלי הגבלת זמן, ועל כן הוא אידיאלי למטרה זו. ואולם, גם אם ממשלה ישראלית עתידית, שתהיה לאומנית עוד יותר, תחליט לספח את השטחים האלה באופן רשמי, זה לא ישנה את המצב באופן מעשי.

בעיני ישראלים רבים, מצב זה יכול להימשך לנצח. הסיסמה הרשמית היא "אין לנו שותף לשלום".

אך האם זה יכול באמת להימשך? האוכלוסייה הפלסטינית ברחבי הארץ גדלה בהתמדה ובמהירות. בעתיד הנראה לעין היא תהווה את הרוב בארץ. האידיאליסטים הדוגלים ב"פיתרון המדינה-האחת" מאמינים שמדינת-האפרטהייד תיאלץ, בהדרגה, להפוך ל"מדינת כל אזרחיה".

אם זה אכן יקרה, אחרי עוד עשרות שנים של דיכוי אכזרי, מלחמת-אזרחים, זוועות ומכות אחרות, הארץ תהפוך למדינה פלסטינית, עם מיעוט יהודי, כמו הלבנים בדרום-אפריקה כעת. זה יהווה את ההיפך מהמפעל הציוני, שמטרתו העיקרית הייתה ליצור מקום אחד בעולם שבו יהוו היהודים רוב. סביר להניח שרוב היהודים יהגרו למקום אחר.

אם המדינה תמשיך בכיוון זה, התוצאה הוודאית תהיה התאבדות לאומית.

אם אדם רוצה להרוג את עצמו - וזו זכותו - הרי יש לו מבחר של אמצעים: להרעיל את עצמו, לתלות את עצמו, לירות בעצמו, לקפוץ מהגג, ועוד. גם למדינה כמו ישראל יש כמה אופציות.

מלבד הפצצה המתקתקת החיצונית ("פיתרון המדינה-האחת") יש לנו גם פצצה מתקתקת פנימית, אולי מסוכנת יותר. כמו האופציה הראשונה, גם זו כבר בדרך להגשמה. אך בעוד שהאופציה הראשונה תלויה לפחות חלקית בגורמים זרים, האופציה השנייה כולה תוצרת עצמית.

עם קום המדינה, החרדים היו מיעוט קטן. מכיוון שבן-גוריון היה זקוק להם בקואליציה שלו, הוא העניק להם זכויות מיוחדות, שנראו לו אז קטנות וזולות. החרדים זכו במערכת-חינוך מיוחדת משלהם, במימון המדינה, ושוחררו משרות צבאי.

היום, כעבור 60 שנה, הזכויות האלה גדלו לממדים מפלצתיים. כדי למלא את שורות העם היהודי אחרי השואה ולחזק את המדינה, עודדה הממשלה ריבוי טבעי מוגבר באמצעות קצבות-ילדים נדיבות. מכיוון שבמשפחות דתיות מכל הגוונים יש הרבה יותר ילדים מאשר בכל שאר המשפחות (מלבד ערבים מוסלמים) הלך וגדל חלקן באוכלוסייה.

למשפחה חרדית יש בדרך כלל 8-10 ילדים. כולם לומדים בבתי-ספר דתיים, שם הם מתמקדים בלימוד ספרים דתיים ואינם רוכשים כל כישורים הדרושים לעבודה בחברה מודרנית – כישורים שממילא החרדים לא זקוקים להם. הם יכולים להמשיך כל חייהם ללמוד גמרא ולשנן את הטקסטים המתים, גם משום שאינם עובדים וגם מכיוון שהרוב המכריע שלהם לא משרתים בצבא.

בראשית ימי המדינה היו אלה תופעות שוליות, אך כיום הן מובילות למצב-חירום לאומי. מכיוון שמעולם לא זכתה מפלגה אחת ברוב בכנסת, סמכו כמעט כל הקואליציות על המפלגות הדתיות. כמעט כל מפלגות-השלטון נאלצו לשחד את השותפים הדתיים בהגדלת הקצבאות לילדים. נוצר מצב גרוטסקי שהמדינה עודדה את צמיחת האוכלוסייה שאינה משרתת בצבא ואינה תורמת דבר לתוצר הלאומי.

להיעדרות החרדים מכוח-העבודה יש השפעה חמורה על הכלכלה, כפי שמעידים המוסדות הפיננסיים העולמיים. היעדרותם מהצבא – כמו היעדרות הערבים, מסיבות אחרות – יוצרת מצב שבו בעתיד הלא-רחוק כמעט מחצית האוכלוסייה לא תשרת. זה כבר מכריח את כל השאר לשרת שלוש שנים מלאות, ולהמשיך לשרת במילואים במשך הרבה שנים.

עוד מעט גם ייווצר מצב שבו מחצית מהתלמידים היהודים בכיתה א' יהיו דתיים, שנועדו לחיים בלי עבודה, בלי תשלום מסים ובלי שרות צבאי. החשבון יוגש למספר ההולך ומצטמק של הלא-חרדים.

לא מכבר, אחרי שנוצרה מתיחות בין חרדים ולא-חרדים בבית-שמש, דרשו החילונים לחלק את העיר לשתיים, האחת לחרדים והאחרת לחילונים. שר-הפנים החרדי דחה את ההצעה מכל וכל. הוא הסביר בגילוי-לב את הסיבה: מכיוון שהחרדים אינם עובדים ואינם מסוגלים לשלם מסים עירוניים, אין ביכולתם לקיים עיר משלהם. הם זקוקים לחילונים.

זה נכון, כמובן, למדינה כולה. ניתן לחשב באופן מתמטי מתי המבנה כולו יקרוס. המוסדות הכלכליים הבינלאומיים ומומחים ישראליים מנבאים אסון. אך המערכת הפוליטית במדינה אינה מאפשרת שום שינוי. אחיזת המפלגות הדתיות חזקה מדי.

זו הדרך השנייה של התאבדות לאומית.

הדרך השלישית דרמטית פחות. ישראל הופכת בהדרגה למדינה שבני-אדם נורמאלים לא ירצו לחיות בה.

ביצירתו הגדולה על הצלבנים טען ההיסטוריון הבריטי המנוח סטיוון ראנסימן שמדינת הצלבנים לא קרסה בגלל תבוסותיה הצבאיות, אלא מפני שרבים מתושביה פשוט קמו וחזרו לאירופה. למרות שהיו ביניהם "צברים" בני הדור הרביעי, וגם השמיני, מדינת-הצלבנים איבדה בעיניהם את כוח-המשיכה שלה. המלחמה הנצחית ואובדן הערכים דחפו אותם החוצה. המדינה קרסה כאשר מספר היוצאים עלה על הנכנסים.

הצלבנים הרגישו את עצמם כמי ששייכים לנצרות העולמית - יותר מאשר לממלכת ירושלים. כיום, ישראלים רבים מאמינים שהם קודם כל יהודים השייכים לעם המפוזר בעולם - ורק בשורה שנייה ישראלים, השייכים לארץ. זה סולל את הדרך להגירה.

מדינה בלי דמוקרטיה, בלי שוויון, הגוזרת על עצמה מלחמת-נצח, הנשלטת על-ידי קנאים דתיים , ושבה מתרחב והולך הפער בין העניים ובין קומץ הטייקונים – מדינה כזאת אינה מושכת צעירים מוכשרים, המסוגלים למצוא בקלות חיים יותר טובים במקום אחר, מבלי לאבד את זהותם היהודית.

גם זהו סוג של התאבדות לאומית.

במהות שלי אני לא חוזה-שחורות. להיפך.

אנחנו יכולים להתגבר בקלות על כל הסכנות האלה. אך לפני כן עלינו להכיר בהן ולראות לאן הן מובילות.

אני מאמין שיש לעם בישראל – האומה הישראלית – הרצון לשרוד. אך כדי לשרוד עלינו להתעורר מהתרדמת ולשנות כיוון – לפנות לעבר שלום המבוסס על פיתרון-שתי-המדינות, להפריד בין המדינה והדת ולכונן צדק חברתי. בקיצור: להקים מדינה מודרנית, ליברלית, חילונית, המקיימת משטר של שלום ושוויון.

בדת היהודית, ההתאבדות היא חטא. יהיה זה אירוני אם ההיסטוריונים יגידו בעתיד ש"המדינה היהודית" התאבדה.