תוך כדי שילטוט בין ערוצי הטלוויזיה נתקלתי בראיון עם נכדו של מהטמה גנדי בערוץ אמריקאי.

"סבי אמר לנו לאהוב את היריב, גם כשאנחנו לוחמים בו," הוא אמר. "הוא לחם בשלטון הבריטי בנחישות, אך אהב את הבריטים." (ציטוט מהזיכרון.)

ברגע הראשון זה נשמע לי כקשקוש, משאלה חסודה של יפי-נפש. ואז לפתע נזכרתי שכך בדיוק הרגשתי בנעוריי, כאשר הצטרפתי בגיל 15 לארגון הצבאי הלאומי. חיבבתי את האנגלים, את השפה האנגלית ואת התרבות האנגלית, והייתי מוכן למסור את נפשי כדי לגרש את האנגלים מהארץ. כשאמרתי זאת בוועדת-הקבלה, מול הזרקור שסינוור אותי, כמעט ודחו את בקשתי להצטרף.

אבל דבריו של הנכד עוררו בי מחשבה עמוקה יותר. האם אפשר לעשות שלום עם יריב ששונאים אותו? האם השלום בכלל אפשרי, אם אין יחס חיובי לצד השני?

לכאורה, התשובה היא "כן". "ריאליסטים" ו"פרגמאטים" יאמרו שעשיית שלום הוא עניין של אינטרס פוליטי, ועדיף שלא יהיו מעורבים בו רגשות. ("ריאליסטים" כאלה הם אנשים שאינם יכולים לתאר לעצמם מציאות אחרת. "פרגמאטים" כאלה הם אנשים שאינם מסוגלים לחשוב בטווחים ארוכים.)

שלום עושים, כידוע, עם אויבים. את האויב שונאים. שלום עושים כדי לסיים מלחמה. המלחמה היא ממלכת השנאה, הדה-הומניזציה של האויב. בכל מלחמה מתואר האויב כתת-אדם, אכזרי ומרושע מטבעו.

השלום אמור לשים קץ למלחמה, אך אין הוא מבטיח שינוי ביחס אל האויב-מאתמול. מפסיקים להרוג אותו, אך אין פירוש הדבר שמתחילים לאהוב אותו. כאשר מגיעים למסקנה שהפסקת המלחמה כדאית יותר מהמשכתה, אין זה אומר שהיחס אל האויב משתנה.

יש כאן פרדוקס מובנה: מתחילים לחשוב על שלום כאשר המלחמה עדיין בעיצומה. ממילא, מתכנני השלום הם חניכי המלחמה, שבויים בעולם המושגים של המלחמה. זה עלול לעוות את מחשבתם.

התוצאה יכולה להיות מפלצת, כמו חוזה-ורסיי הידוע לשמצה, זה שסיים את מלחמת-העולם הראשונה. החוזה דרס את גרמניה המנוצחת, עשק אותה, וגרוע מכל: השפיל אותה. לדעת רוב ההיסטוריונים, חוזה זה אשם במידה רבה במלחמת-העולם השנייה, שהייתה גרועה פי כמה. (גדלתי בילדותו בגרמניה בצל חוזה-ורסיי, ואני יודע על מה אני מדבר.)

מהטמה גנדי הבין זאת. הוא היה לא רק אדם מוסרי מאוד, אלא גם אדם חכם מאוד (ואולי זה אותו הדבר). לא הסכמתי איתו כאשר דרש שלא להתנגד בכוח לגרמניה הנאצית, אבל תמיד ראיתי בו מנהיג גאוני של מלחמת-השחרור ההודית. הוא הבין שהתפקיד העליון של מנהיג-שחרור הוא לעצב את התודעה של העם המבקש להשתחרר. כאשר מאות מיליוני הודים עמדו מול רבבות בריטים, הבעיה העיקרית לא הייתה רק איך למגר את הבריטים, אלא איך להביא את ההודים עצמם לכך שירצו להשתחרר ולחיות בחרות. לעשות שלום בלי שנאה, בלי תשוקת נקמה, בלב פתוח, תוך נכונות להתפייס עם האויב-מאתמול.

גנדי עצמו הצליח בכך רק באופן חלקי. אך חוכמתו האירה את דרכם של רבים. היא עיצבה אנשים כמו נלסון מנדלה, שיצר שלום בלי שנאה ובלי נקמה, ומרטין לותר קינג, שקרא להתפייסות בין לבן ושחור. גם לנו יש מה ללמוד מחכמתו.

השבוע הופיעה בטלוויזיה (אצל לונדון את קרישנבאום) מומחית לניתוח המגמות המתבטאות בסקרי דעת-הקהל. פרופ' תמר הרמן מהאוניברסיטה הפתוחה לא ניתחה סקר זה או אחר, אלא את מכלול הסקרים, בטווח של עשרות שנים.

פרופ' הרמן אישרה מבחינה סטטיסטית את אשר כולנו מרגישים באופן מעשי: שיש בישראל תהליך מתמשך וארוך-טווח של מעבר מתפיסות הימין אל תפיסות השמאל. פיתרון שתי המדינות מקובל כיום על הרוב הגדול. הרוב הגדול מקבל גם שהגבול צריך להתבסס על הקו הירוק, עם חילופי-שטחים מצומצמים שישאירו את גושי-ההתנחלות בישראל. הציבור מקבל ששאר ההתנחלויות צריכות להתפנות. הציבור מקבל אפילו שהשכונות הערביות במזרח ירושלים צריכות להיות חלק מן המדינה הפלסטינית שתקום. מסקנתה של המומחית: זהו תהליך דינאמי ומתמשך. דעת-הקהל נעה יותר ויותר בכיוון הזה.

אני נזכר בימים רחוקים, בראשית שנות ה-50, כאשר העלינו לראשונה את הפיתרון הזה. בישראל ובכל העולם גם יחד לא היו אז מאה אנשים שתמכו בו. עוד ב-1970 הסתובבתי במסדרונות השלטון בוושינגטון, מהבית הלבן עד מחלקת המדינה, בניסיון-שווא לגלות ולוא מדינאי בכיר אחד שיתמוך בו. הציבור הישראלי התנגד לכך כמעט פה-אחד, וכן גם אש"ף, שפירסם ספר מיוחד כדי לגנות את "תוכנית אבנרי".

עכשיו תומך בפיתרון זה קונסנזוס עולמי, הכולל את כל מדינות הליגה הערבית. לפי קביעת הפרופסורית, תומך בו גם קונסנזוס ישראלי. ואילו הימין הקיצוני שלנו מאשים בכתב ובעל-פה את בנימין נתניהו שהוא מגשים את מה שהם קוראים "תכנית אבנרי".

הייתי צריך להיות מרוצה מאוד, להתמוגג מנחת מול כל מהדורת-חדשות שבה מדובר על "שתי מדינות לשני עמים" כעל דבר מובן מאליו.

אז מדוע אני מרגיש באי-נחת? האם אני נרגן מקצועי?

חקרתי את עצמי, ונדמה לי שאיתרתי את מוקד אי-הסיפוק שלי.

כאשר מדברים כיום על "שתי מדינות לשני עמים", זה צמוד כמעט תמיד למחשבה על "הפרדה". כמו שאמר זאת אהוד ברק, בסגנונו המיוחד: "הם שם ואנחנו פה". זה קשור לדימוי העומד לנגד עיניו: מדינת ישראל היא וילה בתוך ג'ונגל. מסביבנו חיות-פרא, המבקשות לטרוף אותנו בכל רגע, ואנחנו בווילה שלנו צריכים להקים סביבנו קיר ברזל.

כך גם נמכר הרעיון הזה להמונים. הוא צובר פופולאריות גם מפני שהוא מבטיח היפרדות סופית ומוחלטת. שיעופו לנו מהעיניים. שתהיה להם מדינה, לכל הרוחות, ושיעזבו אותנו במנוחה. "פתרון שתי המדינות" יתגשם, אנחנו נחיה ב"מדינת-הלאום של העם היהודי" שתהיה חלק מהמערב, "הם" יהיו במדינה שתהיה חלק מהעולם הערבי, ובינינו תחצוץ חומה גבוהה. חומה שתהיה חלק מהחומה בין שתי הציוויליזציות.

בלי משים אני נזכר במלים שכתב בנימין זאב הרצל לפני 114 שנים בספרו "מדינת היהודים": "בפלסטינה...נהיה למען אירופה חלק מהחומה נגד אסיה, אנחנו נשרת כחיל-החלוץ של התרבות נגד הברבריות."

לא זאת הייתה תוכניתם של קומץ האנשים שהגו את פיתרון שתי המדינות מאז ראשית שנות ה,50 ובשנים שלאחר מכן. הניעו אותם שתי מגמות שלובות בו בזו: אהבת ארץ-ישראל והשאיפה להתפייסות בין שני עמיה.

אני יודע שאנשים רבים מצטמררים למקרא שלוש המלים "אהבת ארץ-ישראל". כמו הרבה דברים אחרים, נגנבו לנו מלים אלה על-ידי הימין הקיצוני, שלקח אותן כבנות-ערובה. ואנחנו הנחנו לו.

הדור שלי, שהספיק לסייר לאורכה ולרוחבה של הארץ לפני קום המדינה, לא התייחס אל יריחו, חברון ושכם כאל חוץ-לארץ. אהבנו אותן. התרגשנו מהן. אני אוהב אותן גם כיום. אצל אחדים מאיתנו, כמו עמוס קינן, הפכה אהבה זו כמעט לאובססיה.

המתנחלים, המרבים לדקלם אהבתם לארץ, אוהבים אותה כמו שאנס אוהב את קורבנותיו. הם בועלים את הארץ ומשתלטים עליה באלימות. הדבר ניכר היטב גם בארכיטקטורת משלטיהם בראשי הגבעות, שיכונים מבוצרים עם גגות-רעפים שוויציים. הם לא אוהבים את הארץ האמיתית, על הכפרים עם צריחי מסגדיהם, בתי האבן קמורי-החלונות, הגולשים במורדות הגבעות ומשתלבים בנוף, על הטרסות המעובדות עד לסנטימטר האחרון, הוואדיות ומטעי-הזיתים. הם חולמים על ארץ אחרת, ואותה הם רוצים להקים על חורבות ארץ אהובה. קינן הגדיר זאת בפשטות: "מדינת ישראל הורסת את ארץ-ישראל!"

מעבר לרומנטיקה, שחשיבותה במקומה מונח, רצינו לאחד את הארץ הקרועה בדרך היחידה האפשרית: בשותפות של שני העמים האוהבים אותה. שתי ישויות לאומיות אלה, עם כל הדמיון שביניהן, שונות מאוד זו מזו, בתרבות, בדת, במסורת, בשפה, בכתב, באורחות-חיים, במבנה החברתי, בהתפתחות הכלכלית. ניסיון חיינו והניסיון העולמי כולו, בדורנו יותר מאשר בכל דור אחר, מוכיח ששני עמים כאלה אינם יכולים לדור במדינה אחת. (ברית-המועצות, יוגוסלביה, צ'כוסלובקיה, קפריסין, ואולי גם בלגיה, קנדה ועיראק.) לכן נוצר הצורך לחיים בשתי מדינות, זו לצד זו (עם הסיכוי להקים בעתיד פדרציה).

משהגענו למסקנה זו בסוף מלחמת תש"ח, עיצבנו את פיתרון שתי המדינות לא כתוכנית של הפרדה, אלא דווקא כתוכנית של איחוד. במשך עשרות שנים דיברנו על שתי מדינות שהגבול ביניהן פתוח, שהכלכלה שלהן משותפת, ושיש ביניהן תנועה חופשית של בני-אדם וסחורות.

אלה היו המוטיבים המרכזיים בכל התוכניות להקמת "פיתרון שתי המדינות". עד שבאו ה"ריאליסטים" המדומים, נטלו את הגוף בלי הנשמה, והפכו את התכנית החיה לגל עצמות יבשות. גם רבים בשמאל היו מוכנים לאמץ את הגישה המפרידה, מתוך אמונה פרגמאטית-כביכול שכך יהיה קל יותר למכור אותה להמונים. אך ברגע המבחן, גישה זו קורסת. לכן התמוטטו כל "שיחות השלום".

אני מציע לחזור לחוכמתו של גנדי. אי-אפשר להלהיב המונים לשלום בלי חזון. השלום אינו הפסקה זמנית בקרבות, לא סבך של חומות וגדרות. הוא גם לא אוטופיה של "וגר זאב עם כבש". הוא מצב אמיתי של התפייסות, של שותפות בין אנשים ועמים, המכבדים זה את זה, המוכנים לספק את האינטרסים זה של זה, הסוחרים זה עם זה, היוצרים קשרים זה עם זה, ומי יודע – פה ושם אפילו יתחילו לחבב זה את זה.

בתמצית: שתי מדינות, עתיד משותף.