"היילכו שניים יחדיו, בלתי אם נועדו?" שאל הנביא עמוס. ובכן, נראה שכן.

השבוע זה הוכח שוב.

בתחילת השבוע, בנימין נתניהו חיפש בקדחתנות מוצא מן המשבר הפנימי. תנועת המחאה החברתית צברה תאוצה והסכנה לממשלה הלכה וגברה.

המאבק עדיין בעיצומו, אך המחאה כבר השיגה הישג אדיר. השיח הציבורי עבר תפנית דרמטית והשתנה ללא היכר.

רעיונות חברתיים דחפו הצידה את הדיבורים השדופים על "ביטחון". תוכניות-המלל בטלוויזיה, שהיו בעבר מלאות בגנרלים משומשים, התמלאו עכשיו בעובדים סוציאליים ובפרופסורים לכלכלה. אחת התוצאות הייתה שהנשים בלטו עכשיו הרבה יותר.

ואז זה קרה. קבוצה אסלאמית קיצונית קטנה ברצועת עזה שלחה חוליה למדבר סיני, ומשם היא חצתה את הגבול הישראלי הבלתי-מוגן. קומץ של "מחבלים" הצליח להרוג שמונה ישראלים, חיילים ואזרחים, לפני שחלק מהם נהרגו בשני צדי הגבול. נראה שהמטרה הייתה לשבות עוד חייל ישראלי, כדי להביא סוף-סוף לחילופי-שבויים בתנאים שלהם.

כהרף עין, הפרופסורים לכלכלה נעלמו ממסכי הטלוויזיה, ומקומם נתפס מחדש על-ידי ה"לשעברים" – אלופים-לשעבר, שב"כניקים-לשעבר, שוטרים-לשעבר, כולם זכרים, כמובן, מלווים בכתבים הצבאיים מלחכי-הפנכה ובפוליטיקאים מהימין הקיצוני.

באנחת רווחה חזר נתניהו לסגנונו הרגיל. הנה הוא עומד, מוקף באלופים, גבר-גבר, הלוחם הנחוש, מגן ישראל.

בשביל נתניהו וממשלתו זאת הייתה מתנה מן השמיים, מנת מזל שלא תיאמן.

אפשר להשוות את זה למה שקרה ב-1982. אריאל שרון, אז שר-הביטחון, החליט לתקוף את הפלסטינים והסורים בלבנון. הוא טס לוושינגטון כדי להשיג את ההסכמה האמריקאית הדרושה למהלך כזה. שר-החוץ אלכסנדר הייג אמר לו שארצות-הברית אינה יכולה לתת את הסכמתה – אלא אם כן תקדם למלחמה "פרובוקציה בולטת".

כעבור כמה ימים ביצעה הקבוצה הפלסטינית הקיצונית ביותר, זו של אבו-נידאל, אויבו המושבע של יאסר ערפאת, התנקשות בחיי השגריר הישראלי בלונדון, שהפך לנכה לכל חייו. זאת הייתה ממש "פרובוקציה בולטת". מלחמת-לבנון הראשונה יצאה לדרך.

גם התקרית של השבוע הייתה תשובה לתפילה. נראה שהקדוש-ברוך-הוא אוהב את נתניהו ואת מערכת-ביטחון. לא זה בלבד שהתקרית מחקה את תנועת-המחאה מן המסך, היא גם שמה לקץ לכל סיכוי רציני להוציא מיליארדים מתקציב-הביטחון הענקי, כדי לחזק את השירותים החברתיים. הרי התקרית מוכיחה שלהפך, אנחנו זקוקים לגדר אלקטרונית מתוחכמת לכל אורך 200 הקילומטרים של הגבול עם מצריים. יותר, לא פחות, מיליארדים לביטחון!

לפני שקרה הנס הזה, נראה היה שאי-אפשר לעצור את תנועת-המחאה.

כל מה שעשה נתניהו היה מעט מדי, מאוחר מדי, ומוטעה לגמרי.

בימים הראשונים התייחס נתניהו לכל העניין כאל משחק ילדים, שאינו ראוי לתשומת-לבם של מבוגרים אחראיים. כאשר הסתבר לו שהתנועה רצינית, הוא פלט כמה הצעות מעורפלות להורדת מחיר הדיור - אך בינתיים התקדמה המחאה הרבה מעבר לתביעה ל"דיור בר-השגה". הסיסמה כבר הייתה "העם דורש צדק חברתי".

אחרי הפגנת-הענק של ה-250,000 בתל-אביב, עמדו מנהיגי-המחאה (הקוראים לעצמם "מובילים") לפני דילמה: איך להמשיך? אילו ערכו עוד הפגנת-ענק בתל-אביב היה מספר המשתתפים עלול לרדת. הפיתרון היה גאוני: לא הפגנת-ענק בתל-אביב אלא הפגנות קטנות יותר ברחבי הארץ. זה הפריך את הטענה שהמוחים הם "צפונבונים" תל-אביביים מפונקים, "מעשני נרגילה וזוללי סושי", כדברי אחד השרים. זה גם הביא את המחאה אל המוני הציבור המזרחי המקופח בפריפריה, מעפולה בצפון עד באר-שבע בדרום, בוחריו המסורתיים של הליכוד. ממש חגיגה של התחברות ואחווה.

אז מה עושה פוליטיקאי מצוי במצב כזה? נו, כמובן, הוא מקים ועדה. אז נתניהו לקח פרופסור מכובד, בעל שם טוב, ואמר לו להקים ועדה שתציע, בעזרת תשעה שרים (לא פחות!) שורה של פיתרונות. נתניהו אף אמר לו שהוא שינה לגמרי את תפיסותיו.

(הוא כבר שינה פעם את אחת מתפיסותיו, כאשר הכריז שהוא תומך עכשיו ב"פיתרון שתי המדינות". אך אחרי מהפך נפשי כביר זה, שום דבר – ממש שום דבר! – לא השתנה בשטח.)

הצעירים באוהלים התלוצצו ש"ביבי" אינו יכול לשנות את תפיסותיו, מפני שאין לו כאלה. אבל זאת טעות: יש לו תפיסה נוקשה גם במישור המדיני וגם במישור החברתי. במישור הראשון הוא איש ארץ-ישראל השלמה, במישור השני הוא חסיד הדת הכלכלית של רייגן ותאצ'ר.

המנהיגים הצעירים של המחאה הגיבו על מינוי הוועדה של נתניהו במהלך מפתיע: הם הקימו מועצה מייעצת משלהם, המורכבת מ-60 מומחים, פרופסורים ידועי-שם מהאוניברסיטאות וביניהם פרופסורית ערבית ורב מתון. בראש העמידו את מי שהיה סגן נגיד בנק ישראל.

הוועדה הממשלתית כבר הבהירה שלא תטפל בבעיות מעמד הביניים, ותתרכז בבעיות השכבות הנמוכות בלבד. נתניהו הוסיף שהוא לא יקבל אוטומטית את המלצותיה (העתידות) אלא ישקול אותן לאור האפשרויות של המשק. במלים אחרות, הוא לא מאמין שהוועדה שמינה מבינה את המציאות הכלכלית. אז מה היא כן מבינה?

בנקודה זו תלו נתניהו ושות' את תקוותיהם בשני תאריכים: ספטמבר ונובמבר .

בנובמבר מתחילה, בדרך כלל, עונת הגשמים. בלשכת נתניהו קיוו שכאשר יירד גשם זלעפות ירוצו ילדי תל-אביב המפונקים למצוא מחסה אצל הוריהם. סוף המאהל.

נו, אני זוכר כמה שבועות עגומים בחורף 1948, שבהם שכבתי באוהלים יותר גרועים, בתוך ים של בוץ ומים. אינני מאמין שקצת גשם ישכנע את שוכני-האוהלים לוותר, אפילו אם שותפיו הדתיים של נתניהו ישלחו השמיימה את תפילת-הגשם הנלהבת ביותר.

אבל לפני כן, בחודש ספטמבר, בעוד כמה שבועות בלבד, הפלסטינים אמורים לפתוח במשבר. השבוע כבר הגישו לעצרת הכללית של האו"ם בקשה להכיר במדינת-פלסטין בגבולות 1967. העצרת תסכים, מן הסתם. אביגדור ליברמן כבר הבטיח לנו, בהתלהבות רבה, שהפלסטינים מתכננים "מרחץ-דמים" באותה הזדמנות. הצעירים יצטרכו לעבור מן האוהלים ברוטשילד לאוהלי הצבא בגדה המערבית.

זהו חלום מתוק (לליברמנים), אבל עד כה לא היה לפלסטינים שום חשק לעבור לאלימות.

כל זה השתנה השבוע.

מעתה והלאה, נתניהו ועמיתיו יכולים לכוון את המאורעות כרצונם.

הם כבר "חיסלו" את ראשי הקבוצה שביצעה את הפיגוע, "ועדות ההתנגדות העממיות". זה קרה כאשר חילופי-האש ליד הגבול עוד היו בעיצומם. הצבא הוזהר מראש והיה מוכן. העובדה שהתוקפים הצליחו בכל זאת לעבור את הגבול ולירות ברכבים תוארה כמחדל צבאי.

מה הלאה? "הוועדות העממיות" משגרות טילים כתגמול. נתניהו יוכל – אם ירצה – להרוג עוד מנהיגים פלסטיניים, אזרחים ו"מחבלים". זה יכול לפתוח בנקל מעגל-קסמים של פעולות-תגמול ואנטי-תגמול, עד למלחמה בנוסח "עופרת יצוקה". אלוף-לשעבר לא-חכם אחד כבר הציע לכבוש את כל רצועת-עזה. (זה היה עוזי דיין, אדם שהפך את כישלונותיו לשלבים בסולם וטיפס עליהם עד לאחת המשרות השמנות ביותר בישראל.)

במלים אחרות, נתניהו מחזיק עכשיו את ידו על ברז האלימות. הוא יכול להגביה או להנמיך את האש כאוות נפשו.

רצונו לשים קץ למחאה החברתית יכול בהחלט להשפיע על שיקוליו.

זה מחזיר אותנו לשאלה הגדולה של תנועת-המחאה: האם אפשר בכלל להשיג מהממשלה שינוי אמיתי - להבדיל מהשגת כמה ויתורים עלובים - מבלי להקים כוח פוליטי?

האם יכולה תנועה זו להצליח כאשר יש ממשלה המסוגלת ליצור – או להגביר – בכל עת "משבר בטחוני"?

והשאלה התאומה: האם אפשר לדבר על צדק חברתי מבלי לדבר על שלום?

לפני כמה ימים טיילתי במאהל בשדרות רוטשילד, כאשר מפעילי תחנת-רדיו מקומית ביקשו ממני לתת להם ראיון ולדבר באוזני כמה משוכני-האוהלים. אמרתי: "אתם לא רוצים לדבר על שלום, מפני שאינכן רוצים שידביקו לכם תווית של 'שמאלנים'. אני מכבד את זה. אבל דעו לכם: צדק חברתי ושלום הם שני הצדדים של אותו המטבע. אי-אפשר להפריד ביניהם. ולא רק מפני שהם מבוססים על אותם העקרונות המוסריים, אלא מפני שגם ברמה המעשית הם תלויים זה בזה."

כאשר אמרתי זאת, לא עלה על דעתי שזה יוכח כבר כעבור יומיים. לשלי יחימוביץ יש עוד הרבה מה ללמוד לפני שתוכל להקים אוהל בשדרה.

שינוי אמיתי פירושו החלפת הממשלה במערכת פוליטית חדשה ושונה מאוד.

פה ושם כבר מדברים באוהלים על מפלגה חדשה. אבל הבחירות תתקיימנה רק בעוד שנתיים, ובינתיים לא נראה סדק אמיתי בקואליציה הימנית השלטת. האם תנועת-המחאה תוכל לשמור על התאוצה שלה במשך שנתיים תמימות?

כבר קרה בעבד שממשלה כרעה תחת לחץ של מחאה המונית. גולדה מאיר הקשוחה התפטרה מול ההפגנות, שהאשימו אותה במחדל שקדם למלחמת יום-כיפור. בשנות ה-90 התפרקו הקואליציות גם של נתניהו וגם של אהוד ברק, כאשר העם מאס בהן.

האם זה יכול לקרות עכשיו? לאור התקרית הצבאית של השבוע, זה לא נראה כך. אבל דברים מוזרים יותר כבר קרו בין השמיים והארץ, בייחוד בישראל, ארץ האי-אפשרויות הבלתי-מוגבלות.