בעיניי זה היה אירוע נהדר, אירוע מרהיב.

בעיני ישראלים רבים, זה היה מראה מדאיג, מראה מאיים.

אינני יכול שלא לשמוח כאשר עם מדוכא קם ומשיג את חירותו וכבודו האנושי. ולא תודות להתערבותם של כוחות חיצוניים, אלא בזכות העקשנות ואומץ-הלב שלו עצמו. ולא בדרך של אלימות ושפיכות-דמים, אלא בזכות הכוח הגלום באי-אלימות.

בכל מקום ובכל זמן שזה קורה, זה צריך לשמח לב אדם הגון על פני כדור-הארץ.

בהשוואה לרוב המהפכות האחרות, ההתקוממות המצרית לא הייתה אלימה. מספר קורבנות האדם הגיע לכמה עשרות, לא לאלפים. במאבק הנוכחי בסוריה מגיעים ההרוגים למספר הזה תוך יומיים-שלושה, וכך גם ההתקוממות המוצלחת בלוב, שבה פעלו גם כוחות זרים.

כול מהפכה משקפת את אופי העם המחולל אותה. תמיד חיבבתי את העם המצרי, מכיוון שהוא ברובו חסר תוקפנות ואלימות. זהו עם ייחודי, סבלני ועתיר הומור. ניתן לקרוא זאת באלפי שנות היסטוריה שלו, וגם סתם בהליכה ברחוב.

משום כך הייתה המהפכה הזאת כל-כך מפתיעה. מכל עמי העולם, המצרים הם העם הפחות נוטה להתמרד. אך הנה הם מרדו.

הפרלמנט התכנס אחרי 60 שנה של שלטון צבאי, שגם הוא נולד במהפכה בלתי-אלימה. אפילו המלך פרוק, שהכול בזו לו, לא נפגע – הוא נשלח ביאכטה המהודרת שלו למונטה-קרלו, שם בילה את שארית ימיו בהימורים.

המנהיג האמיתי של המהפכה היה גמאל עבד-אל-נאצר. פגשתי בו כמה פעמים במלחמת תש"ח – אף שלא עשו לנו היכרות רשמית. רוב הקרבות נערכו אז בלילה, ורק אחרי המלחמה יכולתי להכניס סדר לאירועים. הוא נפצע בקרב על הגבעה 105, שבגללו זכתה הפלוגה שלי בתואר-הכבוד "שועלי שמשון", ואילו אני נפצעתי על-ידי חייליו בקרבות כיס-פלוג'ה, שבהם הוא הצטיין.

מובן שמעולם לא פגשתי אותו פנים אל פנים, אך ידיד טוב שלי זכה בכך. במהלך הקרבות הוכרזה הפוגה מקומית קצרה, כדי להוציא את ההרוגים והפצועים שנשארו בין הקווים. המצרים שלחו את רב-סרן עבד-אל-נאצר. יגאל אלון שלח את השליש שלו, קצין יליד-תימן, שקראנו לו "הג'ינג'י" מכיוון שהיה כמעט שחור.בין שני הקצינים האויבים התפתחה ידידות עמוקה. כאשר פרצה המהפכה המצרית, הג'ינג'י, אמר לי, הרבה זמן לפני כל אדם אחר: "שים עין על עבד-אל-נאצר, הוא האיש!"

"נאצר", כפי שרוב האנשים קראו לו, לא היה רודן מלידה. לאחר מכן הוא סיפר שכאשר חולל את המהפכה, לא היה לו מושג מה לעשות הלאה. הוא מינה ממשלת אזרחית, אך נדהם מגודל השחיתות וחוסר-הכישרון של הפוליטיקאים. על כן נטל הצבא את העניינים לידיו, ולא עבר זמן רב עד שנוצרה דיקטטורה צבאית, שנמשכה והסתאבה עד לשנה האחרונה.

אין צורך לקבל את סיפורו כאמת צרופה, אך הלקח ברור: עכשיו כמו אז, שלטון צבאי "זמני" נוטה להפוך לדיקטטורה ארוכת-טווח. המצרים יודעים זאת מניסיונם המר, ועל כן סבלנותם עשויה לפקוע בכל רגע.

אני זוכר שיחה מרתקת בין שני הוגי-דעות ערביים מובילים, לפני 45 שנה. נסענו בלונדון במונית, בדרכנו לוועידה כלשהי. האחד היה אציל מצרי מרקסיסטי, מוחמד סיד-אחמד, האחר היה עלאווי, מנהיג שמאלי אמיץ ממרוקו. סיד-אחמד טען שבלי שלטון דיקטטורי חזק לא ניתן להשיג בעולם הערבי שום מטרה לאומית. עלאווי השיב שרק לאחר שתיכון דמוקרטיה ניתן להשיג מטרה לאומית ראויה. נדמה לי שעכשיו הוכרע ויכוח זה.

וינסטון צ'רצ'יל אמר, כידוע, שהדמוקרטיה היא שיטה רעה מאוד, אלא שכל שאר השיטות גרועות יותר. אחת המגרעות של הדמוקרטיה היא שבבחירות חופשיות נבחרים לעיתים קרובות כוחות שאינם אהובים עליך.

בבחירות המצריות ניצחו ה"אסלאמיסטים". בישיבה הרועשת, שבה נשבה רוח החרות, שלטו נציגים בעלי זקן דתי. היו אלה נבחרי "האחים המוסלמים" וה"סלפים" היותר קיצונים (אוהדי הסלפייה, הדבקים בתורת שלושת הדורות הראשונים של האסלאם). ביחד הם מהווים רוב בפרלמנט הזה. רבים אצלנו ואצל שונאי-האסלאם בעולם ("כול המוסלמים הם אותו הדבר") נדהמו.

למען האמת, אינני אוהב מפלגות דתיות מכול סוג שהוא – יהודיות, מוסלמיות, נוצריות וכל השאר.דמוקרטיה אמיתית מחייבת הפרדה מוחלטת בין הדת והמדינה, להלכה ולמעשה.

לא הייתי מצביע בעד שום פוליטיקאי המשתמש בפונדמנטליזם דתי כדי לטפס בסולם הקריירה – יהיה מועמד רפובליקה לנשיאות בארצות-העברית, מתנחל ישראלי או דמגוג ערבי. גם אילו היה אדם ישר המאמין באלוהיו, הייתי מצביע נגדו. אך אם אנשים כאלה נבחרים בבחירות חופשיות, אני נאלץ לקבל אותם. בהחלט לא אניח להצלחת ה"אסלאמיסטים" לקלקל לי את השמחה על האביב הערבי.

כפי שזה נראה עכשיו, אסלאמיסטים מכל הסוגים יבלטו בקרוב בכל הפרלמנטים החדשים שייבחרו בעקבות האביב הערבי, ממרוקו עד עיראק ומסוריה עד עומאן. ישראל לא תהיה עוד "וילה בג'ונגל", אלא אי בים המוסלמי.

האי והים אינם אויבים טבעיים. להפך, הם משלימים זה את זה. אנשי האי דגים בים, הים נושא את סירותיהם.

אין סיבה המונעת מיהודים ומוסלמים לחיות ביחד ולשתף פעולה בשלום. הם עשו זאת פעמים רבות בעבר, וזה היה תמיד טוב לשניהם.

בכל דת יש סתירות פנימיות. בתנ"ך שלנו יש ספרי הנביאים, המרוממים את הנפש, ויש הקריאה המתועבת לרצח-עם בספר יהושע. ב"בשורה החדשה" של הנוצרים יש הנאום הנהדר של ישו על ההר, ויש התיאור המבחיל (והשקרי בעליל) של היהודים התובעים לצלוב את ישו – תיאור שהוליד את האנטישמיות וגרם לייסורים אין-קץ. בקוראן יש קטעים המשמיצים את היהודים, אך הם כאין וכאפס לעומת הציווי המוחלט להגן על "עמי הספר", היהודים והנוצרים.

המאמינים של כל דת צריכים להחליט באיזה חלקים מהטקסטים הקדושים שלהם הם בוחרים. פעם ראיתי ספר נאצי שהיה מורכב כולו ממובאות מהתלמוד – מאות קטעים מחרידים. הייתי בטוח שכולן מזויפות, ונדהמתי כאשר רב מלומד מבין ידידיי גילה לי שכולן אמיתיות לגמרי, אלא שהוצאו מההקשר.

יהודים ומוסלמים, ישראלים ומצרים, יכולים לחיות בשלום, ואכן עשו זאת.

פרק לדוגמה: בנובמבר 1944 נשלחו שני לוחמי לח"י לקהיר כדי לרצוח את הלורד מוין, השר הבריטי לענייני המזרח התיכון. הם נתפסו, והמשפט שלהם בבית-הדין המצרי הפך להפגנה אנטי-בריטית. צעירים מצריים לאומיים מילאו את האולם ולא הסתירו את הערצתם לנאשמים. אחד מהשניים, אליהו בית-צורי, שהכרתיו בזמנים ששנינו היינו חברים באצ"ל, השיב להם בנאום נלהב, שבו דחה את הציונות והציג את עצמם כלוחם-שחרור, המבקש לגרש את האימפריאליזם הבריטי מהאזור כולו.

שנתיים לאחר מכן קמה מדינת ישראל, ואחדים מאיתנו הציעו להשתמש במעשה זה ודומיו כדי להציג את עצמנו כעם הראשון במרחב השמי שהצליח לשחרר את עצמו מעול השלטון הזר. ברוח זו פירסמנו ב-1952 ברכה פומבית למהפכה של עבד-אל-נאצר, אבל ב-1956 תקפה ישראל את מצריים, בקנוניה עכורה עם צרפת ובריטניה, ומאז נושאת ישראל על מצחה אות-קין של סוכנת הקולוניאליזם המערבי.

אחרי ביקורו ההיסטורי של אנואר סאדאת בירושלים, הייתי אחד מארבעת הישראלים הראשונים שהגיעו לקהיר. במשך כמה שבועות היינו גיבורי העיר, ממש נשאו אותנו על הכתפיים בכל מקום. ההתלהבות לשלום עם ישראל יצרה אז אווירה של קרניבל. רק לאחר מכן, כאשר המצרים נכחו לדעת שישראל אינה חולמת לאפשר לפלסטינים להשיג חירות ועצמאות, הלך-הרוח הזה נעלם.

עכשיו הזמן להחיות מחדש את מצב-הרוח הזה. זה אפשרי, אם נפנה את פנינו לעבר האביב הערבי והמשכו החורפי.

זה מעלה מחדש את השאלות הבסיסיות ביותר של ישראל: האם אנחנו רוצים להיות חלק מהמרחב הזה, או להיות ראש-גשר של המערב?האם הערבים הם בעלי-הברית או האויבים הטבעיים שלנו? האם מעוררת הדמוקרטיה הערבית החדשה את הסימפאטיה שלנו, או שהיא מפחידה אותנו עד מוות?

זה מוביל לשאלה העמוקה מכולן: האם ישראל היא רק עוד סניף של היהדות העולמית, או שהיא אומה חדשה שנולדה במרחב הזה ומהווה חלק בלתי-נפרד ממנו?

לי התשובה ברורה. לכן אני מאחל מקרב לב לעם המצרי ולפרלמנט החדש שלו: מזל טוב!