אז ייווצר פיתוי – פיתוי שאולי אי-אפשר לעמוד בפניו – "לחמם את הגבול". לפתוח במלחמה קטנה ונחמדה. לגייס את הדור הצעיר, אותם הצעירים המאיישים כעת את האוהלים, ולקרוא להם להגן על המולדת.

אין קל מזה. פרובוקציה קטנה, כיתת חיילים עוברת את הגבול כדי "למנוע שיגור טיל", חילופי אש, מטח של טילים – והנה יש מלחמה. סוף המחאה.

בספטמבר, רק כמה שבועות מהיום, הפלסטינים עומדים לבקש את עצרת האומות המאוחדות להכיר במדינת פלסטין. הפוליטיקאים והגנרלים שלנון מדקלמים במקהלה שזה יגרום למשבר – הפלסטינים בשטחים הכבושים עלולים להתקומם, תהיינה הפגנות אלימות, הצבא ייאלץ לירות – והנה יש מלחמה. סוף המחאה.

לפני שלושה שבועות ראיינה אותי עיתונאית הולנדית. בסוף היא שאלה: "אתה מתאר מצב איום ונורא. הימין הקיצוני שולט בכנסת ומחוקק חוקים אנטי-דמוקרטיים נתעבים. הציבור אדיש. אין אופוזיציה הראויה לשמה. ובכל זאת, אתה משדר אופטימיות. איך זה?"

עניתי שאני מאמין בציבור הישראלי. אנחנו עם שפוי. באיזשהו זמן, באיזשהו מקום, תקום תנועה חדשה ותשנה את המצב. זה יכול לקרות בעוד שבוע, בעוד חודש, בעוד שנה. אבל זה בוא יבוא.

כעבור כמה שעות בלבד, באותו היום עצמו, אישה צעירה בשם דפני ליף, החובשת לראשה מגבעת גברית, אמרה לעצמה: "די!"

היא נאלצה לעזוב את הדירה שלה מפני שלא יכלה להרשות לעצמה את שכר-הדירה. היא הקימה אוהל בשדרות רוטשילד בתל-אביב. המסר התפשט בפייסבוק, ותוך שעה קמו עשרות אוהלים נוספים. תוך שבוע, היו שם יותר מ-400 אוהלים בשתי שורות ארוכות לאורך קילומטר.

מאהלים דומים קמו בירושלים, בחיפה, ובתריסר ערים קטנות יותר. בשבת כבר צעדו רבבות בתל-אביב ובמקומות אחרים. בשבת האחרונה הם כבר היו יותר מ-150 אלף.

עכשיו זה כבר הפך למרכז החיים במדינה. למאהל ברוטשילד יש חיים משלו – תערובת של כיכר-תחריר וודסטוק, וגם משהו מפינת הייד פארק. מצב-הרוח מרקיע שחקים, המוני אנשים באים לבקר ויוצאים מלאי התלהבות ותקווה. הכול מרגישים שקורה משהו היסטורי.

כשראיתי את האוהלים, נזכרתי בדברי בלעם, שנשלח על-ידי מלך מואב לקלל את בני ישראל ויצא מברך (במדבר כ"ד):" מה טובו אוהליך יעקוב, משכנותיך ישראל!"

הכול התחיל בעיירה קטנה בתוניסיה, כאשר רוכל חסר-רישיון נעצר בידי שוטרת. בלהט הוויכוח, האישה סטרה על לחיו, השפלה איומה לגבר תוניסי. הוא הצית את עצמו. השאר הוא היסטוריה: מהפכה בתוניסיה, חילופי שלטון במצריים, התקוממויות בכל רחבי העולם הערבי.

ממשלת ישראל הסתכלה בנעשה בדאגה – אך לא עלה על דעתה שזה ידביק גם את ישראל עצמה. קשה היה לצפות שהציבור הישראלי היהודי, המתייחס בבוז לכול דבר ערבי, יחקה את המצרים.

אבל זה בדיוק מה שקרה. אנשים ברחוב החלו מדברים בהערצה גוברת על "האביב הערבי". הוא הוכיח שציבור נחוש ומלוכד יכול להתעמת גם עם שליטים המפחידים הרבה יותר מאשר בנימין נתניהו החלשלוש.

כמה מהכרזות הפופולאריות ביותר ברוטשילד אמרו: "רוטשילד פינת תחריר" ו"תחריר – לא רק בקהיר!" וגם: "מוברק – אסד – נתניהו".

בכיכר תחריר הייתה הסיסמה המרכזית: "העם רוצה להפיל את המשטר". הסיסמה המרכזית במאהל הייתה חיקוי מודע: "העם רוצה צדק חברתי".

מי האנשים האלה? מה הם רוצים?

זה התחיל בדרישה ל"דיור בר-השגה". אבל מהר מאוד הגיעה המחאה לנושאים אחרים: המחיר הגבוה של המזון והדלק, השכר הנמוך, המשכורות הנמוכות עד כדי גיחוך של מורים ורופאים, התדרדרות מערכות החינוך והבריאות. יש הרגשה ש-18 טייקונים שולטים בכול, וגם בפוליטיקאים. (כמה פוליטיקאים שהעזו להופיע במאהל גורשו משם בבושת-פנים.) המוחים יכלו לצטט אימרה אמריקאית: "זה לא דמוקרטיה כאשר שני זאבים וכבש מתכנסים ומצביעים ברוב דעות על תפריט הארוחה הבאה." הם הרגישו שהם הכבש.

מבחר של סיסמאות במאהל מספרות את הסיפור כולו. בין השאר: רוצים מדינת-רווחה! נלחמים על הבית! צדק, לא צדקה! אם הממשלה נגד העם, העם נגד הממשלה! ביבי, כאן לא הקונגרס האמריקאי, אותנו לא תקנה במילים ריקות! אם לא תתגייסו למלחמה שלנו, גם אנחנו לא נתגייס למלחמות שלכם! הארץ המוב-תחת! תחזירו לנו את המדינה! שלוש שותפות עם שלוש משכורות לא יכולות לממן דירת שלושה חדרים! התשובה להפרטה, מ ה פ כ ה! עבדים היינו לפרעה במצריים, עבדים אנחנו לביבי בישראל! אין לי ארץ אחרת! ביבי הביתה (הדלק עלינו)! להפיל את הקפיטליזם החזירי! הוא הא, מי זה בא – מדינת הרווחה! תהיו מעשיים, תדרשו את הבלתי-אפשרי!

מה חסר באוסף הסיסמאות האלה? כמובן: הכיבוש, ההתנחלויות, ההוצאה האדירה על הצבא.

זה לגמרי בכוונה. מנוי וגמור עם המארגנים, צעירים וצעירות – בעיקר צעירות – שלא ידביקו להם תווית של "שמאלנים". הם יודעים שאם יעלו את נושא הכיבוש, זה יספק נשק לנתניהו, יפלג את שוכני האוהלים ויוריד את המחאה מהפסים.

אנחנו, אנשי מחנה-השלום, יודעים זאת היטב. אנחנו מפעילים איפוק קיצוני כדי שנתניהו לא יוכל להדביק תווית על המחאה ולתאר אותה כטכסיס להפלת הממשלה הימנית.

כפי שאמרתי במאמר שפורסם ב"הארץ": אין צורך לדחוף את המפגינים. בבוא העת, הם יגיעו בעצמם למסקנה שהכסף הדרוש לרפורמה אמיתית יכול לבוא רק מהפסקת ההתנחלויות ומצמצום תקציב מאות המיליארדים של מערכת-הביטחון. (פרסמנו מודעה גדולה בנוסח: "זה פשוט לגמרי – כסף להתנחלויות או כסף לדיור, לבריאות ולחינוך".)

וולטייר אמר ש"אמנות הממשלה היא לקחת הרבה כסף ממגזר אחד כדי לתת אותו למגזר אחר." הממשלה שלנו לוקחת את הכסף מאזרחים הגונים ונותן אותו למתנחלים.

מי הם המפגינים הנלהבים האלה, שצצו כאילו משום מקום?

זהו הדור הצעיר של המעמד הבינוני, צעירים שעובדים, שמקבלים משכורת ממוצעת, ושאינם יכולים "לגמור את החודש". אמהות שאינן יכולות ללכת לעבוד מפני שאין להן מי שישמור על התינוקות. סטודנטים שאינם מסוגלים לקבל חדר במעונות או לשכור חדר בעיר. ובעיקר: זוגות צעירים שרוצים להתחתן ואינם יכולים להרשות לעצמם לקנות דירה, אף לא בעזרת ההורים. (על אחד האוהלים ראיתי כרזה: "אפילו האוהל הזה על ההורים".)

כל זה כשהכלכלה פורחת והאבטלה עומדת על 5% בלבד.

כשלוחצים עליהם, רוב המפגינים אומרים שהם "סוציאל-דמוקרטים". הם ההיפך הגמור מהתקוממות "מסיבת התה" העושה חייל בארצות-הברית: הם רוצים במדינת רווחה, הם מאשימים את ההפרטה בצרותיהם, הם רוצים שהממשלה תתערב ותפעל. אם יודו בכך ואם לא, התביעות שלהם משקפות את המילון של השמאל הקלאסי, מאז שהומצא מושג זה בימי המהפכה הצרפתית (מפני שתומכי המגמה הזאת ישבו לשמאלו של נשיא האסיפה הלאומית). זהו השמאל האמיתי (למרות שעד עכשיו הוגדרו "שמאל" ו"ימין" בישראל אך ורק על פי היחס לכיבוש ולארץ-ישראל השלמה.)

לאן כל זה מוביל מכאן?

אי-אפשר לדעת. המנהיג הסיני צ'ו אן-ליי נשאל לפני כמה עשרות שנים מה היו תוצאות המהפכה הצרפתית, וענה: "מוקדם מדי לדעת." כאן אנחנו עדים לאירוע שהוא עדיין בעיצומו, ואולי בתחילתו.

הוא כבר גרם לשינוי אדיר. זה שבועות שהאנשים והתקשורת חדלו לדבר על הגבולות, הפצצה האיראנית והמצב הביטחוני. עכשיו השיח הוא כמעט אך ורק על המצב החברתי, שכר-המינימום, אי-הצדק של המסים הישירים, המשבר בענף הבנייה.

תחת לחץ, המנהיגות הבלתי-מוגדרת של המחאה חיברה רשימה של דרישות ממשיות. בין השאר: בניית דיור להשכרה מטעם הממשלה, העלאת המסים של העשירים והחברות, חינוך חינם מגיל שלושה חודשים, העלאה משמעותית של שכר הרופאים, השוטרים והכבאים, כיתות בית-ספר בנות 21 תלמידים בלבד, שבירת המונופולים של הטייקונים, ועוד.

אז לאן מתקדמים מכאן? יש כמה אפשרויות, טובות ורעות.

נתניהו יכול לנסות לשבור את המחאה באמצעות ויתורים קלי-ערך – כמה מיליארדים פה, כמה מיליארדים שם. אז יעמדו המפגינים בפני אותה הברירה כמו הנער ההודי בסרט המפורסם, שרצה להיות מיליונר: לקחת את הכסף ולפרוש מהמשחק, או לסכן את הכול ולענות על עוד שאלה.

או: התנועה עשויה להמשיך, לצבור תאוצה נוספת ולהשיג שינוי מהותי, כגון העברת העול מיסוי מן המסים העקיפים למסים הישירים.

כמה אופטימיסטים משוגעים (כמוני) יכולים אפילו לחלום על הופעת מפלגה פוליטית חדשה, שתמלא את חור-הענק שנפער בצד שמאל של המפה.

מכיוון שפתחתי באזהרה, גם אסיים באזהרה: התנועה עוררה תקוות עצומות. אם תיכשל, היא תשאיר אחריה אווירה של תסכול וייאוש – מצב-רוח העלול לדחוף רבים לחפש לעצמם חיים טובים יותר בחו"ל.