כאשר זה קרה בתוניסיה, ניתן היה להגיד: נו טוב, ארץ ערבית, אבל ארץ קטנה. היא הייתה תמיד קצת יותר מתקדמת מהאחרות. זהו מיקרה בודד.

ואז זה קרה במצריים. ארץ מרכזית. לב העולם הערבי. המוקד הרוחני של האסלאם הסוני. אבל ניתן היה להגיד: טוב, מצריים היא מקרה מיוחד. ארץ הפרעונים. אלפי שנות היסטוריה לפני שהערבים בכלל הגיעו לשם.

אבל עכשיו זה מתפשט בעולם הערבי כולו. לאלג'יריה, בחריין, תימן, ירדן, לוב, אפילו מרוקו. וגם לאיראן, שאינה ערבית ואינה סונית.

הג'ין של המהפכה, של ההתחדשות, של ההתנערות, מהלך עכשיו אימים על כל המשטרים במרחב. דיירי "הווילה בג'ונגל" עשויים להתעורר בוקר אחד ולגלות שהג'ונגל נעלם, שאנחנו מוקפים בנוף חדש לגמרי.

כשאבותינו הציונים החליטו להקים "מיקלט בטוח" בארץ-ישראל, הייתה בידם הברירה בין שתי דרכים:

הם יכלו להופיע בקידמת-אסיה ככובש אירופי, הרואה עצמו ראש-גשר לאדם ה"לבן" ואדון ה"ילידים", דוגמת הקונקוויסטאדורים הספרדים והקולוניאליסטים האנגלו-סכסים באמריקה. כך עשו בשעתם הצלבנים בארץ-ישראל.

הדרך השנייה הייתה שיראו עצמם כעם אסיאתי החוזר למולדתו - הרואה בעצמו יורש למסורת מדינית ותרבותית של הגזע השמי, המוכן להדריך את עמי המרחב השמי במלחמת-שחרורם מעול הניצול האירופי - - -

את המלים האלה כתבתי לפני 64 שנים, בחוברת שהופיעה רק חודשיים לפני פרוץ מלחמת תש"ח.

אני מוכן לחזור עליהן השבוע, וביתר שאת.

אני חי בימים אלה בתחושה שאנחנו עומדים שוב בפרשת-דרכים היסטורית. הדרך שבה נבחר בימים הקרובים תקבע את גורל המדינה לשנים רבות, ואולי לצמיתות. אם נבחר בדרך הלא-נכונה, תהיה זאת בכייה לדורות, פשוטו כמשמעו.

ואולי הסכנה הגדולה ביותר היא שלא נבחר כלל, שבכלל איננו מודעים בצורך להחליט, שפשוט נמשיך בדרך שהביאה אותנו עד הלום. שנהיה עסוקים בדברים של מה-בכך – הקרב בין שר-הביטחון והרמטכ"ל הפורש, המאבק בין נתניהו וליברמן על מינוי שגריר, "האח הגדול" ושאר הבלי הטלוויזיה – עד כדי כך שלא נבחין בכך שההיסטוריה עוברת על פנינו ומשאירה אותנו מאחור.

כאשר הפוליטיקאים והפרשנים שלנו מצאו זמן – בין כל השטויות האלה – לעסוק במאורעות שמסביבנו, הם עשו זאת בדרך הישנה והמוכרת.

אפילו בתוכניות המלל האינטליגנטיות פחות או יותר, היה הרבה צחוק על יומרתם של "הערבים" להקים דמוקרטיה. פרופסורים מלומדים ופרשני התקשורת "הוכיחו" שדבר כזה פשוט לא יכול לקרות – האסלאם הוא "מטבעו" אנטי-דמוקרטי ומפגר, לחברות הערביות חסר המוסר הנוצרי-פרוטסטנטי הדרוש לדמוקרטיה, או היסודות הקפיטליסטיים ליצירת מעמד בינוני יציב וכו'. במקרה הטוב, רודנות אחת תוחלף ברודנות אחרת.

המסקנה הפופולארית ביותר הייתה שבחירות דמוקרטיות יביאו באופן בלתי-נמנע לניצחון הקנאים ה"אסלאמיסטים", שיקימו שלטון דתי אכזרי נוסח הטליבאן, או גרוע מזה.

חלק מהטענות האלה הן, כמובן, תעמולה מכוונת, שנועדה לשכנע את האמריקאים והאירופים הנאיביים שעליהם לבצר את המוברקים במרחב, או, לחלופין, דיקטאטורים צבאיים חדשים. אבל לרוב זוהי דעה כנה לגמרי: רוב הישראלים באמת מאמינים שהערבים, אם יניחו להם לנפשם, יקימו משטרים "אסלאמיסטיים" רצחניים, שמטרתם העיקרית תהיה למחוק את ישראל מהמפה.

הישראלי המצוי אינו יודע דבר וחצי דבר על האסלאם ועל העולם הערבי. כפי שענה אלוף (שמאלני) לפני 65 שנים, כשנשאל איך הוא משקיף על הבעיה הערבית: "דרך כוונות הרובה!" הכול מצטמצם ב"ביטחון" - וחוסר-הביטחון מונע, כמובן, כל מחשבה רצינית.

גישה זו נולדה עוד בימיה הראשונים של הציונות.

בנימין זאב הרצל כתב, כידוע, במסה ההיסטורית שלו, שמדינת-היהודים העתידה לקום תהווה בארץ "חלק מהחומה של התרבות" נגד הברבריות האסיאתית – כלומר, הערבית. הרצל העריץ את ססיל רודס, נושא-הדגל של האימפריאליזם הבריטי. הוא ותלמידיו היו שותפים לגישה הרוחנית ששלטה באירופה בימים ההם, זו שהמלומד הפלסטיני אדוארד סעיד כינה אותה, לימים, "אוריינטליזם".

במבט לאחור, זה היה אולי טבעי, לאור העובדה שהתנועה הציונית נולדה באירופה לקראת סוף העידן האימפריאליסטי, ושהיא התכוננה להקים מדינה יהודית בארץ שבה חי עם אחר, עם ערבי.

הטרגדיה היא שגישה זו לא השתנתה במשך 120 שנים, ושהיא חזקה כיום יותר מתמיד. אלה מאיתנו המציעים כיוון אחר – ותמיד היו אחדים כאלה – נשארו קולות קוראים במדבר.

זה מתבטא בימים אלה בגישה הישראלית למאורעות המזעזעים את העולם הערבי, ואת העולם בכלל. אמנם, בקרב הציבור הישראלי הייתה די הרבה אהדה ספונטאנית להמונים המצריים שהתעמתו עם משטר הרודנות בכיכר תחריר – אבל הכול התייחסו לדברים מבחוץ, מרחוק, כאילו קרו הדברים על הירח.

השאלה המעשית היחידה שהתעוררה הייתה: האם הסכם השלום הישראלי-מצרי יחזיק מעמד? או שמא יהיה עלינו להקים אוגדות חדשות לקראת מלחמה אפשרית עם מצריים? כאשר "המומחים לענייני ביטחון" הבטיחו לנו שאין סכנה כזאת, הציבור איבד עניין בכל העסק.

אך הסכם-השלום - שאינו למעשה אלא שביתת-נשק בין המשטרים והצבאות – צריך היה לעניין אותנו פחות מאשר נושא אחר. השאלה החשובה באמת היא: מה יהיו פני העולם הערבי החדש? האם המעבר לדמוקרטיה יהיה חלק ובלתי-אלים, באופן יחסי, או לא? האם זה יקרה בכלל, והאם פירושו שאסלאם יותר רדיקלי ישתלט במרחב, דבר שהוא בהחלט אפשרי? האם יכולה להיות לנו השפעה כלשהי על מהלך הדברים?

מובן שאף לא אחת מהתנועות הערביות אינה מעוניינת בחיבוק ישראלי. חיבוק כזה משול לחבוק הדוב. כמעט כל הערבים רואים בישראל כיום מדינה קולוניאליסטית, אנטי-ערבית, המדכאת את הפלסטינים ומתכוונת לנשל ערבים רבים ככל האפשר – למרות שאני משוכנע שיש שם גם לא-מעט הערצה שקטה להישגיה הטכנולוגיים והאחרים של ישראל.

אבל כאשר עמים שלמים מתקוממים והמהפכות שוברות את כל המושגים המקובלים, קיים סיכוי ממשי לשינוי-ערכים כללי. אילו קמו עכשיו בישראל מנהיגים פוליטיים ורוחניים והיו מצהירים בפה מלא על הסולידריות שלהם עם ההמונים הערביים ומאבקם לחרות, לצדק ולכבוד, הם יכלו לזרוע זרע שיישא פירות בשנים הבאות.

כמובן, הכרזות כאלה צריכות לבוא מהלב. אם יהיו רק טכסיסי-תעמולה זולים, יבוזו להן בצדק. הן צריכות להיות מלווות בשינוי עמוק ביחסנו לעם הפלסטיני. משום כך מהווה השלום עם הפלסטינים עכשיו, מייד, צורך חיוני למדינת ישראל.

העתיד שלנו אינו עם אירופה או אמריקה. העתיד שלנו הוא במרחב הזה, שאליו שייכת מדינתנו, לטוב ולרע. לא רק המדיניות שלנו צריכה להשתנות, אלא כל גישתנו הבסיסית, עצם ראייתנו את מיקומנו הגיאוגראפי. עלינו להבין שאיננו ראש-גשר של משהו רחוק, אלא חלק מהמרחב המצטרף כיום – סוף סוף – למצעד האנושות אל החרות.

ההתעוררות הערבית אינה עניין של חודשים או שנים מעטות. זה עלול להיות מאבק ממושך, עם הרבה כישלונות ותבוסות. אבל הג'ין לא יחזור עוד לבקבוק. מראות 18 הימים בכיכר השחרור ימשיכו לחיות בלבו של דור ערבי חדש, ממרקש עד מוסול, וכל דיקטטורה העלולה לקום פה ושם לא תצליח למחוק אותם.

אינני יכול להעלות על דעתי דרך חכמה ומושכת יותר בשבילנו, הישראלים, מאשר ההצטרפות אל המצעד הזה.