העיתונים פירסמו תצלום של בנימין נתניהו נואם מתחת לתמונה גדולה של המנהיג המנוח, השקוע במחשבות.

פרט קטן אחד בתצלום משך את תשומת-לבי: נתניהו חבש כיפה.

מדוע, בעצם? הרי בן-גוריון היה אתיאיסט מושבע. הוא סירב לחבוש כיפה גם בהלוויות. (למרות שגם אני, תודה לאל, אתיאיסט גמור, אני חובש לפעמים כיפה בהלוויה מתוך התחשבות ברגשות הזולת.)

המקום אינו בית-כנסת, ואף לא בית-קברות. אז מדוע, למען השם, שם האיש כיפה על ראשו?

בעיניי, זהו סממן של תהליך שאני קורא לו "שיהוד", או "רה-יודאיזציה".

הציונות הייתה, בין השאר, התקוממות נגד הדת היהודית האורתודוקסית, שהייתה חלק מתרבות הפזורה שהציונים קראו לה, בבוז, "גלותית". כל המנהיגים המייסדים – בנימין זאב הרצל, מקס נורדאו, חיים וייצמן, זאב ז'בוטינסקי ועוד – היו אתיאיסטים מושבעים.

אז מדוע נתן בן-גוריון לדתיים שתי מערכות-חינוך אוטונומיות על חשבון המדינה? ומדוע הוא שיחרר את בחורי הישיבה משרות צבאי?

בני גילי זוכרים את המצב. כמו כולנו האמין בן-גוריון אז שהדת עומדת למות. כמה זקנים דוברי-יידיש עוד התפללו בבתי-הנכנסת, אך הזמן יעשה את שלו והם ייעלמו. אנחנו, הישראלים החדשים, היינו חילוניים, מודרניים, רחוקים מהאמונות הטפלות הישנות.

גם בסיוטיו הקודרים ביותר לא יכול היה בן-גוריון להעלות על דעתו מצב שבו תלמידי בתי-הספר הדתיים – שבחלק מהם אין מקנים להם את הכישורים החיוניים ביותר בעולם המודרני – יהוו קרוב למחצית אוכלוסיית התלמידים היהודיים במדינה, או מצב שבו המשתמטים הדתיים היו יכולים למלא בקלות כמה אוגדות.

צעד אחרי צעד משתלט המגזר החרדל"י על המדינה. המתנחלים הדתיים, הפוגרומצ'יקים האנטי-ערביים, בעלי-בריתם והמשת"פים שלהם קונים להם אחיזה בתחומים חדשים מדי יום. זה עתה הודיע הצבא ש-40% מחניכי קורס הקצינים חובשים כיפה. כשהייתי חייל בתש"ח, ביום שקם צה"ל, לא ראיתי אף חייל אחד חובש כיפה, שלא לדבר על הקצינים.

אך סכנת השיהוד חורג בהרבה מהתחום הפוליטי.

אקח דוגמה מהטבע.

הצורך הראשון בטבע הוא ההישרדות. יש שיטות רבות של הישרדות, והטבע מחבק את כולן – כל עוד הן מצליחות.

האיילה שורדת באמצעות בריחה. כאשר היא נתונה בסכנה, היא רצה. היא מצליחה בזה מאוד. עובדה: האיילות שרדו.

האריה שורד באמצעות לחימה. כאשר הוא בסכנה, הוא תוקף. הוא מצליח בזה מאוד. עובדה: האריות שרדו.

היהודים שרדו באמצעות בריחה. הם הצליחו בזה בצורה מדהימה. אחרי אלפי שנים של רדיפות אכזריות, פוגרומים ושואות, הם קיימים. פיזורם ברחבי תבל סייע מאוד לשיטה זו. כשהם חשים בסכנה הקלה ביותר, הם יכולים לברוח מארץ לארץ.

היהודים לא בנו לעצמם טאג' מהאל או קתדרלות מפוארות. הנכסים שלהם הם ספרי-קודש, ספרות ומוסיקה – דברים שאפשר לשאת אותם בראש בשעת בריחה.

כמו בעלי-חיים מסוימים בטבע, היהודים חשים בסכנה הכי קלה. זה כאילו נשאו בראשם נורה אדומה קטנה, הנדלקת הרבה לפני שמישהו אחר חש באיום. (אני עצמי לא הייתי בחיים אלמלא חש אבי בסכנה של אדולף היטלר מהרגע הראשון וגרם לנו לברוח, כשכול האנשים מסביב עוד היה אדישים.)

הציונות רצתה להפוך את האיילה לאריה. היא אמרה: מעתה לא בורחים. בשעת סכנה, אנחנו עומדים ולוחמים. לא עוד היהודי הפחדן מהקריקטורות האנטישמיות. מעתה יש הישראלי הגיבור, הזקוף והגא.

כפי שקורה לבני-אדם, התחלנו להגזים בכיוון ההפוך. נהיינו תוקפנים, כוחניים, אפילו אכזרים. המדוכאים הפכו למדכאים. היהודים נהגו לומר: "אם זה לא הולך בכוח, השתמש בשכל!" הישראלים אומרים: "אם זה לא הולך בכוח, השתמש ביותר כוח!" (גילוי נאות: טבעתי אמרה זו לפני הרבה שנים כהלצה. עכשיו זה כבר לא הלצה.)

ואולם, באחרונה נראה שהיהודי הישן לא נעלם. הוא רק התחבא. התחבא בתוך הישראלי. הוא והנורה האדומה הקטנה שלו חיים וקיימים כאן.

איך גיליתי זאת? הקשבתי לנאומים של בנימין נתניהו, עם כיפה על ראשו ובלי.

נתניהו המציא (או אימץ לעצמו) שיטה מיוחדת של שלטון: שליטה באמצעות טיפוח הפחדים של הציבור.

מאז שחזר לשלטון, הוא מציג לנו סידרה אינסופית של סכנות. חרחור הפחד הוא סדר-היום – כל יום.

תחילה זה היה ברק חוסיין אובמה, שאיים להעניש אותנו אם לא נוותר על זכותנו הקדושה לבנות התנחלויות בארץ שאלוהים בכבודו ובעצמו הבטיח לנו. לרוע המזל, אובמה נכנע כמעט מיד, כך שהיה צורך בסכנה אחרת.

אין בעיות. אבו-מאזן, רק אתמול "אפרוח מרוט-נוצות", הפך לנמר וביקש מהאו"ם לקבל את מדינת-פלסטין כחברה מן המניין. כפי שכל אחד יודע, זאת הייתה סכנה קטלנית לישראל. היא נמנעה רק מפני שאובמה (כן, אותו חוסיין אובמה) הבטיח להשתמש בווטו לטובת ישראל. למרות זאת התקבלו הפלסטינים לאונסק"ו, כך שהסכנה הנוראה עדיין קיימת.

ואז בא האביב הערבי. מהרגע הראשון, עוד לפני שידידינו הגדול מוברק הוכנס לכלוב הזכוכית, נתניהו הבין שזוהי סכנה קיומית. עכשיו זה הוכח: האסלאם, האסלאם הרצחני, משתלט על מצריים.

כפי שנתניהו אינו נלאה מלספר לנו בכול הזדמנות, האסלאם הוא דת אנטי-יהודית רצחנית. אין אסלמיסטים מתונים – כולם כאחד רוצים לזרוק אותנו לים. אפילו ידידינו-משכבר, המוסלמים התורכים.

לא רק במצריים נם מנצחים. האסלאמיסטים הנוראים האלה כבר ניצחו במרוקו ובתוניסיה, והם עומדים לנצח בלוב, בירדן, בתימן ובסוריה. ה"ווילה" שלנו מוקפת בג'ונגל, והג'ונגל הזה מלא עכשיו בחיות-טרף אסלאמיות. כמה מפחיד!

אחר-כך נחשפה סכנה קיומית אחרת, ממש ברגע האחרון. העמותות לזכויות-האדם מסכנות את עצם קיומנו. הן מהוות חלק מקשר אנטישמי עולמי.עובדה: הן ממומנות על-ידי ממשלות זרות. היה צורך לחוקק בחיפזון חוק נגדן. למרבה המזל נחקקו באחרונה חוקים כאלה בכמה מדינות סובייטיות-לשעבר. אביגדור ליברמן, שר-החוץ המולדבי שלנו (סליחה, שר-החוץ שלנו שבא ממולדביה), השיג את נוסח החוק מידידו הטוב, אלכסנדר לוקשנקו, הדמוקרט הדגול מבלרוס, ונוסח דומה מהדמוקרט הדגול השני, ולדימיר פוטין.

די היה בכול הסכנות הקיומיות האלה כדי למחוק מהמפה את המחאה החברתית הפתאומית שצצה אצלנו, אך הן היו כאין וכאפס לעומת הסכנה הנוראה מכולן – הפצצה האיראנית.

הפצצה הגרעינית האיראנית מבשרת שואה שנייה, לא פחות. רק המנהיגות החזקה של בנימין נתניהו יכולה להציל אותנו ברגע האחרון.

נוכח סכנה כזאת, איש אינו מציג את השאלה המתבקשת: מדוע יתקוף מנהיג איראני מדינה שיש לה שפע של פצצות גרעיניות משלה, והמסוגלת להשמיד את איראן ב"מכה השנייה"? הרי הממשלה הגרמנית מספקת לנו צוללת שישית למטרה זו בדיוק!

כן, המנהיגים האיראניים הם קנאים דתיים. אבל גם לנו יש כאלה, והם חברים בקואליציה. בדיוק עכשיו יש אצלנו מהומה רבתי בגלל הוראת הרבנים לחיילים הדתיים לנטוש כול טכס צבאי שבו שרות חיילות. שנאמר: "קול באישה ערווה". לדברי רב חשוב, חייל דתי צריך להיות מוכן לעמוד מול כיתת-יורים, ולא להקשיב לשירת אישה. (לא, זאת לא בדיחה.)

אבל איראן שולטת בשיח הציבורי. כל הנורות האדומות מהבהבות. היהודי שבנו מפחד פחד-מוות. האיילה רוצה לברוח. האריה רוצה להתקיף.

התנ"ך אומר לנו (משלי, כ"ח, י"ד): "אשרי אדם מפחד תמיד". אבל פחד תמידי הוא יועץ גרוע בניהול עניינים אישיים, ועל אחת כמה וכמה בניהול ענייני המדינה. אבל מבחינה פוליטית זוהי שיטה יעילה מאוד, בייחוד לשליט המבקש להשתיק את הציבור בשעה שהוא מפרק את הדמוקרטיה אבן אחרי אבן.

על כן עלינו להוציא מתוכנו את יהודי-הגטו ולשלוח אותו לדרכו. ובהזדמנות זו, לסלק גם את מחרחרי-הפחד.