כמו רוח אביו של האמלט, הרוח הרעה של מלחמת-עזה מסרבת לתת לנו מנוח. השבוע היא חזרה להטריד את ראשי המדינה וצה"ל.

"שוברים שתיקה", ארגון של חיילים משוחררים המצטיין באומץ-לבו, פירסם דו"ח, ובו העדויות של 30 חיילים קרביים שהשתתפו במלחמה. עדויות קשות, על מעשים המהווים על פניהם פשעי-מלחמה.

אלופי צה"ל נכנסו אוטומטית למודוס של הכחשה. מדוע החיילים אינם מזדהים, היתממו. מדוע הם מסתירים את פניהם בעדויות הווידיאו, מדוע הם מסתירים את שמותיהם ויחידותיהם?

האלופים השתלחו: מניין לנו שאינם שחקנים, הקוראים טכסטים שהוכתבו להם על-ידי שונאי ישראל? מניין לנו שהארגון הזה אינו עוסק במניפולציות מטעם גורמים זרים, המממנים את הפעולה? ובכלל, מניין לנו שהאנשים אינם משקרים מזדון?

על כך יש תשובה פשוטה: ניכרים דברי אמת. כל מי שהיה אי-פעם חייל קרבי במלחמה, ולא חשוב באיזו מלחמה, מבחין מיד באמת שבדברים. כל אחד מכיר את הרוח, המשתקפת בעדויות. כל אחד מכיר את החייל שאינו מוכן לחזור לחבר'ה בלי איזה X על הנשק, מבלי שהרג לפחות ערבי אחד. (אחד כזה מופיע בספרי "הצד השני של המטבע", שנכתב לפני 60 שנה.) היינו שם.

העדויות על ירי הזרחן והפלאשט, על הירי המאסיבי לעבר הבתים, על השימוש ב"נוהל שכן", על הריגת "כל מה שזז בשטח", על השימוש בכל האמצעים כדי למנוע אבידות אצלנו – כל אלה חופפות עדויות קודמות, ולא יכול להיות ספק סביר לגבי אמיתותן. למדתי מהעדויות ש"נוהל שכן" נקרא עכשיו "נוהל ג'וני". השד יודע מדוע "נוהל ג'וני" ולא "נוהל אחמד", למשל.

לשיא ההתחסדות מגיעים האלופים בתביעה מהחיילים להזדהות ולהגיש את תלונותיהם למפקדיהם, כדי שמוסדות הצבא יוכל לחקור אותן.

קודם כל, כבר ראינו את הפארסה הנקראת צה"ל חוקר את עצמו.

שנית, וזה העיקר: רק אדם השואף להיות קדוש מעונה ינהג כך. חייל ביחידה קרבית הוא חלק מחברה סגורה, שהמוטו שלה הוא נאמנות לחברים והדיבר "לא תלשין". אם יגלה פעולות שהיה עד להן, ייחשב למלשין וינודה. חייו יהפכו לגיהינום. הוא יודע שכל מפקדיו, מהמ"כ עד למפקד האוגדה, יראו בו בוגד וירדפו אותו עד צוואר.

השיטה הזאת של האלופים – אנשי מטכ"ל, דוברי-צה"ל, פרקליטים צבאיים – להסיט את הוויכוח מן ההאשמות עצמן אל זהותם של העדים היא שיטה נבזית. ולא פחות בזויים חיילי העופרת, הקרויים "כתבים צבאיים", המשתפים איתם פעולה.

אך לפני שבאים להאשים את החיילים, שעשו את המעשים המופיעים בעדויות, יש לשאול אם עצם ההחלטה לפתוח במלחמה זו לא הובילה לפשעים.

הפרופסור אסא כשר, אבי ה"קוד האתי" של צה"ל ואחד התומכים הקיצוניים ביותר במלחמת-עזה, קבע בחיבור על נושא זה שמותר למדינה לצאת למלחמה רק לשם הגנה עצמית, ורק כאשר המלחמה היא "אמצעי אחרון". כלומר: אחרי ש"מוצו כל הדרכים החלופיות" להשגת המטרה הצודקת.

העילה הרשמית למלחמה הייתה ירי הטילים מרצועת-עזה לעבר ישובי הדרום. מובן מאליו שחובת המדינה הייתה להגן על אזרחיה מפני ירי הטילים. אך האם מוצו כל הדרכים להשיג מטרה זו ללא מלחמה? על זה עונה כשר בלי היסוס ב"הן" מוחלט, כשהטענה המכרעת שלו היא ש"אין הצדקה לתבוע מישראל לקיים משא-ומתן ישיר עם ארגון-טרור שאינו מכיר בה ושולל את עצם זכותה להתקיים".

טענה זו אינה עומדת במבחן ההיגיון. מטרת המשא-ומתן לא הייתה אמורה להיות השגת הכרה מצד חמאס בישראל ובזכות קיומה (מי צריך את זה?) אלא הפסקת ירי הטילים על אזרחי ישראל. במשא-ומתן כזה, היה הצד השני דורש את הסרת המצור מעל אוכלוסיית עזה ופתיחת המעברים. סביר להניח שניתן היה להגיע, בעזרת מצריים, לידי הסדר על בסיס זה, שגם היה כולל את חילופי-השבויים.

לא זה בלבד שאפשרות זו לא מוצתה – היא כלל לא נוסתה. ממשלת-ישראל סירבה לחלוטין לנהל "משא-ומתן ישיר עם ארגון טרור", ואפילו עם ממשלת-האחדות הפלסטינית שקמה בשעתו ושבה היה ייצוג לחמאס.

לכן הייתה עצם ההחלטה לצאת למלחמה בעזה, ובה אוכלוסייה אזרחית של מיליון וחצי נפש, בלתי-מוצדקת לפי העקרונות של אסא כשר עצמו. לא מוצו – וכלל לא נוסו – "כל דרכים החלופיות".

אבל כולנו יודעים שבצד המטרה הרשמית הייתה גם מטרה בלתי-רשמית: להפיל את ממשלת החמאס בעזה. דוברים רשמיים דיברו במהלך המבצע על הצורך לקבוע "תג מחיר" גבוה – כלומר לגרום להרג ולהרס לא כדי לפגוע ב"טרוריסטים" עצמם (דבר שהוא כמעט בלתי-אפשרי) אלא כדי להפוך את חיי האוכלוסייה לגיהינום, מתוך חשבון שהיא תקום ותפיל את חמאס.

חוסר-המוסריות של אסטרטגיה כזאת שווה לחוסר-התועלת שבה: ניסיוננו מלמד שלחץ כזה רק גורם להתקשחות האוכלוסייה הנלחצת והתלכדותה סביב מנהיגותו האמיצה.

האם בכלל היה ניתן לנהל מלחמה זו מבלי לבצע פשעי-מלחמה? כאשר ממשלה מחליטה לשלוח את חייליה למלחמה בארגון-גרילה, הלוחם, מטבעו, מתוך אוכלוסיה אזרחית, ברור לחלוטין שייגרם לאוכלוסייה סבל נורא. דווקא הטענה שפגיעה באוכלוסייה והריגת יותר מאלף גברים, נשים וילדים היא בלתי-נמנעת, הייתה צריכה להביא למסקנה שההחלטה לצאת למלחמה כזאת היא מעשה מחריד כשלעצמו.

מערכת-הביטחון עושה לעצמה עבודה קלה. השרים והאלופים פשוט קובעים שאינם מאמינים לדיווחים הפלסטיניים והבינלאומיים על ההרג וההרס, וקובעים שהן "מוטעות ומופרכות". ליתר ביטחון, הם החליטו להחרים את ועדת-האו"ם החוקרת כרגע את המלחמה, שבראשה עומד שופט יהודי מדרום-אפריקה שהוא גם ציוני ידוע.

אסא כשר נוקט שיטה דומה באומרו: "מי שאינו מכיר פעולה על בוריה אינו יכול להעריך אותה באופן רציני, מקצועי ואחראי, ולפיכך מוטב שלא יעשה זאת, חרף כל פיתוי רגשי או פוליטי." הוא דורש שנמתין לתוצאות החקירות של צה"ל לפני שנדון בכלל בעניין.

האומנם? שום גוף החוקר את עצמו אינו אמין, וגוף הירארכי כמו הצבא על אחת כמה וכמה. ובעיקר: צה"ל אינו גובה – ואינו יכול כלל לגבות - עדויות מעדי-הראייה העיקריים: תושבי עזה. חקירה המסתמכת רק על עדויות המבצעים, ולא על עדויות הקורבנות, היא מגוחכת. ועכשיו נפסלות גם עדויות החיילים השוברים שתיקה, מפני שאינם יכולים לגלות בנסיבות אלה את זהותם.

במלחמה בין צבא אדיר, המצויד בנשק המתוחכם ביותר בעולם, לבין ארגון גרילה, מתעוררות בעיות מוסריות מהותיות. איך על החיילים להתנהג מול מטרה שיש בה לא רק לוחמי אויב, ש"מותר" לפגוע בהם, אלא גם אזרחים בלתי-לוחמים, ש"אסור" לפגוע בהם?

כשר הביא כמה דוגמאות אופייניות למצב כזה. למשל: בית שיש בו גם "טרוריסטים" וגם בלתי-לוחמים. האם להפעיל נגדו מטוס או תותח, שיהרוג את כולם, או לשלוח חיילים שיסכנו את חייהם ויהרגו רק את הלוחמים? תשובתו: אין הצדקה לסיכון חיי החיילים שלנו כדי להציל אזרחים של האויב. עדיפה התקפה אווירית או ארטילרית.

זה אינו עונה על השאלה לגבי הפעלת חיל-אוויר להריסת מאות בניינים שהיו רחוקים מחיילינו, כך שלא נשקפת מהם סכנה לחיילים. זה גם לא מצדיק את הריגת עשרות טירוני המשטרה האזרחית הפלסטינית, שעמדו במסדר-סיום, ולא את הריגת אנשי האו"ם שהובילו שיירות-מזון. זה גם אינו מצדיק את השימוש הפסול בזרחן לבן נגד אזרחים, שעליו העידו גם החיילים בעדויות שנתנו ל"שוברים שתיקה", ואת השימוש באוראניום מופחת ובחומרים מסרטנים אחרים.

המדינה כולה שמעה בזמן אמת כיצד פגז של תותח חדר לדירתו של רופא והרגה את רוב בני משפחתו. לפי העדויות של אזרחים פלסטינים ומשקיפים זרים, אירעו הרבה מקרים כאלה.

צה"ל העלה על נס את השיטה של אזהרת התושבים על-ידי כרוזים, שיחות טלפון וכד', כדי לשכנעם לברוח, וזאת כשהכול ידעו, והמודיעים בראש וראשונה, שלא היה לאזרחים לאן לברוח ושגם לא היו נתיבי-בריחה ברורים ובטוחים. אזרחים רבים נורו תוך כדי בריחה.

לא נתחמק מהשאלה המוסרית הקשה ביותר: האם מותר לסכן חיילים כדי להציל זקנים, נשים וילדים של האויב? תשובתו של אסר כשר, האידיאולוג של "הצבא הכי מוסרי בעולם", חד-משמעית: אסור בהחלט לסכן את החיילים. המשפט החשוב ביותר בחיבור כולו אומר: "לפיכך...צריכה המדינה להעדיף את חיי חייליה על פני חיי שכניו (הלא-לוחמים) של טרוריסט."

כדאי לקרוא משפט זה פעמיים-שלוש, כדי לתפוס את מלוא משמעותו. מה שנאמר כאן למעשה הוא: אם דרוש הדבר כדי למנוע אבידות בקרב חיילינו, מותר להרוג את אזרחי האויב בלי כל הגבלה.

בדיעבד אפשר לשמוח על כך שלחיילים הבריטיים, שלחמו באצ"ל ולח"י, לא היה מדריך מוסרי כמו אסא כשר.

זהו העיקרון שעל פיו פעל צה"ל במלחמת-עזה, ועד כמה שידוע לי זוהי דוקטרינה חדשה: כדי למנוע את הריגתו של חייל אחד מצדנו, מותר להרוג 10, 100 ואף 1000 אזרחי-אויב. כלומר: מלחמה של אפס אבידות. מעידה על כך התוצאה המספרית: כ-1400 הרוגים בעזה, מהם שליש או שני שלישים (תלוי את מי שואלים) אזרחים, נשים וילדים, לעומת 6 (שישה) חיילי צה"ל שנהרגו מאש האויב. (ארבעה נוספים נהרגו מאש "ידידותית", כלומר עצמית.)

אסא כשר כותב בפירוש שמוצדק להרוג ילד פלסטיני, הנמצא בחברת מאה "טרוריסטים", כי ה"טרוריסטים" עלולים להרוג ילדים בשדרות. אבל במציאות מדובר על הריגת מאה ילדים פלסטינים הנמצאים בחברת "טרוריסט" אחד.

אם נפשיט את התורה הזאת מכל הפלפולים, יישאר הכלל הפשוט הזה: על המדינה להגן על חיי חייליה בכל מחיר, ללא שום מגבלה או חוק. מלחמה של אפס אבידות. זה מוביל בהכרח לטקטיקה של הריגת כל אדם והריסת כל מבנה העלולים לסכן חייל. כלומר: ליצור שטח ריק מאדם ומבניינים לפני הצבא המתקדם.

ניתן להסיק מזה רק מסקנה אחת: מכאן והלאה, כל החלטה לצאת למלחמה בשטח בנוי היא פשע-מלחמה, וכל הכבוד לחיילים המתקוממים נגד פשע זה. תבוא עליהם הברכה.