הן מבוססות על מליצות חלולות והגדרות עמומות, ללא כל תוכן ממשי. הן משרתות כוונות שונות ומשונות, כמעט כולן זדוניות.

הן משמשות כתחבולה בידי בנימין נתניהו כדי לחבל בהקמת המדינה הפלסטינית. השבוע הוא הכריז שהסכסוך הוא פשוט "בלתי-פתיר". מדוע? מפני שהפלסטינים אינם מסכימים להכיר וכו' וכו'.

ארבעה חברי-כנסת מהימין הגישו השבוע הצעת-חוק, המסמיכה את הממשלה שלא לרשום עמותות חדשות, ולפרק עמותות קיימות, אם הן "שוללות את האופי היהודי של המדינה".

זוהי רק אחת מהצעות-חוק רבות שמטרתן היא לקצץ בזכויות-האדם של אזרחים ערביים ושל שמאלנים.

הוגה-הדעות הבריטי ד"ר סמואל ג'ונסון אמר לפני 250 שנה ש"הפטריוטיזם הוא המפלט האחרון של הנבל." אילו חי כיום בישראל, היה מנסח את המשפט מחדש: "ההכרה באופי היהודי של המדינה היא המפלט האחרון של הנבל".

בעגה הישראלית, שלילת "האופי היהודי" של המדינה דומה לפשע הפוליטי הכי-הכי גדול: הטענה שישראל היא "מדינת כל אזרחיה".

זר לא יבין זאת. במשטר הדמוקרטי, מובן מאליו שהמדינה שייכת לכל אזרחיה. אמירה כזאת בארצות-הברית תישמע כדבר מובן מאליו. בישראל זה מתקרב לבגידה. (מה זה אומר על "הערכים המשותפים" המהוללים?)

בפועל, ישראל היא כמובן מדינת כל אזרחיה. לכל האזרחים הישראליים המבוגרים – ורק להם – הזכות לבחור בכנסת. הכנסת ממנה את הממשלה ומחוקקת את החוקים. היא חוקקה הרבה חוקים שבהם נאמר שישראל היא מדינה "יהודית ודמוקרטית". בעוד עשר או מאה שנים תוכל הכנסת לקבוע שישראל היא מדינה קתולית, בודהיסטית או אסלאמית. במדינה דמוקרטית, הריבונות שייכת לאזרחים, ולא לאיזושהי נוסחה מילולית.

איזו נוסחה, בעצם?

בתי-המשפט מעדיפים את הנוסחה "מדינה יהודית ודמוקרטית". אך זו רחוקה מלהיות הנוסחה היחידה בסביבה.

הנוסחה המקובלת ביותר היא "מדינה יהודית", אך היא לא מספקת את נתניהו ושות'. אלה מדברים על "מדינת-הלאום של העם היהודי" – נוסחה המצלצלת כשריד מהמאה ה-19. גם הנוסחה "מדינת העם היהודי" פופולארית למדי.

דבר אחד משותף לכל המותגים האלה: הם עמומים לגמרי. מה פירוש "יהודי"? לאום? דת? שבט? מי זה "העם היהודי", קל וחומר "הלאום היהודי"? האם זה כולל את חברי-הקונגרס המחוקקים את חוקי ארצות-הברית? או חבורת הפקידים היהודים בוושינגטון המופקדים על מדיניות ארצות-הברית במזרח התיכון? ואת מי מייצג השגריר היהודי של בריטניה בתל-אביב?

בתי-המשפטים מתלבטים בשאלה: היכן הגבול בין "יהודי" ו"דמוקרטי"? מה פירוש "דמוקרטי" בהקשר זה? האם מדינה "יהודית" יכולה להיות "דמוקרטית", והאם מדינה "דמוקרטית" יכולה להיות "יהודית"? כל התשובות שניתנו על-ידי שופטים מכובדים ופרופסורים בעלי-שם עומדות על כרעי תרנגולות.

נחזור להתחלה: לספרו של תיאודור הרצל, שנכתב בשנת 1896 בשפה הגרמנית. הוא קרא לו "דר יודנשטאט".

למרבה הצער, זוהי מילה גרמנית טיפוסית שאינה ניתנת לתרגום לשום שפה אחרת. בדרך כלל מתרגמים אותה ל"מדינת היהודים" או "המדינה היהודית". שני התרגומים כוזבים לחלוטין.

רבים עלולים לחטוף הלם אם ישמעו איך נולדה מילה זו. הרצל לא המציא אותה. הראשון שהשתמש בה היה אציל פרוסי בעל השם המרשים פרידריך אוגוסט לודוויג פון דר מארוויץ, שנפטר 23 שנים לידתו של הרצל. הוא היה אנטישמי מובהק, הרבה זמן לפני שגרמני אחר המציא את המילה "אנטישמיות" כביטוי לרוח הגרמנית הבריאה.

מארוויץ, גנרל שמרני קיצוני, התנגד לרפורמות הליברליות שהוצעו בזמנו. ב-1811 הוא הזהיר שהרפורמות האלה יהפכו את פרוסיה ל"יודנשטאט". הוא לא התכוון לומר שהיהודים יהפכו, חלילה, לרוב בפרוסיה, אלא שספסרים ושאר אנשי הסחר-מכר היהודים ישחיתו את אופי המדינה ויחתרו תחת הערכים הפרוסיים הנשגבים.

הרצל עצמו לא חלם על מדינה המשתייכת לכל היהודים בעולם. נהפוך הוא. על פי חזונו, כל היהודים האמיתיים היו אמורים להגר ל"יודנשטאט" (בארגנטינה או בפלסטינה – הוא עדיין לא החליט אז). הם – ורק הם – יישארו לאחר מכן "יהודים". כל האחרים יתבוללו בקרב העמים בארצות מושבם ויחדלו מלהיות יהודים.

זה רחוק, רחוק מאוד מרעיון של "מדינת-הלאום של העם היהודי", כחזונם של ציונים רבים בימינו, ובכללם מיליונים שאינם חולמים להגר למדינת-ישראל.

כשהייתי נער, השתתפתי בעשרות הפגנות נגד ממשלת המנדט הבריטי. בכולן צעקנו: "עליה חופשית! מדינה עברית!" לא זכורה לי אף הפגנה אחת שבה צעקו: "עלייה חופשית! מדינה יהודית".

זה היה טבעי לגמרי. מבלי שמישהו החליט על כך, הבחנו בבירור בין היישוב הדובר-עברית בארץ לבין יהודי הפזורה. אחדים מאיתנו רצו להפוך את זה לאידיאולוגיה, אבל לרוב האנשים זה היה רק ביטוי טבעי של המציאות: חקלאות עברית ומסורת יהודית, מחתרת עברית ודת יהודית. קיבוץ עברי ושטעטל יהודי. יישוב עברי ופזורה יהודית. לא היה עלבון גדול יותר מאשר "גלותי".

לגבינו, זה לא היה משהו אנטי-ציוני. להיפך. הציונות רצתה ליצור בארץ אומה ישנה-חדשה, וזו הייתה אמורה להיות בהכרח שונה מהקהילות היהודיות בעולם. רק השואה, עם המטען הרגשי האדיר שלה, שינתה את צורת-הדיבור.

אז מניין הופיע צמד המילים "מדינה יהודית"? במהלך מלחמת-העולם הראשונה פירסמה ממשלת בריטניה את "הצהרת בלפור" שבה נאמר כי "ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה את הקמתו של בית לאומי לעם היהודי בפלסטינה..."

כל מילה בהצהרה נבחרה בקפדנות, אחרי חודשים של משא-ומתן עם המנהיגים הציוניים. אחת המטרות של הבריטים הייתה למשוך את יהודי רוסיה וארצות-הברית לצד בעלות-הברית. רוסיה המהפכנית עמדה לפרוש מהמלחמה, וכניסת האמריקאים הייתה חיונית.

(אגב, הבריטים דחו את הדרישה לקבוע שארץ-ישראל תהפוך לבית הלאומי של העם היהודי, ובחרו בנוסחה "בית לאומי לעם היהודי בפלסטינה". כך כבר חזו מראש את חלוקת הארץ.)

ב-1947 החליט האו"ם לחלק את הארץ בין האוכלוסייה הערבית והאוכלוסייה היהודית. זה לא אמר כלום על אופי שתי המדינות. ההחלטה פשוט השתמשה בהגדרות שהיו מקובלות לגבי שני הצדדים. בשטח שהוקצה למדינה ה"יהודית" היוו הערבים 40% מהאוכלוסייה,

מצדדי "המדינה היהודית" מרבים כיום להסתמך על משפט במגילת העצמאות, שבו מופיעות המילים "מדינה יהודית". המגילה מצטטת את החלטת האו"ם בדבר הקמת מדינה ערבית ומדינה יהודית, וממשיכה: "לפיכך התכנסנו ... ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל, היא מדינת ישראל."

המשפט הזה אינו אומר דבר על אופי המדינה. ההקשר הוא פורמאלי בלבד.

אחד הסעיפים בהצהרה מדבר דווקא על "העם העברי": "אנו מושיטים יד לשלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו." (בתרגום הרשמי לאנגלית זויף המשפט האחרון ונאמר "העם היהודי הריבוני שהתנחל בארצו שלו.")

למעשה לא הייתה שום אפשרות להגיע להסכם פנימי על נוסחה אידיאולוגית כלשהי, מכיוון שעל המגילה חתמו מנהיגי כל הסיעות, מהחרדים האנטי-ציוניים ועד למפלגה הקומוניסטית הנאמנה למוסקווה.

כל דיבור על המדינה היהודית מוביל בהכרח לשאלה: מה הם היהודים – אומה או דת?

הדוקטרינה הרשמית אומרת ש"יהודי" היא הגדרה לאומית ודתית כאחת. בניגוד לכל קולקטיב אחר, הקולקטיב היהודי הוא גם לאומי וגם דתי. אצלנו, אומה ודת הם אותו הדבר.

אבל דלת-הכניסה היחידה לקולקטיב הזה היא דתית. אין דלת-כניסה לאומית.

מאות אלפי עולים לא-יהודים באו לישראל מרוסיה בתוקף חוק-השבות, יחד עם קרוביהם היהודים. החוק הוא רחב מאוד. כדי למשוך את היהודים, הורשה להם להביא איתם גם קרובי-משפחה רחוקים מאוד, כגון בן-זוגה של נכדה של יהודי. רבים מהלא-יהודים האלה רוצים להפוך ליהודים, כדי שיראו בהם ישראלים שלמים. הם לא התקבלו. לפי החוק, יהודי הוא אדם שנולד לאם יהודיה או שהתגייר, ושאינו שייך לדת אחרת. זוהי הגדרה דתית מובהקת. ההבחנה בין אם יהודיה לאב יהודי היא, כמובן, דתית בלבד.

קשה מאוד להתגייר. הרבנים דורשים מהמתגייר למלא את כל 613 המצוות – דבר שמעט מאוד ישראלים עומדים בו. אבל אי-אפשר להפוך חבר רשמי של ה"לאום" היהודי בכל דרך אחרת. אדם הופך לחבר באומה האמריקאית ברגע שהוא מקבל את האזרחות האמריקאית. לא אצלנו.

מתנהל אצלנו מאבק מתמיד על נושאים אלה. אחדים מאיתנו רוצים שישראל תהיה מדינה ישראלית השייכת לאומה הישראלית – כלומר, שתהיה אכן "מדינת כל אזרחיה". אחרים רוצים לכפות עלינו את החוק הדתי שנחקק כביכול על-ידי אלוהים על הר-סיני לפני כ-3200 שנים, ולבטל את כל חוקי הכנסת הנוגדים את ההלכה. רבים אינם רוצים בכל שינוי שהוא.

אך למען השם (סליחה!), מה זה נוגע לעם הפלסטיני, או לעם האיסלנדי?

הדרישה שהפלסטינים יכירו בישראל כ"מדינה יהודית" או כ"מדינת-הלאום של העם היהודי" היא אבסורדית. נדרש מהפלסטינים להתערב בענייניה הפנימיים של מדינה אחרת.

אבל אחד מידידיי הציע מוצא: שהכנסת תחליט לשנות את שם המדינה ולקרוא לה "הרפובליקה היהודית ישראל", כך שכל חוזה-שלום בין ישראל ומדינת פלסטין הערבית יכלול אוטומטית את ההכרה הנדרשת.

זה גם יקרב אותנו למדינה הדומה לנו יותר מכל מדינה אחרת: "הרפובליקה האסלאמית פאקיסטן", שנולדה כמעט באותו הזמן, אחרי חלוקת הודו, אחרי טבח הדדי נורא, אחרי יצירת בעיית-פליטים אדירה, עם מלחמת-גבולות מתמדת בקשמיר – וכמובן, עם פצצה גרעינית.

השוואה זו תקומם רבים אצלנו. מה, המדינה שלנו?! דומה למדינה תיאוקראטית?! מתקרבת יותר לפאקיסטן מאשר לארצות-הברית?

להכחיש! להכחיש!