אל-מצרי עצמו מכחיש כל שאיפה לתפקיד. הוא אומר שהוא קשיש מדי (77), ומוטב שדור פלסטיני צעיר יותר ייקח את העניינים בידיים.

הוא גם אומר שהוא מרוצה לגמרי ממצבו הנוכחי.

אפשר להאמין לו.

העיר נבלוס שוכנת בעמק בין שני הרים גבוהים, הר עיבל והר גריזים. הר גריזים הוא המפורסם שבין השניים, מפני שהוא קדוש לשומרונים, המאמינים שאלוהים ציווה על בני-ישראל לבנות את בית-המקדש שם. בעיניהם, ירושלים היא סתם מתחזה.

הר-גריזים, 882 מטר מעל לפני-הים, מתרומם לגובה של 450 מטרים מעל למרכז נבלוס. הוא מוזכר בתנ"ך פעמים רבות. שם נשא יותם, בן גדעון השופט, את המשל המפורסם, שבו השווה את הפוליטיקאים לאטד, צמח לא-יוצלח שאין לו פרי או ריח, ושאינו מספק צל, שהסכים למלוך על העצים אשר סירבו, בזה אחר זה, לקבל עליהם את התפקיד. יתכן כי מוניב אל-מצרי מסכים עם מוסר-ההשכל של משל זה, הנראה מתאים מאוד לארצות רבות גם בימינו.

כאשר מתהלכים ברחוב הראשי של נבלוס ונושאים את העיניים לשמיים, רואים בפסגת ההר, הרחק למעלה, בניין מפואר בעל כיפה. זהו ביתו של אל-מצרי.

יתכן שהמילה "ביתו" אינה מתאימה לגמרי. זהו למעשה הבית הפרטי המרשים ביותר בארץ-ישראל ובפלסטין, ויש אומרים – בכל המרחב ממרוקו ועד גבול הודו.

הארמון של אל-מצרי הוא העתק מדויק של "וילה קאפרה", הידועה גם כ"רוטונדה", שכיית-חמדה אדריכלית השוכנת במרחק של 60 ק"מ מוונציה. מי שעומד מול חזית הבניין אינו מאמין למראה עיניו. ובכלל, קשה לדעת היכן החזית, מכיוון שיש לבניין ארבע חזיתות שוות לגמרי, בעלות עמודים ומדרגות זהים. כל אחת מהן מובילה לאכסדרה המרכזית העגולה, שממנה יוצאים כל החדרים. במרכזה עומד פסל יווני עתיק של הרקולס. בגובה של ארבע קומות, הכיפה מכתרת את החלל הזה.

ריצפת השיש, וכל שאר חומרי הבניין, הובאו מחו"ל. מומחה איטלקי התלוצץ שהארמון הפלסטיני נראה כמקור, ואילו הפאלאצו האיטלקי נראה כהעתק מוצלח.

דיינו בזה. אבל זה לא הכול.

כל חדרי הארמון מלאים עד אפס מקום באוצרות אמנות, שאותם אסף אל-מצרי במשך ארבעים שנה. די בהם כדי למלא מוזיאון. ציורים מימי הרנסאנס ועד לאמנות המודרנית, אחים מוורסיי, שולחנות וכסאות קלאסיים מספרד, שטיחי-קיר ענקיים מבלגיה, נברשות מאיטליה, והרבה, הרבה יותר.

דיינו, אבל גם זה לא הכול.

כאשר החלה עבודת החפירה ליסודות הבניין, התגלו שלושה שברים קטנים של כדים עתיקים. העבודה הופסקה, והחלה חפירה ארכיאולוגית. התוצאות היו מדהימות: נחשף מנזר ביזנטי שלם מהמאה הרביעית לספירה. הוא עומד שם עכשיו – כל החדרים, הכנסייה, רצפות הפסיפס, אורוות הסוסים. סביבם עומדים העמודים החסונים, הנושאים את הארמון כולו. בניין על גבי בניין.

דיינו? גם זה לא.

הארמון מוקף באחוזה ענקית, חממות, כרמי זיתים, בריכה ומה לא.

דיינו?

פגשתי את אל-מצרי, גבר גבה-קומה ותמיר, לפני כעשרים שנה, באחד מביקוריי אצל יאסר ערפאת בתוניס. אל-מצרי היה שייך לחוג המצומצם של המנהיג, וחזר עמו לארץ אחרי אוסלו.

לפני כן כיהן כשר בממשלת ירדן, והואשם בסיוע לבריחת ערפאת ושאר ראשי פת"ח מירדן ב"ספטמבר השחור" של 1970.

לצד יצירות-האמנות, מכוסים קירות הארמון במאות תצלומים של אל-מצרי בחברת גדולי העולם, שהבולט בהם הוא ערפאת. גם תצלומי אשתו האמריקאית של בית הבית, בניו ובנותיו מקשטים את הקירות.

מאז פגישתנו המקרית בתוניס, אני עוקב אחר התבטאויותיו הפומביות המעטות. כל מילה שאמר על הסכסוך הישראלי-פלסטיני יכולה הייתה לצאת מפי, וגם להיפך. השקפותינו על פיתרון הסכסוך קרובות זו לזו.

ראוי לציין שהוא נשאר איש-שלום גם אחרי הטרגדיה שנחתה על משפחתו: ביום הנכבה האחרון, לפני כמה חודשים, נפגע נכדו. הוא למד באוניברסיטת ביירות וירד עם חבריו לגדר כדי למחות על האסון ההיסטורי. כדור ישראלי – לטענתו כדור דום-דום אסור – ריסק את עמוד-השדרה שלו וגם פגע בכבד ובכליות. הצעיר נמצא עכשיו בטיפול בארצות-הברית.

מאז שסיים את בניית הארמון מתרכז אל-מצרי בניהול מפעליו הפילנתרופיים, ובעיקר פיתוח האוניברסיטאות של נבלוס, ירושלים המזרחית וביירות, וכן בעסקיו החובקים עולם. אבל הוא נשאר אדם פוליטי מאוד.

לארמון נתן את השם "בית פלסטין", והוא טוען שאחת המטרות העיקריות שלו הייתה להציל את השטח הזה למען העם הפלסטיני. בניית הארמון בפסגת ההר מנעה הקמת התנחלות שם. נבלוס כבר מוקפת בשורה של התנחלויות – שאחדות מהן שייכות למחנה הניאו-פאשיסטי. באחת מהן גר הרב שהצדיק רצח ילדי גויים בנסיבות מסוימות. מהתנחלויות אלה גם יוצאים הפורעים היהודים העורכים פוגרומים והמציתים את המסגדים בסביבה. אכן, וילה בג'ונגל.

משפחת אל-מצרי שייכת לאצולת הארץ. חרף שמה לא באה ממצריים, אלא מחג'אז, בסעודיה של היום. המשפחה גרה במשך מאות בשנים בחברון ואחר-כך בירושלים, אך זה מאתיים שנה היא שייכת לנבלוס. (השם נבלוס הוא הגרסה הערבית של השם ניאפוליס, שניתן לעיר כאשר הוקמה על-ידי הקיסר וספסיאנוס לפני כ-1940 שנים, אחרי שהרס את העיר היהודית הסמוכה, שכם.)

אילו הייתה זאת אנגליה, היה מוניב אל-מצרי לורד, ואולי דוכס נבלוס.

המגע הראשון שלי עם המשפחה היה מיד אחרי מלחמת ששת-הימים. באותה עת האמינו רק מעטים שישראל תוכל להחזיק בשטחים שנכבשו זה עתה. המגמה הכללית הייתה להחזיר את הגדה המערבית למלך חוסיין. כחבר-כנסת ניסיתי לשכנע את הממשלה לאפשר לפלסטינים להקים, במקום זאת, מדינה משלהם.

למטרה זו עשיתי סיבוב בין המנהיגים הפלסטיניים המקומיים, רובם ראשי המשפחות הגדולות. אחד מהם היה חיכמת אל-מצרי, דודו של מוניב. לכולם הצגתי בסוד את אותה השאלה: אם תהיה לך הברירה, האם תעדיף לחזור לירדן או להקים מדינה פלסטינית? התשובה הייתה פה אחד: כמובן, פלסטין.

פרסמתי עובדה זו בכנסת בוויכוח עם משה דיין, שר-הביטחון ומושל השטחים הכבושים, שהכחיש את הדבר בזעם. בוויכוח הבא, הפעם עם ראש-הממשלה לוי אשכול, אמרתי שדיין שיקר ביודעין. אשכול הגן בתוקף על שר-הביטחון שלו, אבל – בהתאם לאופיו – שלח אלי את יועצו לענייני השטחים, משה ששון, כדי לברר על מה אני מבסס את טענתי. ששון כתב דו"ח על פגישתו איתי, ובו נאמר: "אין הבדל בין המידע שבידי ח"כ אבנרי והמידע שלי. ואולם, הוא מסכים איתי שלא תיתכן מדינה פלסטינית ללא בירה במזרח ירושלים, ומכיוון שממשלת ישראל כבר החליטה לספח את מזרח ירושלים למדינת-ישראל, הצעתו של ח"כ אבנרי אינה מעשית."

כשסיפרתי זאת בשבוע שעבר למוניב אל-מצרי, הוא ניענע בראשו בעצבות.

איך זה, שאל אותי לאחר מכן, שהישראלים אינם יודעים דבר על הפלסטינים, בעוד שהפלסטינים יודעים כל-כך הרבה על הישראלים?

אי-אפשר להכחיש את העובדה. תלמידים ישראלים אינם לומדים דבר וחצי דבר על העם שגורלנו משולב כל-כך בגורלו. שום דבר על האסלאם, שום דבר על הקוראן, שום דבר על ההיסטוריה הערבית המפוארת.

לפני הרבה שנים, בוויכוח בכנסת על מערכת החינוך, הצעתי שכל תלמיד בישראל ילמד לא רק את ההיסטוריה של עמו – היהודי או הערבי – אלא גם את ההיסטוריה של הארץ מימי קדם עד ימינו, כנענים, בני-ישראל, שומרונים, יהודים, יוונים, רומאים, ביזנטים, ערבים, צלבנים, ממלוכים, תורכים, בריטים, פלסטינים, ישראלים. כך יבינו מה מאחד אותנו. זה שיעשע את שר-החינוך, זלמן ארן, ומאז הוא קרא לי "הממלוכ".

כיום, כאשר צעיר ישראלי מתגייס לצבא, הוא יודע רק שהאסלאם הוא דת ברברית ואנטישמית, ושהערבים רוצים להרוג אותו ללא כל סיבה.

אולי זה טבעי. לעם מדוכא יש יותר עניין בעם המדכא מכפי שיש לעם המדכא עניין בעם המדוכא (מעבר לתחום המודיעין). מה גם שכל כובש מתייחס אל הנכבש כאל גזע נחות, כדי להצדיק את הכיבוש בעיני העולם ובעיני עצמו.

כל סכסוך יוצר אי-אמון, דעות קדומות, סטריאוטיפים, שנאה, דמוניזציה. כאשר הסכסוך נמשך במשך דורות, יסודות אלה מצטברים ומתעצמים. כדי לעשות שלום צריך להתגבר עליהם. לכן אנשים כמו מוניב אל-מצרי חשובים ונחוצים כל-כך. הלוואי וכל ישראלי יכול היה להיפגש עם אנשים כמותו.

הלוואי גם שמוניב אל-מצרי יתמנה לראש ממשלת-אחדות פלסטינית. הפיוס בין הפלגים הפלסטיניים יגדיל את הסיכוי לפיוס בין שני העמים.