הטלוויזיה המסחרית קיימת, כמובן, כדי לעשות כסף לטייקונים על-ידי פנייה לאינסטינקטים הפרימיטיביים ביותר של ההמון. נראה שיש ביקוש בלתי-נדלה למראות מזוויעים.

אך אצלנו יש עוד מניע להצגת מראות הלינץ' עד בלי די. כפי שהבהירו הפרשנים היטב, המראות באו להראות את האופי הברברי והרצחני של העמים הערביים, ואכן – של האסלאם עצמו.

אהוד ברק אוהב להזכיר לנו שישראל היא "וילה בלב הג'ונגל". כיום זה כבר מקובל על רוב אנשי התקשורת שלנו. הם לא מחמיצים שום הזדמנות להזכיר לנו שאנחנו חיים ב"שכונה מסוכנת" – כלומר, שאיננו שייכים בעצם לסביבה הזאת. אנחנו הרי עם מערבי המוקף בפראים פרימיטיביים.

כפי שהזכרתי פעמים רבות, זה חוזר ישר אל מייסד הציונות, בנימין זאב הרצל, שכתב כי המדינה הציונית העתידה-לקום תהווה "קטע מחומת התרבות האירופית מול הברבריות האסיאתית."

מכיוון שיש לגישה זו השלכות נפשיות ומדיניות מרחיקות-לכת, כדאי להעיף בה מבט מקרוב.

אני מתנגד לעונש-מוות בכל צורה שהיא. הוצאות-להורג מגעילות אותי, ולא חשוב אם הן מבוצעות בטקסס או בסין. הייתי מעדיף שקדאפי יישפט בבית-משפט פומבי.

אך התגובה הראשונה שלי על התמונה הזאת הייתה: "ריבונו של עולם, כמה צריך עם לשנוא את השליט שלו כדי שיתייחס אליו כך! ברור שעשרות שנות הטרור שהפעיל הרודן המטורף-למחצה נגד עמו לא הותירו אף שריד של חמלה כלפיו. (התומכים הקנאים שנשארו איתו עד הסוף, בני השבט שלו, מהווים כנראה מיעוט זעיר.)

הופעתו המוקיונית של קדאפי והרפתקאותיו הבינלאומיות המשוגעות הסיחו את תשומת-הלב העולמית מההיבטים הרצחניים של שלטונו. מדי פעם, כשזה בא לו, הוא פתח בנחשול של זוועות, שבו עונו ונרצחו כל מי שהשמיע רמז של ביקורת. אלה "נשפטו" במגרשי כדורגל, כאשר צרחות האספסוף המוסת הטביעו את קול הקורבנות האומללים, שהתחננו על חייהם. באחד המקרים ירו אנשיו בכל 1200 האסירים בכלא אבו-סלים בטריפולי.

נכון, הוא הוציא גם כסף על בניית בתי-ספר ובתי-חולים, אך זה היה כאין וכאפס לעומת הון העתק שביזבז על הרפתקאות מטורפות ושנגנב על-ידי בני-משפחתו. בלוב, ארץ עשירה להפליא, חיה אוכלוסייה ענייה. כביש צר יחידי עובר בה ממצריים לתוניסיה. רמת-המחייה היא שליש מהרמה שלנו.

אין צורך להיות ערבי ברברי או ארכי-טרוריסט מוסלמי כדי לעשות מה שנעשה לו. עובדה: לקראת סוף מלחמת-העולם השנייה עשו האיטלקיים התרבותיים (ששלטו בעבר בלוב) את אותו הדבר בדיוק לרודן שלהם, בניטו מוסולינו. הוא ניסה לברוח, נתפס על-ידי הפרטיזנים, ולמרות שהתחנן על-חייו הם הוציאו אותו ואת פילגשו להורג בו במקום. שתי הגופות נזרקו לרחוב, וההמון בעט בהן וירק עליהן. אחר-כך הן נתלו ברגליהם באנקולי-בשר מגג של תחנת-בנזין, ובמשך ימים ידה בהן הקהל אבנים. איש באירופה התרבותית לא מחה על כך.

בניגוד למוסוליני ולקדאפי, אדולף היטלר לא ניסה לברוח. הוא בחר בסוף מכובד יותר. אך בשבועות האחרונים דמה קדאפי דווקא להיטלר, שחי בימיו האחרונים בבועה של אשליות מטורפות, כשהוא מזיז על המפה גייסות שלא היו עוד קיימים ובוטח עד הסוף באהבת עמו.

ניקוליי צ'אוצ'סקו, עוד רודן מגואל-בדם, הובא למשפט. זה היה מחזה-עוועים. בית-דין-שדה דן אותו למוות, והוא הוצא להורג בו במקום, יחד עם אשתו.

מותו של קדאפי שם קץ לוויכוח שהתחיל לפני כמה חודשים.

אין עוד ספק שהרוב העצום של העם הלובי מאס בקדאפי וקיבל בברכה את התערבות נאט"ו, שעזרה לסילוקו. זה היה סיוע חשוב, אך הצבא המאולתר של העם הלובי הוא שעמד בלחימה הקשה. לוב שיחררה את עצמה. אפילו בטריפולי הבירה היה זה העם ששיחרר את עצמו.

כמה שמאלנים טובים באירופה תקפו אותי בחריפות על כך שנתתי את ברכתי למפלצת הנוראה ששמה נאט"ו. עכשיו, במבט לאחור, ברור לגמרי שהרוב המוחץ של הלובים דווקא קיבלו את ההתערבות בברכה.

מה היה ההבדל ביני לבין השמאלנים האלה? נראה לי שהם תפרו לעצמם מין כתונת-כפייה אידיאולוגית. במלחמת וייטנאם הם יצרו השקפת-עולם, שהתאימה לאותו מקרה: היו שם טובים ורעים - הטובים היו הקומוניסטים הווייטנאמים ובעלי-בריתם, והרעים היו ארצות-הברית ובעלי-בריתה. מאז הם מחילים את המתכונת הזאת על כל מצב בעולם: דרום-אפריקה, יוגוסלביה, פלסטין ועוד.

אך בפועל כל מצב שונה מרעהו. וייטנאם אינה לוב. בעיית דרום-אפריקה הייתה פשוטה לעומת הבעיה המסובכת שלנו. יתכן שמדיניות המעצמות הגדולות קבועה, אך יש הבדלים גדולים בין המצבים השונים. הייתי מתנגד חריף למלחמות וייטנאם, אפגניסטן ועיראק, אך תמכתי בכל ליבי בהתערבות נאט"ו בקוסובו ובלוב.

נקודת-ההתחלה של כל ניתוח שלי היא: מה רוצה העם? למה זקוק העם? רק אחר-כך אני שואל את עצמי איך מתאימה המתכונת הבינלאומית למצב מסוים זה. אפשר לומר: ללכת מהפנים אל החוץ, לא מהחוץ אל הפנים.

מעולם גם לא הבנתי את הסיסמה שכאילו עונה על כל השאלות: "זה הכול בגלל הנפט". קדאפי מכר את הנפט שלו למערב, וכך יעשו גם יורשיו, ובאותם התנאים. בעיני, כל חברות הנפט הבינלאומיות הן אותו הדבר. מה ההבדל בין "גזפרום" הרוסי ל"אסו" האמריקאי?

נדמה שלכמה קומוניסטים-לשעבר יש מין זיקה תורשתי לרוסיה, שאינה משתנה גם בהתחלף המשטר שם. הם תומכים בעמדה הרוסית אוטומטית ובכל עניין, מאפגניסטן עד סרביה ועד סוריה. אבל ולדימיר פוטין אינו דוגל בדיקטטורה של הפרולטריון, די לו בדיקטטורה של עצמו.

לא רק סופו האכזרי של קדאפי חיזק את שנאת-האסלאם הכפייתית - גם הבחירות בתוניסיה עשו כך.

הצילו! ה"אסלאמיסטים" ניצחו בבחירות! האחים המוסלמים עומדים לנצח בבחירות במצריים! "האביב הערבי" יהפוך את כל המרחב למחנה הג'יהאד! ישראל והמערב נתונים בסכנה קיומית!

אלה הן שטויות. שטויות מסוכנות, מפני שהן עלולות להוריד מהפסים כל מדיניות סבירה של אמריקה ואירופה בעולם הערבי.

נכון, האסלאם עולה. המפלגות האסלאמיות התנגדו לרודנים ונרדפו על-ידם, ועל כן הן זוכות עכשיו לאהדה. זה טבעי. זה קרה גם באירופה אחרי נפילת הפאשיזם, כאשר הקומוניסטים זכו באהדה רבה בצרפת ובאיטליה. אחרי זמן-מה האהדה ירדה.

האסלאם תופס מקום מרכזי בתרבות הערבית. רבים הערבים שהם מאמינים אדוקים. מפלגות אסלאמיות ימלאו בוודאי תפקיד חשוב בכל משטר ערבי דמוקרטי, כשם שהמפלגות הדתיות ממלאות – למרבה הצער – תפקיד חשוב במשטר הדמוקרטי שלנו. רוב המפלגות הערביות האלה הן מתונות, כמו המפלגה האסלאמית השלטת בתורכיה.

רצוי מאוד שהמפלגות האלה ישתלבו במערכת הדמוקרטית, ולא יהפכו לאויבה. הן צריכות להיות בתוך האוהל, מפני שאחרת עלול האוהל לקרוס. אני מאמין שזה טוב גם לישראל. בגלל סיבה זו אנחנו - ידידיי ואני - תומכים בפיוס פתח-חמאס ובמשא-ומתן ישיר בין ישראל וחמאס, ולא רק בעניין חילופי-שטחים.

התקשורת שלנו יוצאת מכליה מרוב זעם: ראש-הממשלה הזמני של לוב הודיע שהחוק האסלאמי – השריעה – יחלוש על חקיקת חוקים חדשים. לרוע המזל, הכתבים שלנו אינם יודעים שהחוק הישראלי הקיים קובע שאם אין תשובה למחלוקת משפטית, החוק הדתי – ההלכה – ימלא את החלל. וכדאי גם להזכיר שעל שולחן הכנסת מונחת הצעת-החוק הקובעת חד-משמעית שאם יש מחלוקת משפטית, ההלכה היא שתקבע.

לדעתי, תוצאות הבחירות בתוניסיה חיוביות מאוד. כפי שהיה צפוי, המפלגה האסלאמית המתונה הפכה למפלגה הגדולה ביותר, אך אין לה רוב מוחלט. עכשיו עליה להקים קואליציה עם מפלגות חילוניות, והיא כבר הכריזה שכך תעשה. המפלגות החילוניות האלה, שהן חדשות ובלתי-ידועות, זקוקות לזמן כדי לבסס את זהותן והרכבן.

אם להוסיף נימה אישית: רחל ואני ביקרנו פעמים רבות בתוניס כדי להיפגש עם יאסר ערפאת. העם התוניסי מצא מאוד חן בעיננו. התרשמנו במיוחד מהמספר הרב של גברים שהתהלכו ברחוב כשפרח יסמין תקוע מאחורי אוזניהם. אין פלא שהעם הזה ביצע "מהפכת יסמין" כמעט בלי שפיכות דמים.

אם גם בשאר ארצות "האביב הערבי" יניבו הבחירות הדמוקרטיות תוצאות דומות, זה יהיה טוב מאוד.

ממשלת אובמה הייתה די פקחית כדי לקפוץ על עגלת המהפכות הערביות, ולוא גם ברגע האחרון ממש. לנו, הישראלים, לא היה השכל הזה. שנאת-האסלאם שלנו גרמה לנו להחמיץ הזדמנות-פז לשפר את תדמיתנו בקרב המהפכנים הערביים הצעירים.

תחת זאת, אנחנו מוכיחים לעצמנו כמה שאנחנו טובים על-ידי גינוי הברבריות של הלובים, שהראו לנו שוב איזה מין ג'ונגל מקיף את הווילה שלנו.