למרות שהתנ"ך אומר לנו "בנפול אויבך אל תשמח" (משלי, כ"ד), לא יכולתי להתאפק. שמחתי.

מועמר קדאפי היה אויבו של כל אדם הגון בעולם. הוא היה אחד העריצים הגרועים ביותר בעת האחרונה.

עובדה זו הסתתרה מאחורי מסיכה של מוקיון. הוא הציג את עצמו כפילוסוף ("הספר הירוק"), כמדינאי בעל-חזון (ישראלים ופלסטינים צריכים להקים ביחד את מדינת ישראטין), אפילו כבן טיפש-עשרה (מדים מגוחכים, כובעים לרוב ושאר תחפושות). אך ביסודו של דבר הוא היה רודן חסר-רחמים, מוקף בחבורה של בני-משפחה ומקורבים מושחתים, שביזבז את ההון הרב של לוב.

זה היה ברור לכל מי שרצה לראות. למרבה הצער, היו לא-מעט אנשים שהעדיפו לעצום את עיניהם.

כאשר ביטאתי את תמיכתי בהתערבות הבינלאומית, ציפיתי להתקפות מצד אנשים בעלי רצון טוב. לא התאכזבתי.

איך יכולתי? איך יכולתי לתמוך באימפריאליסטים האמריקאים ובנאט"ו המתועב? האם אינני מבין שהכול מסתובב סביב הנפט?

לא הופתעתי. כבר עברתי את זה בפעם קודמת. כאשר הפציץ נאט"ו את סרביה כדי לשים קץ לפשעיו של סלובודן מילושביץ בקוסובו, כמה מידידיי הפוליטיים בארץ ובחו"ל פנו נגדי.

האם לא הבנתי שזה הכול קונספירציה אימפריאליסטית? שהאמריקאים המנוולים רוצים לקרוע את יוגוסלביה (או את סרביה) לגזרים? שנאט"ו הוא ארגון-רשע? שאולי יש למילושביץ כמה פגמים, אבל שהוא מייצג בסך-הכול את האנושות המתקדמת?

זה נאמר כאשר העדויות על מעשי-הטבח בבוסניה כבר היו גלויים לעין, וכאשר מילושביץ כבר נחשף כמפלצת מגואלת בדם. לא פלא שאריאל העריץ אותו.

אז איך יכלו שמאלנים הגונים, בעלי כוונות טובות ועבר הומאניסטי ללא-רבב, לחבק אדם כזה? ההסבר היחידי שלי הוא שהשנאה כלפי ארצות-הברית ונאט"ו הייתה כל-כך עזה, כל-כך לוהטת, שכול מי שהותקף על-ידם מוכרח להיות איש-מופת, וכול ההאשמות נגדו דברי-שקר.

עכשיו זה קרה שוב. הופצצתי במסרים מאנשים טובים ששיבחו את קדאפי על כל מעשיו הטובים. אפשר היה לקבל את הרושם שהוא נלסון מנדלה שני, אם לא מהטמה גנדי שני.

כאשר המורדים כבר לחמו בתוככי טריפולי, בדרכם למתחם הפרטי הענקי של הרודן, המנהיג הסוציאליסטי של ונצואלה, הוגו ציאווס העלה אותו על נס כגבר כהלכה, שהעז לעמוד זקוף מול התוקפנים האמריקאיים.

ובכן, אני מצטער. יש לי התנגדות אי-רציונאלית לדיקטטורים מגואלים-בדם, לרוצחים המוניים, למנהיגים המנהלים מלחמה נגד עמיהם. ובגילי המופלג כבר איני יכול להשתנות.

אני מוכן גם לתמוך בשטן, אם זה דרוש כדי לשים קץ לזוועות כאלה. לא אחקור אפילו את מניעיו. יכול אדם לחשוב מה שיחשוב על ארצות-הברית ו/או נאט"ו, אם הם פוטרים אותנו מאנשים כמו מילושביץ וקדאפי, תבוא עליהם הברכה.

מה היה גודל התפקיד שמילא נאט"ו בתבוסת הרודן הלובי?

קרוב לוודאי שהמורדים לא היו מגיעים לטריפולי, ובוודאי לא במהירות כזאת, לולא נהנו מהתמיכה האווירית המתמשכת של נאט"ו. לוב היא כולה מדבר אחד גדול. המתקפה התנהלה כולה על כביש ארוך אחד. ללא שליטה באוויר היו המורדים סובלים אבידות קשות. כל מי שחי בימי מלחמת-העולם השנייה ועקב אז אחרי מערכות רומל ומונטגומרי יודע זאת. יש להניח שהמורדים קיבלו גם נשק ועצה.

אבל אני מתנגד בחריפות לטענה האדנותית שזה היה ניצחון של נאט"ו. זוהי הגישה הקולוניאליסטית הנושנת בלבוש חדש. כמובן, הערבים הפרימיטיביים האלה לא יכלו לעשות שום דבר אלמלא חש האיש הלבן לעזרתם.

אבל לא מטוסים ונשק מנצחים במלחמה, אלא בני-אדם. "מגפיים על הקרקע", כפי שאומרים האמריקאים. המורדים הלוביים, עם ארגונם הלקוי ונשקם הדל, נחלו ניצחון כביר. זה לא היה קורה ללא להט מהפכני, אומץ-לב ונחישות. זהו ניצחון לובי, לא אנגלי או צרפתי.

התקשורת הבינלאומית עזרה לטשטש זאת. לא ראיתי אפילו כתבה קרבית אמיתית אחת (ואני יודע איך נראית כתבה קרבית). העיתונאים אינם ראויים לתהילה. הם הצטיינו בפחדנות מופלגת ונשארו במרחק בטוח מהחזית, אפילו בימי הקרב הסופי על טריפולי. הם נראו די מגוחכים כשהופיעו בטלוויזיה חובשים קסדות ענקיות, בשעה שהלוחמים מסביב היו גלויי-ראש.

לכן, מה שנראה על המרקע היה רק המון צוהל על הניצחון, שכאילו נפל מן השמיים. אבל הניצחון הושג על-ידי בני-אדם. כן כן, בני-אדם ערביים.

זה העכיר את רוחם של "הכתבים הצבאיים" ו"המומחים לעניינים ערביים" שלנו. הם רגילים לבוז או לשנוא את "הערבים". לכן הם ייחסו את הניצחון לאירופים. לפי תיאוריהם, העם הלובי מילא תפקיד זעיר, אם בכלל.

עכשיו הם מקשקשים בלי סוף על "השבטים", שבגללם אין סיכוי לדמוקרטיה בלוב. הרי לוב אינה ארץ אמיתית. הרי לפני בואם של הכובשים האיטלקיים, לא הייתה קיימת מעולם מדינה לובית. ואשר לעם הלובי – אין דבר כזה. (זוכרים איך אמרו הצרפתים את אותו הדבר על אלג'יריה, והמנהיגים שלנו על פלסטין?)

ובכן, בהתחשב בכך שהעם הלובי אינו קיים, הוא לחם יפה מאוד. ואשר ל"שבטים" – מדוע הם קיימים רק באפריקה ובאסיה, אך לעולם לא באירופה? מדוע לא מדברים על שבט וולשי או בסקי?

(כאשר ביקרתי בירדן ב-1984, הרבה זמן לפני הסכם-השלום, אירח אותי פקיד בכיר, תרבותי מאוד. אחרי שיחה מרתקת בארוחת-הערב, הוא הפתיע אותי כשהזכיר שהוא שייך לשבט מסוים. למחרת היום כשרכבתי על סוס בדרך לפטרה, הרוכב שלצידי שאל אותי בקול נמוך: "האם אתה שייך לשבט?" לקח לי זמן עד שהבנתי שהוא שואל אם אני יהודי, וכי יהודי אמריקה משתמשים במונח זה לגבי עצמם.)

ה"שבטים" של לוב היו נקראים באירופה "קבוצות אתניות", ואצלנו "עדות". למונח "שבט" יש צליל אדנותי. כדאי לנו להיפטר ממנו.

כל מי שמגנה את התערבות נאט"ו חייב לענות על שאלה פשוטה: מי היה יכול לעשות את העבודה במקומו?

במאה ה-21 אין האנושות יכולה לסבול מעשים של רצח-עם ורצח המוני. היא לא יכולה להסתכל מהצד כאשר רודן טובח בעמו שלו. העיקרון של "אי-התערבות בעניינים הפנימיים של מדינה" שייך לעבר. אנחנו, היהודים, האשמנו את כל העמים על כך שעמדו מהצד כאשר הממשלה הגרמנית החוקית רצחה מיליוני יהודים, וביניהם אזרחי גרמניה. האם שכחנו?

כבר אמרתי בעבר שאני מצדד במימשל עולמי יעיל, ואני בטוח שהוא יקום לפני סוף המאה ה-21. זה צריך לכלול ממשלה עולמית שתיבחר באורח דמוקרטי, ושיהיו לה כוחות צבאיים משלה. היא תצטרך להתערב בשעת הצורך, כאשר הפרלמנט העולמי יחליט על כך.

כדי שזה יקרה, יש לשנות לחלוטין את מהות האו"ם. זכות-הווטו של המעצמות צריכה להתבטל. אי-אפשר לסבול שארצות-הברית תוכל להטיל וטו על קבלת פלסטין כחברה באו"ם, או שרוסיה או סין יוכלו למנוע התערבות בינלאומית בסוריה.

נכון, סביר להעניק למעצמות גדולות כמו ארצות-הברית וסין השפעה רבה יותר מאשר, נניח, ללוקסמבורג ואיי-פיג'י. אבל יש לאפשר לרוב של שני שלישים בעצרת הכללית לגבור על התנגדות מצד וושינגטון, מוסקבה ובייג'ין.

כל זה שייך לעתיד, ויש שיגידו שזה חלום באספמיא. בינתייםאנחנו חיים בעולם מאוד בלתי-מושלם, ואנחנו נאלצים להשתמש בכלים שיש לנו. נאט"ו הוא אחד מהם. כך גם האיחוד האירופי, אף שבמקרה זה הוא הושבת על-ידי גרמניה, השקועה ברגשי-האשמה שלה. אם רוסיה או סין ירצו להשתתף, תבורכנה.

אין זו בעיה רחוקה. קדאפי נגמר, אבל אסד קיים. הוא טובח בעמו ללא רחמים גם בשעה זו, והעולם חסר-הישע מסתכל מהצד.

מישהו מתנדב להתערב?