קואליציה פירושה צרות. כדי לנהל מבצע צבאי מוצלח, דרוש פיקוד אחיד ומטרה ברורה ומוסכמת. זה גם זו נדירים בקואליציה.

קואליציה מורכבת מארצות שונות, שלכל אחת מהן יש אינטרסים לאומיים ואילוצים פוליטיים פנימיים שונים. דרוש זמן כדי לגבש הסכמה על כל דבר, ואויב נחוש יידע לנצל את הזמן הזה לטובתו.

כל זה בולט מאוד במלחמת הקואליציה במועמר קדאפי.

אי-אפשר להיפטר מעריץ משוגע זה אלא באמצעות כוח צבאי גס. זה כבר ברור.

כמו שאומרת הבדיחה העברית, יתכן שקדאפי מטורף, אבל הוא לא משוגע. הוא מבחין בסדקים שבחומת הקואליציה, והוא די ערמומי כדי לנצל אותם. הרוסים נמנעו מהצבעה במועצת הביטחון – בפועל הייתה זאת הצבעה בעד ההחלטה – אך מאז הם רוטנים על כל תנועה. הרבה שמאלנים בעלי רצון טוב וניסיון ברחבי העולם מגנים כל דבר שעושות ארצות-הברית ו/או ברית נאט"ו, יהיה אשר יהיה.

יש המגנים את "ההתערבות בלוב" מפני שאין פעולה דומה בבחריין או בתימן. זהו באמת מקרה של הפלייה בוטה. אך זה דומה לדרישה של רוצח שלא להיענש מפני שרוצחים אחרים עדיין מתהלכים חופשית. שני מינוסים יוצרים פלוס, אבל שני מקרי-רצח אינם מחזירים הרוג לחיים.

אחרים טוענים שכמה משותפי הקואליציה אינם טובים בעצמם מקדאפי. אז למה להיטפל דווקא אליו? ובכן, קדאפי הוא שהתגרה בעולם והוא העומד עכשיו בדרכה של ההתעוררות הערבית. בבוא העת יש לטפל גם באחרים, אך זה לא יכול לשמש תירוץ כדי שלא לפתור את המשבר המיידי. איננו יכולים לחכות לעולם מושלם – הוא עלול לבושש לבוא. בינתיים, עלינו לעשות כמיטב יכולתנו בעולם בלתי-מושלם.

צרות הקואליציה גוברות בכל יום שעובר כשקדאפי וביריוניו עדיין במקומם. העילה שעליה הוסכם – "לשמור על חיי האזרחים בלוב" – הולכת ומתבלה. זה היה מלכתחילה שקר מנומס. המטרה האמיתית היא – ואינה יכולה כלל להיות אחרת – סילוקו של העריץ הרצחני, שעצם הימצאותו בשלטון מהווה איום קטלני על עמו. אבל זה לא נאמר בפירוש בעגה הקואליציונית.

ברור עתה שאין ל"מורדים" כוח צבאי אמיתי. אין הם תנועה פוליטית מאוחדת, ואין להם פיקוד פוליטי – ולא כל שכן צבאי – מאוחד. הם לא יכבשו את טריפולי בעצמם, אפילו – כך נראה – אם יספקו להם נשק למכביר.

זה לא מקרה של כוח לוחם בלתי-סדיר ההופך את עצמו בדרגה לצבא סדיר – כפי שעשינו אנחנו בתש"ח.

יתכן שיש משום חיוב בעצם העובדה שאין למורדים כוח צבאי הראוי לשמו. זה מוכיח שלא מתחבאת מאחוריהם תנועה נסתרת וחורשת-מזימות, הממתינה לנפילת קדאפי כדי להחליפו במשטר-דיכוי אחר. זוהי באמת תנועה דמוקרטית, שצמחה מלמטה.

אך זה יוצר כאב-ראש לקואליציה. מה הלאה? להניח לקדאפי להישאר כמו חיה פצועה במאורתה, כדי שיתנפל על המורדים ברגע שהלחץ עליו ייחלש? לשגר את כוחות הקואליציה כדי שייכנסו ויסיימו את המלאכה בעצמם? להמשיך ולדבר ולא לעשות כלום?

אחת ההצעות הצבועות – אם לא מגוחכות ממש – היא "לשאת ולתת" איתו. לשאת ולתת עם רודן בלתי-רציונאלי? על מה? על דחיית הטבח במורדים בשישה חודשים? על הקמת מדינה שתהיה חצי-דמוקרטית, חצי-רודנית?

מובן שצריך להיות משא-ומתן – אך בלי קדאפי ואחרי קדאפי. חבלי-הארץ השונים, ה"שבטים" השונים, הכוחות הפוליטיים השונים העומדים לקום – כל אלה צריכים לשאת ולתת ביניהם על עתיד המדינה, אם אפשר בחסות האו"ם. אבל עם קדאפי??

אחת הטענות אומרת שיש להשאיר את הכול לערבים עצמם. אחרי הכול, הליגה הערבית היא שקראה לכינון "איזור ללא טיסה".

למרבה הצער, זוהי בדיחה עגומה.

הליגה הערבית (למעשה: "הליגה של הארצות הערביות") משקפת את כל המגרעות של קואליציה, ורק מעטות מהמעלות. היא הוקמה בעזרת הבריטים בסוף מלחמת-העולם השנייה ואינה אלא התאגדות רופפת – מאוד רופפת – של מדינות בעלות אינטרסים שונים ומנוגדים לחלוטין.

מבחינה מסוימת, היא משקפת את העולם הערבי כמו שהוא – או כמו שהיה עד אתמול. זהו עולם שבו פועלות שתיים (ואולי שלוש) מגמות מנוגדות.

במישור אחד פועלים הגעגועים המתמידים של ההמונים הערביים לאחדות ערבות. זהו רגש אמיתי ועמוק, הניזון מזיכרונות מן העבר הערבי המפואר. הביטוי העכשווי המובהק ביותר שלו הוא הסולידריות עם גורל העם הפלסטיני. המנהיגים הערביים שבגדו בחובת-כבוד זו משלמים עכשיו את המחיר.

במישור שני פועלים החשבונות הציניים של המדינות-החברות. מהרגע הראשון של קיומה, הליגה שיקפה את סבך האינטרסים של משטרים ערביים המתחרים זה בזה והלוחמים זה בזה. קהיר מתחרה תמיד עם בגדאד על כתר המנהיגות הערבית, ודמשק העתיקה מתחרה בשתיהן. ההאשמים שונאים את הסעודים, שגירשו אותם ממכה. אם מוסיפים על כך את המתחים האידיאולוגיים, החברתיים והדתיים, התמונה שלמה.

המבצע הגדול הראשון של הליגה – ההתערבות הצבאית במלחמה הישראלית-פלסטינית בתש"ח – הסתיים בתבוסה, בעיקר מפני שצבאות ירדן ומצריים ניסו להקדים זה את זה במקום להתרכז במלחמה בנו. כך ניצלנו. מאז, כמעט כל אחד מהמשטרים הערביים מנסה לנצל את "העניין הפלסטיני" לצרכיו שלו, כשהעם הפלסטיני משמש ככדור במשחק ציני זה.

ההתעוררות הערבים העכשווית אינה מונהגת על-ידי הליגה אלא להפך, מעצם טבעה היא מכוונת נגד כל מה שהליגה מייצגת. בבחריין תומכים הסעודים באותם הכוחות שבהם לוחמים המורדים בטריפולי. אכן, מוטב להתעלם מהליגה הערבית כגורם במשבר הלובי.

יש מישור שלישי של יחסים פנים-ערביים – המישור הדתי. לאסלאם אחיזה חזקה בהמונים הערביים בכל מקום, אך, כמו כל דת גדולה, פנים רבות לאסלאם. הוא שונה בעיני הווהאבים בריאד, הטליבאן בקנדהר, אנשי אל-קאעדה בתימן, החיזבללה בלבנון, נאמני המלוכה במרוקו והפלאח הפשוט בעמק הנילוס. ואולם, יש הרגשה עמומה של שותפות.

לפיכך, כל ערבי מוסלמי משתייך לשלוש זהויות החופפות זו את זו, כשהתחומים ביניהם מטושטשים – ה"ווטן", שהוא הלאום המקומי, כמו פלסטין או מצריים, ה"קוום" שהוא הזהות הכול-ערבית וה"אומה", שהיא הקהילה העולמית של מאמיני האסלאם. אינני בטוח שיש בעולם שני מלומדים המסכימים על הגדרות אלה.

אז כאן אנחנו נמצאים עכשיו, אנשי 2011, אחרי שהלכנו אחרי נטיית ליבנו ופתחנו בהתערבות צבאית נגד האסון שעמד להתרחש בלוב.

זה היה הדבר הנכון, הדבר ההגון לעשות.

עם כל הכבוד הראוי – והכן – למי שמתחו ביקורת על עמדתי, אני משוכנע שזאת הייתה העמדה האנושית.

אומרים אצלנו: המתחיל במצווה, אומרים לו גמור. את קדאפי יש לסלק. יש לתת לעם הלובי סיכוי הוגן לקחת את גורלו בידיו, וכך גם לעם הסורי, התימני, הבחרייני וכל האחרים.

אינני יודע לאן זה יוביל אותם - כל אחד העמים האלה בארצו מולדתו. אני יכול רק לאחל להם כל טוב – ולקוות.

וגם לקוות שבפעם הזאת, קביעתו של נפוליון לא תתאמת.