גם בוז'י הרצוג הוא איש סימפאטי, נצר למשפחת אצולה יהודית, במובן הטוב של המילה. אדם שמעשיו מעידים על ערכיו - גם אם יש לו נטייה לרוץ אחרי מעשה ולספר לחבר'ה (האמריקאים).

עמיר פרץ הוא איש מעניין, בעל רקע מרשים. אמנם שגה את שגיאת חייו כאשר תבע לעצמו את תיק-הביטחון והסתבך בעניינים לא לו, אבל משגיאות אפשר ללמוד.

שלי יחימוביץ היא אישה אסרטיבית, פמיניסטית קנאית, והמצוקות הסוציאליות של מדוכאים והמקופחים באמת בוערות בעצמותיה. נדמה לה שאפשר להקים מפלגה שתקדיש את עצמה כולה למצוקות האלה, ושתשכח בינתיים מהשלום ושאר טרדות לא-פופולאריות. זוהי טעות – מי שבורח מהעניין הפלסטיני, העניין הפלסטיני רודף אחריו וישבש את חשבונותיו. היא תלמד.

כל אלה הם מועמדים להנהגת מפלגת העבודה. כל אחד מהם יכול, אולי, לעצור את שקיעתה, ואולי אף לשמור על הכוח שהיה לה בבחירות האחרונות, ואולי-אולי אף להוסיף לה שניים-שלושה מנדטים.

אז מה?

העניין הוא שזה כמעט לא משנה דבר. השלטון במדינה יישאר בידי הימין. היחס בין הגושים – ימין ושמאל – לא ישתנה.

מי שתלה תקווה בעלייתה של מפלגת קדימה נוכח כבר לדעת שזוהי אינה מפלגת-שמאל, וגם לא מפלגת-מרכז – אלא אם כן המרכז הוא אי-שם בימין הרחוק. קדימה היא ליכוד ב', מונהגת בידי אישה שגדלה בבית הליכוד ושחסרים לה, כנראה, חושים פוליטיים. יש במפלגה זו כמה וכמה אפסים פרלמנטאריים, כמה חברים גזעניים שמקומם בין הליכוד וליברמן וכמה פליטים ממפלגת-העבודה, שמקומם בשום-מקום.

מפלגת-העבודה יכולה להשתקם. יש מפלגות הדומות לעוף-החול ומסוגלות לחזור מן המדבר. אבל מפלגת העבודה היא עוף זקן ומרוט-נוצות. במרבית ימי חייה הארוכים הייתה מפלגת-שלטון, ומעולם לא החלימה ממחלה זו. גם באופוזיציה היא מתנהגת ומדברת כמפלגת-שלטון, שהשלטון נגנב לה. אין לה הכוח לחדש, למרוד, להסתער. היא הייתה ונשארה אגודה מקצועית של עסקנים מקצועיים, ומפלגה כזאת אינה עושה מהפכות.

גם בהנהגת אחד מהחברים והחברות האלה, היא לא תסתום את הבור הפעור במערכת הפוליטית הישראלית. היא לא תהווה את כיכר-התחריר הישראלית. היא לא תחולל את המהפכה, שבלעדיה תמשיך מדינת-ישראל להתקדם בצעדים נמרצים לקראת התהום.

בכיכר התחריר לא נפגשו שרידיהן של מפלגות ישנות. בוודאי, הם היו שם – אנשי מפלגת הוופד, אחרוני הנאצריסטים, קומוניסטים ואחים מוסלמים. אך לא מהם יצאה היוזמה, לא הם סיפקו את הלהט, לא הם הדליקו את המדורה, המאירה את שמי העולם הערבי כולו.

בכיכר נולדו כוחות חדשים לגמרי, יש מאין. עד היום עין להם שם, חוץ מתאריך האירוע המכונן – 25 בינואר. אבל כל אחד יודע מניין באו ואיך הם נראים. בלית ברירה קוראים להם "הדור הצעיר". זהו מקבץ של תקוות ושאיפות, הנוגעות לכל תחומי החיים. זוהי ההחלטה ליצור "מצריים אחרת", שונה לגמרי מזו שהייתה אך אתמול.

מובן שאין כמעט שום דמיון בין מצריים וישראל. ההתקוממות המצרית יכולה לשמש לנו, לכל היותר, כמטאפור, כסמל. אבל העיקרון הוא אותו העיקרון: השאיפה ל"ישראל אחרת", לרפובליקה הישראלית השנייה.

הקמת תנועה פוליטית חדשה היא מעשה בריאה. אין ספר-בישול המלמד איך עושים את זה, בנוסח "קחו 2 מזרחיים, 1 רוסי, חצי דתי, ערבב היטב..." זה לא הולך ככה. גם לא בנוסח "קחו את שרידי העבודה, הוסיפו קמצוץ של מרצ, ערבב עם חצי כוס מקדימה..." לא הולך.

תנועה חדשה מהסוג הדרוש צריכה לקום יש מאין, מכוח חזונה של קבוצת מנהיגים צעירים בעלי השקפת-עולם חדשה, המתאימה לעתיד ישראל. קבוצה החושבת בדרך חדשה, הרואים את הדברים באור חדש, המדברת שפה חדשה.

זה קורה פעם בדור, אם בכלל. כאשר זה קורה, זה ייראה מרחוק.

ברגע זה יש לפחות חצי תריסר קבוצות בישראל, המתכננות את המהפכה הזאת. אולי אחת מהן תצליח. אולי גם לא, והניצוץ יידלק רק בעתיד. כמו שאמר הרב היהודי הצעיר מנצרת: "בפירותיהם תכירו אותם!"

כמה דברים נראים לי חיוניים לגמרי, כדי שיוזמה כזאת תחולל את הנס:

השקפת-העולם החדשה צריכה לחבוק את כל תחומי ההוויה הציבורית. רווחה בלי שלום היא קישקוש, שלום בלי שינוי ערכים פנימי לא יצלח, האידיאלים בני-האלמוות של חרות, צדק, שיוויון ודמוקרטיה צריכים לחול על הכול, בכול התחומים.

החוכמה ה"פגרמטית" אומרת את ההיפך. חלילה לערבב. אם תדבר על שלום, יברחו חסידי הרווחה. אם תדרוש שיוויון למיעוטים, יברחו בני הרוב. זה נכון למי שחושב על הבחירות הבאות. זה לא נכון למי שחושב על הדורות הבאים.

מי שיוצא לדרך כשהוא שואף לצבור את מירב המנדטים בבחירות הקרובות לא יעשה היסטוריה. רצים למרחקים קצרים לא יביאו את השינוי הגדול. הוא דורש רצי מרתון. (מנחם בגין, כדאי להזכיר, הפסיד בתשע מערכות בחירות, עד שחולל את המהפך הגדול. מה חוללו ייגאל ידין וטומי לפיד?)

תנועה שקמה יש מאין, תנועה הנושאת בחובה את העתיד, אינה יכול לדבר את שפת האתמול. היא צריכה להביא עימה שפה חדשה – מושגים חדשים, סיסמאות חדשות. שפה כזאת לא נולדת במשרד-פרסום. מי שמעתיק את שפת קודמיו, נגזר עליו להמשיך בדרך קודמיו.

השפה החדשה צריכה להיות כזאת שתוכל להגיע אל מוחם – ובעיקר אל ליבם – של כל חלקי הציבור. עוד מפלגה אשכנזית חדשה לא תביא שום ברכה. תנועה חדשה צריכה להגיע אל נבכי נפשם של יהודים וערבים, מזרחיים ו"רוסים", חילונים ודתיים (לפחות חלק מהם), ותיקים וחדשים, מבוססים ועניים. מי שמוותר מראש על אחד הציבורים האלה, גוזר על עצמו כישלון.

הרבה אנשים פיקחים, עתירי ניסיון בפוליטיקה, יחייכו כאן בשמץ של רחמנות. חלומות באספמיא. אוטופיה. זה לא יקרה. אין אנשים כאלה, אין חזון כזה, אין אש בעצמות. לכל היותר יש אנשים טובים, ששמו את עיניהם במושב בכנסת הבאה.

יתכן שהם צודקים. אבל אותם האנשים היו מחייכים גם אילו אמר להם מישהו, לפני חמש שנים, שהציבור האמריקאי יבחר בבחירות דמוקרטיות בנשיא שחור. זה הרי נשמע כאבסורד גמור. נשיא שחור? בוחרים לבנים? באמריקה?

ואותם האנשים היו פורצים בצחוק רועם אילו אמר להם מישהו, לפני שנה, שמיליון מצרים יתאספו בכיכר המרכזית בקהיר וישנו את פני ארצם ללא-הכר. מה? מצרים? העם העצלן והסבלני הזה? מדינה שבכל ששת אלפי שנות ההיסטוריה הכתובה שלה לא היו אפילו חצי תריסר מהפכות? אבסורד!

ובכן, יש הפתעות בהיסטוריה. לפעמים, כשהמים מגיעים עד נפש, עמים מסגלים להפתיע את עצמם. זה יכול לקרות אצלנו. זה לא יפתיע את מי שיש לו אמונה בציבור הזה.

נכון, כיכר רבין אינה כיכר התחריר. אבל גם כיכר התחריר לא הייתה כיכר התחריר.