כל ילד גרמני מכיר את הסיפור על הסרן מקופניק.

זה אירע ב-1906, כאשר "הרייך השני" היה בשיאו, ובראשו עמד הקיסר שלבש מדי-צבא מפוארים.

סנדלר בשם וילהלם פויגט שוחרר מן הכלא, שם היה כלוא בעוון זיוף. בגרמניה של אז, אי-אפשר היה לקבל עבודה בלי דרכון, אך פושע משוחרר לא קיבל דרכון.

הסנדלר הלך לחנות לתחפושות, לבש מדים של סרן ונטל לידו את הפיקוד על כיתת חיילים שעברה ברחוב. החיילים חשדו בסרן המוזר, אך איש מהם לא העז להמרות את פיו של לובש מדי-קצין.

ה"סרן" נכנס עם חייליו לעיירה קופניק, פרבר של ברלין, אסר את ראש-העיר והחרים את קופת העירייה, שבה הוחזקו גם דרכונים ריקים. לא היה קשה למשטרה לנחש מיהו, והוא נאסר כעבור זמן קצר.

כאשר הביא שלישו של הקיסר את הידיעה להוד מלכותו, עצרו כל אנשי-החצר את נשימתם. אחרי רגע פרץ הקיסר בצחוק מהדהד. כל גרמניה פרצה בצחוק, וכך כל אירופה.

"הסרן מקופניק" הפך לשם-דבר מפני שבמעשהו הצליח להטיל אור על אופיו של המשטר כולו: בגרמניה המיליטריסטית היה כל ממזר לובש-מדים מלך.

יתכן שבכל ארץ מתרחש מדי פעם אפיזודה כזאת, המדגימה באירוע אחד את חולשותיה העיקריות. בישראל הייתה זאת – עד לשבוע האחרון – פרשת "הנורה מרמת-גן".

לטובת מי שכבר שכח: במארס 1982 הודיע שר-הכלכלה, איש הליכוד יעקב מרידור, כי מדען בשם דני ברמן המציא המצאה גאונית, שתחולל מהפכה אדירה בעולם. באמצעות תהליך כימי פשוט ניתן ליצור אנרגיה, שתספיק להאיר בנורה אחת את כל רמת-גן.

יעקב מרידור (לא קרוב-משפחה של דן מרידור) לא היה סתם מישהו. הוא היה מפקד הארגון הצבאי הלאומי לפני בואו של מנחם בגין, ואחר-כך הקים מיזמים כלכליים חשובים באפריקה. הוא היה מס' 2 בליכוד, ולא היה זה סוד שבגין ראה בו את יורשו בראשות-הממשלה.

ערב הודעתו של מרידור בא אלי כתב בכיר של "העולם הזה" וסיפר לי בהתלהבות עצומה על ההמצאה המופלאה. הגבתי במילה אחת: "שטויות". שנותיי כעורך של שבועון-חדשות פיתחו אצלי אף רגיש במיוחד לסיפורי-כזב. אבל המדינה כולה רעשה.

בימים הבאים התגלתה ההמצאה המהפכנית כתרמית פשוטה. ברמן, המדען הגאוני, שהתחזה כקצין של חיל-האוויר, התגלה כנוכל בעל עבר פלילי. מרידור איבד את עולמו. אבל קבוצה קטנה של מאמינים, וביניהם הכתב שלי, המשיכו להישבע שברמן הוא אכן גאון שלא הובן כראוי.

איך יכלה שטות מוחלטת, שלא היו לה תימוכין מכל סוג שהוא, לרתק את המדינה ולזכות תחילה באמון כללי? פשוט מאוד: היא ביטאה את אחת האמונות העמוקות ביותר של הציבור הישראלי - שהיהודים חכמים יותר מכל עם אחר בעולם.

זוהי, אגב, אמונה המשותפת ליהודים ולאנטישמים כאחד. החיבור "הפרוטוקולים של זקני ציון", המספר על מזימה שטנית של היהודים להשתלט על העולם, מבוסס על אמונה זו.

יש הרבה תיאוריות מלומדות ה"מסבירות" את עליונות "הראש היהודי". אחת אומרת שבאלפי שנים של רדיפות נאלצו היהודים לפתח אינטליגנציה מיוחדת כדי לשרוד. אחרת מצאה הסבר גנטי: בעולם הקתולי של ימי-הביניים הפכו האנשים המוכשרים ביותר לכמרים ולנזירים, ועל כן לא יכלו להעביר את הגנים שלהם לצאצאים. ואילו בקהילות היהודיות היה מקובל שהגבירים השיאו את בנותיהם לעילויים.

השבוע פינתה "הנורה מרמת-גן" את מקומה להמצאה עוד יותר גאונית: מדבקת הלב.

המוסף הכלכלי של "הארץ" פירסם סקופ אדיר: חברה ישראלית בלתי-ידועה מכרה שליש ממנותיה לחברה בריטית-טיוואנית במחיר 370 מיליון דולר, כך שערכה הכולל אמור היה להגיע למיליארד. כל זה בזכות המצאה מרעישה: מדבקה קטנה המוצמדת לחזה והמגלה התקף-לב מתקרב, חצי שעה לפני שהוא מתרחש. המדבקה משדרת אזהרה באמצעות הטלפון הסלולארי והלוויין, וכך תציל את חייהם של אנשים ללא-ספור.

באותו ערב הופיע אחד מראשי החברה המאושרת בטלוויזיה וסיפר שיש עוד תכונות-פלא למדבקה זו: לדוגמה, היא מודדת את רמת הסוכר בדם בלי שום פעולה פולשנית.

האף שלי נכנס מיד לפעולה והחלטתי בו ברגע: קשקוש.

ואכן, כעבור יום החלה התקשורת לחקור את העניין, והתגלו בזו אחר זו עובדות תמוהות מאוד. איש לא ראה את המדבקה המופלאה. לא נרשם עליה פטנט. שום קרדיולוג או מומחה אחר לא בדק אותה. לא פורסם עליה דבר בשום כתב-עת מדעי, וכנראה גם לא נערך ניסוי מדעי לבדיקתה.

החברה הבריטית-טיוואנית לא שלחה איש לישראל כדי לעמוד על טיב ההמצאה שעבורה שילמה, כביכול, סכום ענק. המשא-ומתן איתה התנהל כולו בדואר האלקטרוני, ללא מגע אישי. עורכי-הדין המעורבים סירבו להציג את החוזה.

כשהעיתונאים פנו אל החברה הזרה, הכחישה זו כל ידיעה על העניין. מסתבר כי בעל-ההמצאה רשם באינטרנט חברה בעלת שם דומה, וזו ערכה את החוזה. כלומר, הוא קנה בעצמו שליש ממניות חברתו.

בשלב זה כבר התחיל בניין-הקלפים להתמוטט. התברר שבעל ההמצאה ישב פעמיים בכלא בעוון מירמה. אבל שותפיו עדיין התעקשו שהעניין כולו רציני, ושאו-טו-טו, תוך כמה ימים, יתגלה שזוהי אכן המצאה גאונית, ואז כל מותחי-הביקורת הציניים יאכלו את הכובע שלהם.

הכובעים לא נאכלו, והשותפים מיהרו לברוח מהעניין אחד אחרי השני.

העובדה העיקרית שהפכה את האירוע מפרשת-עוקץ משעשעת לעניין לאומי היא נכונותה של המדינה כולה, במשך יממה שלמה, לקבל את הסיפור כהוכחה נוספת של הגאון היהודי.

לא פחות אופיינית הזהות של גיבוריה. מס' 1 הוא הממציא עצמו, הממשיך להתעקש שהפעם, דווקא הפעם, הוא לא פעל כנוכל. מס' 2 הוא שותפו, איש-עסקים, שהיה או לא היה שותף לנוכלות. אך מעניינים דווקא שני האחרים.

מס' 3 היה במשך שנים ידידו הקרוב ביותר של בנימין נתניהו, ובמיוחד של אשתו, שרה. בשיא הפרשה התפטר מתפקידו כמנהל החברה הישראלית, אחרי שניסה לשווא להשיג את החוזה המדובר. אם נניח שהידיד הזה של נתניהו אכן חף מכל פשע, צריך לתמוה על רמת האינטליגנציה שלו, אם כי יתכן שהאינטליגנציה אינה הדבר הראשון שמשפחת נתניהו מחפשת אצל ידידיה הקרובים.

זה נכון עוד יותר לגבי הגיבור מס' 4: חגי הדס. טיב מעורבותו בפרשה אינו לגמרי ברור. תחילה הגן בלהט על הנוכל ועל המצאתו ונראה מעורב עד מעל לראש, אך אחרי שהעניין התפוצץ ניסה לברוח ממנה כל עוד נפשו בו.

מדוע זה חשוב וחורג מרכילות סתם? חגי הדס, בנוסף על היותו איש-אמונו של ביבי נתניהו, וכפי שפורסם גם ידיד אישי של שרה אשתו, כיהן בעבר כראש אגף-המבצעים של המוסד, התפקיד השלישי בחשיבותו בשרות-הריגול. הוא יכול היה לשבת כיום על כסא ראש-המוסד, לולא ישב שם איש שאינו נותן לאיש להתקרב לטווח-מגע.

לפני כמה שבועות מינה נתניהו את חגי הדס לתפקיד המהווה כיום את אחת מעמדות-המוקד של המערכת הביטחונית. הוא אחראי עכשיו לכל הפעילות להחזרת החייל "החטוף" גלעד שליט.

אם איננו רוצים להניח שאיש זה, בכיר-במוסד ואיש-אמון של ראש-הממשלה, שהיה אחראי בעבר לחייהם של הרבה אנשים, היה שותף למעשה-נוכלות נבזי, אין מנוס מהמסקנה שהוא בעל שיקול-דעת לקוי מאוד, שנפל בפח שאדם בעל שכל ישר היה מבחין בו מרחוק.

אם כן, איך ניתן להטיל על אדם כזה תפקיד כל-כך אחראי ורגיש כמו המשא-ומתן לחלופי-שבויים עם חמאס, באמצעות מתווכים מצריים מתוחכמים ביותר?

ומה טיב השיקול של נתניהו, שהטיל עליו תפקיד זה, גם אם אשתו דרשה?

השבוע קרה עוד משהו: מלאו 100 ימים לכהונתו השנייה של בנימין נתניהו כראש-הממשלה.

בקדימה המציאו סיסמה: "100 ימים, 0 הישגים". היא לא רחוקה כל-כך מהאמת.

תחילה מינה נתניהו ממשלה מנופחת, שבה מכהנים שליש מחברי-הכנסת כשרים וכסגני-שרים, מהם רבים ללא שום תפקיד נראה-לעין. מבין שלושת התפקידים הבכירים בממשלה מסר שניים לאנשים בלתי-מתאימים לחלוטין: את משרד-האוצר מסר לינוקא כלכלי ואת משרד-החוץ לגזען, שרבים מגדולי-העולם נרתעים ממנו בגלוי.

אחר-כך באה שורה של חוקים וצעדים, שהוכרז עליהם בקול גדול ושמתו בקול ענות חלושה. רק לדוגמה: הטלת המע"מ על פירות וירקות.

אך לשיא הגיעו הדברים בחוסר-היכולת להקים צוות רציני במשרד ראש-הממשלה. היועץ לביטחון לאומי, עוזי ארד, הוא איש שאינו מעוניין בשלום לא עם הפלסטינים ולא עם הסורים ורוצה להתעסק עם איראן (השבוע הטיל ברק אובמה איסור חד-משמעי על פעולה צבאית ישראלית). ראש-הלשכה, מנכ"ל משרד ראש-הממשלה, היועץ המדיני ושאר הצוות שונאים זה את זה, ואינם טורחים להסתיר זאת. יועץ התקשורת כבר הספיק להתחלף, והשבוע מונתה חברתה של שרה נתניהו ליועצת בעניין "מיתוג" המדינה (מישהו יודע מה זה?)

מכאן לשם חזרה שרהל'ה לאור הזרקורים. בתקופת כהונתו הקודמת של נתניהו עוררה יחס מזלזל מצד רוב הציבור, הנהנה ללעוג לה. הפעם ניסו להסתיר אותה. כשנתניהו לקח אותה בכל זאת לוושינגטון, ברחה ממנה מישל אובמה כל עוד רוחה בה. ערב צאתו של נתניהו לאירופה נמחקה שרהל'ה ברגע האחרון מן הרשימה. אך נראה שהיא פועלת במרץ מאחורי הקלעים, בייחוד בבחירת אנשים לתפקידים מרכזיים.

אולי המדינה כולה זקוקה למדבקת-פלא.