השופט: "אתה מואשם ברצח אשתך ושני ילדיך. את מודה או לא מודה?"

הנאשם: "אדוני, אני לא עוסק בעבר. אני חושב רק על העתיד!"

זה לא קטע במערכון של הגשש החיוור. לא. השבוע זה קרה במציאות. כך הגיבו אלי ישי, בנימין נתניהו ושאר המופלאים.

לשיא החוצפה העפיל אלי ישי. בימים עברו היה שר יפאני מבצע חרקירי כבר ביום הראשון של השריפה. אבל ישי התייצב מול הציבור במצח נחושה וטען שעושים לו לינץ', מפני שהוא "חרדי וספרדי".

אבל גם אילו היה ישי אשכנזי חילוני בעל עיניים כחולות ככחול השמיים, היו צריכים לזרוק אותו מכל מדרגות השלטון. ולא רק בגלל "אחריות מיניסטריאלית", כדבריו המנומסים של מבקר-המדינה.

אילו עמד ישי לפני השופט ההוא הנזכר למעלה, היה עונה: "אדוני, גם כל קודמיי רצחו את הנשים והילדים שלהם. אז מה אתה מתנפל דווקא עלי? רק מפני שאני חרדי וספרדי?"

די בפרט מזעזע אחד, כדי להטיל אחריות אישית לגמרי על האיש הזה, והדברים הוזכרו. ברגע שפרצה השריפה, לא היה במנחת המטוסים בחיפה אף קילו אחד של חומר מעכב-אש. בכל הארץ היו מלאי שהספיק ל-20 הדקות הראשונות. ישראל נאלצה לפנות בקריאות אס-או-אס לכל ארצות העולם, גם עניות וקטנות ממנה, כדי להשיג את החומר.

האם זאת אחריותו של שר-הפנים יצחק גרינבאום בשנות ה-50? או של שר-הפנים יוסף בורג בשנות ה-60?

בשנים האחרונות הצטיין ישי כרודף כפייתי של ילדי-פליטים, כדי להציל את המדינה היהודית. אילו השקיע במערכת הכבאות אחוז אחד מן המרץ והלהט שהשקיע בטיפוח ציידי-הזרים מיחידת "עוז", הייתה האש נכבית אחרי שעה. שלא לדבר על איומיו על שלמות הקואליציה בשל קצבאות לחרדים.

באלי ישי התרכזו כמה מן המאפיינים העיקריים שגרמו לאסון: אגו מנופח, התמסרות מוחלטת לאינטרסים של מפלגתו, אי-אכפתיות גמורה לתפקידים שבתחום אחריותו.

אבל הוא "התריע". כולם "התריעו". כל אחד מחזיק בכיס האחורי של מכנסיו חבילת מכתבים שכתב במשך השנים לכיסוי התחת. אבל תפקידו של שר אינו "להתריע". על השר לבצע, ואם אינו יכול – להתפטר.

אבל האחריות העליונה אינה רובצת על ישי, אלא על בנימין נתניהו. הוא האיש שמינה את הלא-יוצלח הזה לתפקידו, כשם שמינה את אביגדור ליברמן לתפקיד שר-החוץ, ואת לימור ליבנת לתפקיד שרת-התרבות. ואת כל שאר השרים, שכמעט איש מהם אינו מתאים למשימות המוטלות עליו.

ההתנהלות של נתניהו עצמו במהלך המשבר גבלה בפארסה. בשעה שהכבאים היו עסוקים בכיבוי הלהבות, הוא היה עסוק בכיבוי הביקורת עליו. הוא אץ-רץ ממקום למקום, מוקף בחגורה של שומרי-ראש ובחגורה גדולה עוד יותר של צלמים. הוא הנציח את עצמו בכל פוזה אפשרית, מבוימת היטב, כפי שלמד מנשיא צ'ילה באסון הכורים. הוא דיבר ודיבר, ומכל מילה נדף ריח של זיוף. שום דבר לא היה ספונטני, שום דבר לא בא מהלב.

הכול פוזה, הכול חלטורה. ברגע אחד הטיל על השר יצחק אהרונוביץ את האחריות לבצע, וברגע השני שכח ממנו, כאילו לא היה קיים. לשיא הגיחוך הגיע כאשר מינה את מרים פיירברג ("הר אש") לממונה על שבירת הבירוקרטיה. זאת הייתה שליפת מהמותן, מבלי להתייעץ עם איש, ללא עבודת מטה (שאינו קיים). גם יועציו הקרובים ביותר הופתעו. למחרת היום קיבל את התפטרותה.

נתניהו גם המציא תחליף לוועדת-חקירה: מסיבת-עיתונאים מבוימת.

אבל יודע נתניהו נפש בהמתו: סקר דעת-הקהל מראה שחלק גדול מהציבור התרשם עמוקות ממנהיגותו המופלאה.

אך מעבר לכישלונות של הפוליטיקאים, המתחזים למנהיגים, נחשפה השבוע תמונה מבעיתה של המערכת השלטונית כולה.

לרגע הורם מסך החנופה של אנשי-התקשורת, היחצנים ושאר מלקקי-האחוריים, המייצרים מציאות-דמה, והתגלתה תמונה של כאוס מוחלט – תוהו-ובוהו שלטוני. להבות-האש האירו רק קטע מקרי אחד – הכבאות – אך אין כל ספק שאותו המצב שולט כמעט בכל שאר מערכות-השלטון, ממשרד-הביטחון עד משרד-החינוך.

עד כה שיערנו. עכשיו אנחנו יודעים.

מה שהתגלה השבוע לעיני כל הוא תמונה מבהילה של חוסר-כשירות וחוסר יכולת, חוסר-אחריות וכסת"ח, חוסר עבודת-מטה וחוסר תיאום בין משרדים, חוסר-תכנון וחוסר ראיית-הנולד. שנים רבות של שחיתות מפלגתית הביאו לכך שכמעט בכל צומת חיוני יושב האדם הלא-נכון במקום הלא-נכון, עסקן מפלגתי במקום איש-מקצוע. הפשע הקרוי "מינויים פוליטיים" הרקיב את השרות הציבורי, ואין צורך בפסק-דין של בית-משפט כדי לקבוע שיש עימו קלון.

חוסר מערכת-כיבוי יעילה, כפי שתיאר השבוע מבקר-המדינה, הוא רק סימפטום של המחלה. הוא לא התגלה השבוע, וגם לא השנה. כבר לפני 42 שנה, ב-10 ביוני 1968, התרעתי בכנסת על המחדל הזה ותבעתי להקים שרות-כיבוי ארצי, בהנהגת מפקד ומטה. המערכת התעלמה. התקשורת התעלמה. שום דבר לא בער – עד שהכרמל עלה בלהבות.

אנחנו כבר יודעים שאותו המצב שורר במערכת-החינוך, המכשירה דור של בורים, כפי שהתגלה השבוע במחקר בינלאומי. תלמידי "המדינה היהודית", בני עם-הספר שהתגאה תמיד בעליונותו האינטלקטואלית, נמצאים עכשיו הרבה מתחת לממוצע בקרב המדינות המפותחות.

איננו יודעים מה באמת קורה בצה"ל, שקציניו מוגנים על-ידי מסך עבה של דוברי-צה"ל ושקרני-צה"ל, צנזורים וחנפנים הקרויים "כתבים צבאיים". מלחמת לבנון השנייה חשפה תמונה של צה"ל שאינה שונה מתמונת הכבאות השבוע. יודעים שהרמטכ"ל גבי אשכנזי "שיקם" את צה"ל. כולם יודעים. איך יודעים? מישהו מחוץ למערכת בדק?

כדי להפוך את ישראל למדינה מודרנית דרוש שינוי יסודי של המערכת כולה, לאורך ולרוחב. במקום לעסוק בסיסמאות ריקות, כגון "מדינה יהודית ודמוקרטית", עלינו לדאוג לכך שתהיה לנו, קודם כל, מדינה הראויה לשם מדינה, המסוגלת להבטיח ביטחון ורווחה לאזרחיה – לכל אזרחיה.

זה מביא אותנו ישר אל הנרגילה ההפוכה. זאת הייתה כמעט סיסמת האירוע. אמצעי גאוני לגלגול אשמה.

מהרגע הראשון חרדתי שמא תביא השריפה גם להתלקחות כללית של גזענות. הרי האש פרצה ליד כפר ערבי, לא? (כן – גם הדרוזים הם ערבים.) שאלתי את עצמי: כמה זמן זה ייקח לגזענים עד שיתנפלו על שלל זה?

תחילה הופתעתי לטובה. האסון הציג בתחומים רבים את הפנים היפות ביותר של החברה הישראלית, פנים המוסתרות בימים כתיקונם. גם בתחום זה בלט הפעם איפוק בלתי-רגיל. השכל הישר אמר שגם המחבל הכי פראי לא יצית את הבית שלו עצמו.

אבל המשטרה – הנגועה בהפליה בין יהודים וערבים בכל ימות השנה - לא יכלה להתאפק למשך יומיים. וכך, בשיא האסון, כשהציבור כולו היה דבוק למסכי הטלוויזיה והרגשות להטו, פרסמה המשטרה ידיעה מרעישה: היא תפסה שני ערבים האשמים בכל.

גם אילו היה לידיעה זו על מה לסמוך, היא יכלה לחכות בשקט יומיים-שלושה, עד סיום מלאכת הכיבוי והתקדמות החקירה. אבל למשטרה זה בער.

המשטרה הודיעה בקולי-קולות ששני הנערים, בני 14 ו-16, ערכו להם פיקניק, והנרגילה התהפכה. זה היה סיפור מפוקפק על פניו. אך גם אילו אכן גרמו הנערים לשריפה מתוך רשלנות – האם זוהי סיבה להתייחס אליהם כאל פושעים מועדים, לשלוף אותם באופן ברוטאלי מביתם באמצע הארוחה, לחקור אותם כפושעים ולנסות להביאם להאשים זה את זה? בסוף הם שוחררו, והמשטרה תפסה נער אחר. האם כך התייחסה המשטרה לבחורי-הישיבה שגרמו לא מזמן לשריפה גדולה ברמת-גולן?

אך יש פן גזעני לאירוע - והוא דווקא הפוך. הגזענות תרמה תרומה גדולה לאסון.

האש פרצה ליד העיירה עוספיה. בעיירה הדרוזית הזאת, על 10,600 תושביה, אין בכלל תחנת כיבוי. גם לא בעירייה הסמוכה, דאלית אל-כרמל, על 15,500 תושביה. הרשויות הערביות, המקופחות בכל התחומים, קופחו גם בתחום זה.

השבוע התנקמה הגזענות. אילו היו תחנות-כיבוי בשני הכפרים הדרוזיים, ניתן היה לכבות את האש בזמן קצר יחסית, גם עם רוחות מזרחיות ויובש העצים, לפני שהפכה לאסון קטלני. תחנה בעוספיה הייתה מגינה על כל הר-הכרמל, שהוא מועד לפורענות מימים-ימימה. ראה פרשת אליהו הנביא ונביאי הבעל, המתוארת בספר מלכים א' (פרק י"ח): "ותיפול אש ה'..." אבל יתכן שאלי ישי ואנשיו אינם מרבים בקריאת התנ"ך.

הזנחת הכפרים הדרוזיים גרמה במידה מכרעת לחוסר-היכולת לטפל בשריפה ביערות הכרמל. הקורבנות שילמו בחייהם על הזנחה גזענית זו.

שריפה זו הייתה גם מעין חזרה כללית. אצלנו לא רגילים לומר "אם תפרוץ מלחמה" אלא "כאשר תפרוץ המלחמה". בטוח לגמרי שאם תפרוץ מלחמה נוספת, היא תגמד את אסון הכרמל. אלפי טילים ינחתו בכל רחבי המדינה, ויציתו הרבה תבערות בו-זמנית. שום דבר אינו מוכן לכך. הממשלה המחבלת בכל יוזמות השלום ומובילה למלחמה – אך אינה מוכנה למלחמה בשום תחום.

גם לולא הייתה קיימת סכנה זו, ברור שהמערכת הפוליטית זקוקה לאוברול כללי, לא פחות. לכך לא יצלחו טיפוסים כמו אלי ישי וה"מרן" שלו, שגילה השבוע שאהובה תומר וסוהרי השב"ס נהרגו בגלל חילול-שבת. וגם לא טיפוסים כמו בנימין נתניהו וחברי ממשלתו. וגם לא ה"אופוזיציה" המדומה.

דרושה התעוררות של "הרוב הדומם". עליו להבין שהוא אשם באדישותו לא פחות מהפוליטיקאים, שהרי הוא – הוא ולא אחר – בחר בחבורה זו. שום דבר לא יזוז אם הציבור הזה לא יעבור לפעולה. הפגנות המוניות, עצרות-רבתי, התארגנות של אינטלקטואלים, פעולה בכל התחומים. רק כך יכולה החברה האזרחית להביא לאותו אוברול, שהפך עכשיו לצורך בוער.