בדרך כלל אני פוגש אותו בהפגנות, ליד הגדר בבילעין ובמקומות דומים. בקושי היה זמן ללחיצת-ידיים ולכמה מילות נימוסים.

הופענו ביחד באירוע לרגל יום-האדמה בכפר קטן ליד קלקיליה, שלא רבים שמעו אי-פעם את שמו: עיזבת-אל-טביב. הכפר הוקם ב-1920, שלטונות-הכיבוש אינם מכירים בעצם קיומו. הם רוצים לחסלו ולהעביר את אדמותיו הנרחבות להתנחלות אלפי-מנשה.

היינו מוקפים בקהל גדול של מכובדים - ראשי הכפרים הסמוכים ופעילי מפלגות אש"ף – ותושבי הכפר. יכולתי לדבר אליו רק מעל דוכן-הנואמים. הפצרתי בו להגביר את שיתוף-הפעולה בין המנהיגות הפלסטינית ובין מחנה-השלום הישראלי, שיתוף-פעולה שהתרופף מאוד מאז הירצחם של יאסר ערפאת ופייצל חוסייני.

אי-אפשר שלא לחבב את פיאד. הוא משדר יושרה, רצינות ואחריות. הוא מעורר אמון. לא דבק בו רבב של שחיתות. הוא נראה כמי שאין לו אמביציות אישיות. הוא לא מנהיג-מפלגה, בקושי הצטרף למפלגה קטנה. בעימות הגדול בין פת"ח לחמאס הוא לא שייך אף לאחד משני המחנות היריבים. הוא נראה כמו מנהל בנק – וזה אכן מה שהיה: בכיר בבנק העולמי.

פיאד הוא ההיפך הגמור מערפאת, שמינה אותו בשעתו לשר-האוצר. הראיס הפלסטיני הקרין סביבו סמכותיות, ראש-הממשלה הפלסטיני נחבא אל הכלים. ערפאת היה אדם מוחצן, פיאד מופנים. ערפאת אהב את המחוות הגדולות, לפיאד אין מחוות בכלל.

אך ההבדל העיקרי בין השניים הוא בשיטה. ערפאת לא שם את כול הביצים שלו בסל אחד, הוא האמין בריבוי הסלים. הוא היה מוכן להשתמש, לחלופין ובו בזמן, בדיפלומטיה ובעימות המזוין, במאבק עממי ובפיגועים, בתנועות מתונות ובגופים קיצוניים. הוא האמין שהעם הפלסטיני החלש אינו יכול לוותר אף על אחד מהכלים שיש לו.

פיאד, לעומת זאת, שם את כל הביצים שלו – ושל העם הפלסטיני – בסל אחד. הוא בחר באסטרטגיה יחידה ודבק בה. זהו הימור לאומי ואישי. הימור נועז ומסוכן.

פיאד מאמין, ככל הנראה לעין, שהסיכוי היחידי של העם הפלסטיני להגשמת יעדיו הלאומיים הוא בדרכים בלתי-אלימות, תוך שיתוף-הפעולה הדוק עם ארצות-הברית.

התכנית שלו היא לבסס את המוסדות הלאומיים הפלסטיניים ולהקים תשתית כלכלית איתנה, ואז להכריז בסוף 2011 על מדינת פלסטין העצמאית.

זה מזכיר מאוד את האסטרטגיה של ההנהגה הציונית בראשות דויד בן-גוריון. בסלנג הציוני זה נקרא "יצירת עובדות בשטח".

לפי תוכניתו, צריכה ארצות-הברית להכיר במדינה ולכפות על ישראל את תנאי-השלום המוכרים: פיתרון שתי המדינות, החזרת הגבולות של 1967 עם חילופי-שטחים קטנים ומוסכמים, הפיכת מזרח-ירושלים לבירת פלסטין, סילוק כול ההתנחלויות שלא יצורפו לישראל במסגרת חילופי-השטחים, החזרה סמלית של מספר מוסכם של פליטים לישראל וקליטת השאר בפלסטין ובמקומות אחרים.

זה נראה כאסטרטגיה סבירה, אבל היא מעוררת הרבה שאלות.

השאלה הראשונה: האם יש לזה שותף? כלומר, האם יכולים הפלסטינים לסמוך על ארצות-הברית שתמלא את חלקה בתוכנית?

בשבועות האחרונים, הסיכויים לכך גברו. אחרי ניצחונות מרשימים במערכות פנים וחוץ מפגין הנשיא אובמה ביטחון-עצמי גם בזירה הישראלית-פלסטינית. נרמז שהוא מוכן לכפות על הצדדים תוכנית-שלום אמריקאית, הכוללת את אותם המרכיבים.

נאמר בפירוש שזו אינה חלטורה פוליטית, אלא אסטרטגיה המבוססת על הערכת האינטרס הלאומי האמריקאי, והנתמכת על-ידי המערכת הצבאית.

אבל הקרב המכריע עדיין לא הוכרע. צפוי מאבק-איתנים בין שתי השדולות האדירות ביותר בוושינגטון: השדולה הצבאית והשדולה הפרו-ישראלית. הבית הלבן מול הקונגרס. ההימור של פיאד מבוסס על התקווה שבמאבק זה ינצח הבית הלבן בעזרת הצבא, ברק אובמה בעזרת הגנרל דייוויד פטראוס.

הימור סביר, אבל מסוכן.

השאלה השנייה: האם ניתן לבנות את ה"מדינה בדרך" הפלסטינית תחת כיבוש ישראלי?

כרגע פיאד מצליח. אכן יש שגשוג מסוים בגדה המערבית, שממנו נהנית בעיקר שכבה מסוימת. ממשלת נתניהו תומכת המאמץ זה, כשהיא משלה את עצמה ש"השלום הכלכלי" יכול לשמש תחליף לשלום.

אבל כל המבנה הזה עומד על כרעי-תרנגולת. שלטונות-הכיבוש יכולים למחוק אותו במחי-יד. ראינו את זה במבצע “חומת מגן" במאי 2002, כאשר צה"ל חיסל במכה אחת את כל אשר בנו הפלסטינים מאז הסכם אוסלו. ראיתי בעיני את המשרדים ההרוסים של הרשות הפלסטינית ברמאללה, את המחשבים המרוסקים, את המסמכים הקרועים הפזורים במשרדי החינוך והבריאות, את הקירות המתמוטטים במוקטעה.

אם ממשלת ישראל תרצה בכך, כל משרדי-הממשלה המסודרים של פיאד, כל המפעלים החדשים והיוזמות הכלכליות, יעלו בעשן.

פיאד סומך על רשת-ההגנה האמריקאית. ספק אם נתניהו יכול לעולל ב-2010, בעידן אובמה, את אשר עולל אריאל שרון ב-2002 בעידן ג'ורג' בוש.

מרכיב חשוב של המציאות החדשה הוא "הצבא של דייטון". הגנרל האמריקאי קית דייטון מאמן את כוחות-הביטחון הפלסטיניים. מי שראה אותם הבין שזה צבא סדיר לכל דבר. (בהפגנה ביום-האדמה התפרשו החיילים הפלסטיניים על הגבעה, בקסדות ובמדי-חאקי, ולרגלי הגבעה היו פרושים חיילי צה"ל, במדים דומים. זה היה בשטח סי, הנתון לשליטה ביטחונית ישראלית. שני הצבאות משתמשים באותם הג'יפים האמריקאיים, בצבעים שונים.)

פיאד בוודאי מודע לכך שרק פסע מפריד בין האסטרטגיה שלו ובין ההאשמה במשת"פיות עם שלטון הכיבוש.

שאלה שלישית: מה יקרה אם יכריזו הפלסטינים על הקמת מדינתם בסוף 2011?

פלסטינים רבים מתייחסים לעניין בספקנות. הרי המועצה הלאומית הפלסטינית כבר הכריזה ב-1988 על מדינה פלסטינית עצמאית. בטכס חגיגי נקראה אז מגילת-העצמאות הפלסטינית, פרי עטו של המשורר מחמוד דרוויש, שדמתה להפליא למגילת-העצמאות הישראלית. עשרות מדינות הכירו במדינה זו, ובערי-הבירה שלהן נהנים שליחי אש"ף ממעמד רשמי של שגרירים. במה זה שיפר את מצב הפלסטינים?

שאלת-השאלות היא אם ארצות-הברית תכיר במדינת פלסטין ביום הקמתה, ואם תורה למועצת-הביטחון של האו"ם להכיר בה.

במאי 1948 העניקה ארצות-הברית למדינת-ישראל החדשה הכרה דה-פקטו ("למעשה"), אך לא דה-יורה ("להלכה"). סטלין הקדים אותה והעניק למדינה מייד הכרה דה-יורה.

אם תתממש התקווה של פיאד וארצות-הברית תכיר במדינת פלסטין, מצב הפלסטינים ישתנה ללא הכר. קרוב לוודאי שלא תהיה לממשלת-ישראל ברירה אלא לחתום על הסכם-שלום שינוסח, למעשה, על-די האמריקאים. ישראל תיסוג מכמעט כל הגדה המערבית.

שאלה רביעית: האם זה יחול גם על עזה?

יש להניח שכן. בניגוד לתמונה השטנית המצטיירת בתעמולה הישראלית והאמריקאית, חמאס שואף למדינה פלסטינית, לא לאמירות אסלאמית. כמו החרדים שלנו, השואפים למדינת-הלכה, הוא יודע להסתגל למציאות. שאיפת חמאס אינה מצטמצמת בשלטון על מובלעת קטנה. חמאס הוא מפלגה גדולה והיא מבקשת למלא תפקיד מרכזי במדינה הפלסטינית כולה.

העמדה הרשמית של חמאס היא שהתנועה תקבל הסכם-שלום שייחתם על-ידי הרשות הפלסטינית, אם יאושר על-ידי העם הפלסטיני במשאל-עם או בהחלטת-פרלמנט. ראוי לציין שגם עכשיו מתייחס חמאס לניסוי של פיאד בסובלנות יחסית.

פיאד הוא פשרן מובהק. הוא היה מגיע מזמן להסדר עם חמאס, אלמלא הטילו על זה האמריקאים וטו מוחלט. הפירוד הפלסטיני הוא, במידה רבה, מתוצרת ישראל וארצות-הברית. ישראל גרמה לו על-ידי מניעת הקשר הפיסי בין הגדה והרצועה – תוך הפרה בוטה, גמורה ומתמשכת של הסכם-אוסלו, שלפיו הגדה והרצועה הם "יחידה גיאוגרפית אחת". ישראל התחייבה בו לפתוח ארבעה "מעברים בטוחים" בין שני השטחים. הם לא נפתחו אף ליום אחד.

לאמריקאים יש תפיסה פשטנית נוקשה, מורשת מימי המערב הפרוע: בכל מקום יש "גוד גייס" ו"בד גייס". בפלסטין, הברנשים הטובים הם אנשי הרשות, והברנשים הרעים הם אנשי חמאס. פיאד יצטרך לעמול קשה כדי לשכנע את וושינגטון לנקוט עמדה קצת יותר מתוחכמת.

מה יקרה אם ההימור של פיאד יתגלה כטעות היסטורית? אם נתניהו יגבר על אובמה? אם השדולה הפרו-ישראלית תנצח את המדינאים והגנרלים? אם משבר עולמי כלשהו יסיח את דעת הבית-הלבן מהסכסוך שלנו?

אם פיאד ייכשל, כל פלסטיני יסיק את המסקנה המתבקשת: אין שום סיכוי לפיתרון של שלום. תפרוץ אינתיפאדה עקובה מדם, חמאס ישתלט על העם הפלסטיני, וגם הוא יתחלף בכוחות קיצוניים הרבה יותר.

סלאם פיאד יכול באמת להגיד: אחריי המבול.