היה מועמד טבעי, הידוע רק בכינוי י'. אך ברגע האחרון גויסה שדולת המתנחלים נגדו. מסתבר שי' היה ראש "החטיבה היהודית" ושלח כמה טרוריסטים יהודים לכלא. על כן בוטלה מועמדותו ובמקומו נבחר יורם כהן, חביבם חובש-הכיפה של המתנחלים.

לפני כן, גם המועצה לביטחון לאומי הייתה זקוקה לראש חדש. בלחץ המתנחלים נבחר האלוף יעקב עמידרור, מי שהיה הקצין חובש-הכיפה הבכיר ביותר בצה"ל, איש בעל דעות ימניות קיצוניות מוצהרות.

סגן הרמטכ"ל הוא קצין חובש-כיפה, גם הוא חביב המתנחלים, מי שהיה בעבר אלוף פיקוד המרכז, הכולל את הגדה המערבית.

לא מכבר כתבתי שאולי הבעיה כלל איננה סיפוח הגדה המערבית לישראל, אלא סיפוח ישראל למתנחלי הגדה המערבית.

כמה קוראים חייכו. הם חשבו שזוהי הלצה.

אבל זו לא.

הגיע הזמן לבחון את התהליך הזה ברצינות. האם הופכת ישראל קורבן להשתלטות עוינת לשל המתנחלים?

קודם כל עלינו לבחון את המושג "מתנחלים".

מבחינה רשמית אין שאלה. המתנחלים הם ישראלים הגרים מעבר לקו הירוק.

המספרים מנופחים או מצטמקים בהתאם לצרכי התעמולה. אבל ההנחה היא שיש כ-300 אלף מתנחלים בגדה המערבית, ועוד כ-200 אלף בירושלים המזרחית. בישראל לא רגילים לקרוא לירושלמים "מתנחלים", כאילו היו שייכים לסוג אחר. מובן שהם מתנחלים לכל דבר ועניין.

אבל כאשר אנחנו מדברים על "המתנחלים" בהקשר הפוליטי, אנחנו מתכוונים לציבור הרבה יותר גדול.

נכון, לא כל המתנחלים הם "מתנחלים". אנשים רבים בגדה המערבית הלכו לשם ללא כל מניע רעיוני, פשוט מפני ששם יכלו להקים את הווילה של חלומותיהם כמעט בחינם, ועוד עם נוף ציורי של צריחי מסגדים. לאלה התכוון יו"ר מועצת יש"ע, דני דיין, כאשר אמר לדיפלומט אמריקאי – לפי המסמכים הסודיים שהודלפו זה עתה – שניתן בנקל לשכנע אותם לחזור לישראל, אם המחיר יהיה נכון.

ואולם, גם לכל אלה יש אינטרס בקיום המצב הקיים, ועל כן הם תומכים ב"מתנחלים" האמיתיים במאבק המדיני. כמו שאומרים, מתוך "לא לשמה" בא "לשמה".

אבל מחנה ה"מתנחלים" הוא הרבה יותר גדול.

כל המחנה הדתי-לאומי תומך במתנחלים תמיכה מוחלטת, באידיאולוגיה שלהם ובמטרותיהם. אין זה פלא – שהרי כל מפעל ההתנחלות הוא יוצא חלציו.

זה טעון הסבר. ה"דתיים-לאומיים" היו, תחילה, רסיס קטן של היהדות הדתית. המחנה הדתי הגדול ראה בציונות סטייה וחטא בל-יכופר. מכיוון שהקדוש-ברוך-הוא היגלה את ישראל מארצו בגלל חטאיהם, רק הוא, באמצעות משיחו, רשאי להחזירם. הציונים שמו את עצמם במקום אלוהים, ועל כן הם מונעים את בוא המשיח. בעיני החרדים, הרעיון של "אומה" יהודית חילונית הוא תועבה.

אולם כמה יהודית דתיים הצטרפו בכל זאת לתנועה הציונית עוד בראשיתה. הם נשארו בגדר קוריוז. הציונים בזו לכל דבר שהיה מזוהה עם ה"גלות" – מילת-גנאי חריפה בפי הציונים. ילדים שחונכו (כמוני) בבתי-הספר הציוניים בארץ-ישראל לפני השואה למדו להסתכל ברחמים באנשים שהם "עדיין" דתיים.

זה קבע גם את עמדתנו כלפי הציונים הדתיים. העבודה האמיתית של בניית "המדינה העברית" (איש לא דיבר אז על "מדינה יהודית") בוצעה על-ידי סוציאליסטים חילוניים. הקיבוצים והמושבים, יחד עם תנועות-הנוער ה"חלוציות", היוו את המסד של המפעל כולו. חבריהם היו סוציאליסטים ברוח טולסטוי, וחלקם גם מרכסיסטים. הדתיים המעטים היו שוליים.

באותה תקופה, שנות ה-30 וה-40, רק צעירים מעטים מאוד חבשו כיפה בפרהסיה. אינני זוכר ולוא חבר אחד באצ"ל - הארגון שאליו השתייכתי אז - שחבש כיפה, למרות שהיו בו חברים דתיים לא-מעטים. הם העדיפה לחבוש כובע-מצחייה או כומתה, שבלטו פחות.

המפלגה הדתית-לאומית (שנקראה אז "המזרחי") מילאה תפקיד מינורי בפוליטיקה הציונית. בעניין לאומיים היא הייתה מתונה מאוד. במאבקי האיתנים בין דויד בן-גוריון "התוקפני" ומשה שרת "המתון", במהלך שנות ה-50, הם צידדו כמעט תמיד בשרת ושיגעו את בן-גוריון.

אך איש לא שם לב למה שמתרחש מתחת לפני השטח – בתנועת-הנוער הדתית לאומית בני-עקיבא והישיבות שלה. שם, מחוץ לטווח-הראייה של הציבור הרחב, בושל קוקטייל מסוכן של ציונות לאומנית-קיצונית ודת שבטית משיחית.

הניצחון המדהים של צה"ל במלחמת ששת-הימים, אחרי שלושה שבועות של חרדה קיומית, הפך לנקודת-מיפנה בחיי התנועה.

הנה התגשמו כל חלומותיה – נס אלוהי, כיבוש ליבת ארץ-ישראל התנ"כית ("הגדה המערבית"), "הר הבית בידינו", כפי שהודיע מוטה גור בחוסר-נשימה.

כאילו מישהו חלץ פקק, התפרצה תנועת-הנוער הדתית-לאומית מהבקבוק והפכה לכוח לאומי. היא יצרה את "גוש אמונים", מנוע מפעל ההתנחלות הדינאמית ב"שטחים המשוחררים".

את זאת יש להבין היטב: מבחינת המחנה הדתי-לאומי, מלחמת ששת הימים הייתה גם רגע השחרור שלה בתוך המחנה הציוני. בהתאם לנבואה בספר תהילים (קי"ז): "אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה", קפצו תנועת-הנוער הדתית-לאומית וקיבוציה, שזכו עד אז ביחס של זילזול, למרכז הבמה.

בעוד שהתנועה הקיבוצית הסוציאליסטית הישנה גססה מחוסר חמצן רעיוני וחבריה התעשרו ממכירת אדמות חקלאיות לכרישי נדל"ן, המחנה הדתי-לאומי התמלא במרץ אידיאולוגי, חדור בלהט רוחני ולאומני, כשהוא מטיף לאמונה יהודית פגנית של מקומות קדושים, אבנים קדושות וקברים קדושים, יחד עם האמונה שהארץ כולה שייכת ליהודים ושיש לסלק ממנה את ה"נוכרים" (הפלסטינים החיים כאן לפחות 1300, ואולי 5000 שנה.)

רוב הישראלים של היום נולדו אחרי 1967 או עלו לארץ מאז. אין הם מכירים שום מציאות ישראלית מלבד זו של מדינת-הכיבוש. תורת המתנחלים נראית להם כאמת מובנת מאליה. סקרי דעת-הקהל מראים שהולך וגובר מספר הצעירים שלגביהם מושגים כמו דמוקרטיה וזכויות-האדם אינם אלא מליצות ריקות. בעיניהם, מדינה יהודית פירושה מדינה השייכת ליהודים ורק ליהודים, -לשום אדם אחר אין מה לעשות כאן.

האקלים הזה יצר מערכת פוליטית שבה שולטת קבוצה של מפלגות ימניות, החל בגזענים של אביגדור ליברמן וכלה בפאשיסטים גלויים, חסידי מאיר כהנא. כולן כפופות לחלוטין למתנחלים.

אם נכון שהקונגרס האמריקאי נשלט על-ידי השדולה הישראלית, אז שדולה זו נשלטת על-ידי ממשלת ישראל, הנשלטת ל-ידי המתנחלים. (זה מזכיר את הבדיחה על הרודן שאמר: העולם פוחד מפני ארצנו, הארץ פוחדת ממני, אני פוחד מאשתי, ואשתי פוחדת מעכבר. אז מי שולט בעולם?)

במצב זה יכולים המתנחלים לעשות ככל העולה על רוחם: להקים התנחלויות חדשות ולהרחיב את הקיימות, להתעלם מבית-המשפט העליון, לתת פקודות לכנסת ולממשלה, לתקוף את ה"שכנים", להרוג ילדים ערבים הזורקים אבנים, לעקור כרמי זיתים, להצית מסגדים. כוחם עולה בהתמדה.

ההשתלטות על ארץ תרבותית בידי אנשי-ספר קשוחים יותר אינה תופעת חריגה כלל וכלל. ההיסטוריון ארנולד טוינבי חיבר רשימה ארוכה של מקרים כאלה.

גרמניה נשלטה במשך תקופה ארוכה בידי "הספר המזרחי", שהפך לימים לאוסטריה. בתקופה מאוחרת יותר נפלה ארץ-הליבה הגרמנית, בעלת התרבות המפותחת, בידי הפרוסים, שהיו פרימיטיביים וקשוחים יותר, ושארצם המקורית כלל לא הייתה חלק מגרמניה. האימפריה הרוסית הוקמה על-ידי מוסקבה, שהייתה עיר פרימיטיבית בשוליים.

נראה שזה הכלל: כאשר האוכלוסייה בארץ מפותחת מפונקת על-ידי תרבות ועושר, משתלט עליה גזע מפונק פחות ופרימיטיבי יותר, מאזור הספר. הרומאים השתלטו על יוון העיקה, הברברים השתלטו על רומא.

זה יכול לקרות לנו. אך אין זו גזרה מהשמיים. עדיין יש הרבה כוח בדמוקרטיה החילונית שלנו. עדיין אפשר לפנות את ההתנחלויות. (באחד ממאמריי הבאים אשתדל להראות איך.) עדיין אפשר למגר את הימין הדתי. עדיין אפשר לשים קץ לכיבוש, שהוא-הוא אבי כל חטא.

אך לשם כך עלינו להכיר בסכנה – ולעשות משהו בנדון.