ואכן, מי שמנסה בימים אלה להוציא המונים לרחוב בישראל יכול למות מקנאה. קשה מאוד להוציא מאות אנשים לרחוב כדי למחות על מעשי נבלה של הממשלה או על מדיניותה – ולא מפני שכל הציבור תומך בממשלה. בשיא מלחמת עזה, לפני חצי שנה, זה לא היה פשוט לגייס עשרת אלפי מפגינים. רק פעם בשנה מצליח מחנה השלום להביא מאה אלף איש לכיכר – אבל רק כדי להתאבל על רצח יצחק רבין במקום שבו נרצח.

האווירה בישראל היא תערובת של אדישות, עייפות, ו"העדר האמונה ביכולת לשנות את המציאות" (כדברי השופט העליון אדמונד לוי). יהיה דרוש שינוי דרמטי מאוד כדי לשוב ולהוציא שוב המונים לרחוב למען השלום.

למען מיר-חוסיין מוסאווי הפגינו מאות אלפים, ומאות אלפים הפגינו למען מחמוד אחמדינג'אד. זה אומר משהו על העם ועל המשטר.

האם יעלה על הדעת שבכיכר-תחריר בקהיר יפגינו מיליון בני-אדם במחאה על התוצאות הרשמיות של הבחירות שם? המשטרה תיפתח באש לפני שיתאסף האלף הראשון.

האם יפגינו אלף איש במרכז עמאן נגד מעשי הוד מלכותו? הרעיון אבסורדי על פניו.

לפני כמה שנים פתחו כוחות הביטחון בעיר מכה באש חיה על עולי-רגל מתפרעים. בסעודיה לא תיתכן שום הפגנה נגד תוצאות הבחירות – פשוט מפני שאין שם בחירות.

באיראן, לעומת זאת, יש בחירות, ועוד איך. הן תכופות יותר מאשר בארצות-הברית, ונשיאי איראן התחלפו לעיתים יותר קרובות מאשר הנשיאים האמריקאיים. עצם המחאות והמהומות מראות עד כמה מתייחסים אזרחי המדינה ברצינות להכרעה האלקטוראלית.

מובן שהמשטר באיראן אינו דמוקרטי במובן המקובל אצלנו. יש "מדריך עליון", הקובע את כללי המשחק. יש מוסדות דתיים, הפוסלים מועמדים שאינם נראים להם. הפרלמנט אינו יכול לקבל חוקים הסותרים את ההלכה הדתית. וההלכה, חוק האלוהים, אינה ניתנת לשינוי, אלא לכל היותר לפירושים שונים.

כל זה אינו כל-כך זר לישראלים. מאז קום המדינה מנסה המחנה הדתי להפוך את ישראל למדינת-ההלכה, שבה תעמוד ההלכה הדתית מעל לחוק. כלומר, חוקים מלפני אלפי שנים, שאינם ניתנים לשינוי, יעמדו מעל לחוקים הנקבעים על-ידי הכנסת, שנבחרה באופן דמוקרטי.

כדי להבין את המשטר האיראני, צריך רק להסתכל באחת המפלגות החשובות בישראל: ש"ס. גם שם יש מדריך עליון, הרב עובדיה יוסף, שעל פיו יישק דבר. הוא הממנה את ראשי המפלגה, הוא המרכיב את רשימת המועמדים לכנסת, הוא המורה לסיעה בכנסת כיצד להצביע בכל דבר ועניין. בש"ס אין בחירות. ובהשוואה להתבטאויותיו התכופות של הרב עובדיה, אחמדינג'אד מדבר ממש באיפוק בריטי.

טיבן של בחירות משתנה מארץ לארץ. קשה מאוד להשוות את אמינותן של הבחירות בארץ אחת לזו שבארץ אחרת.

בקצה האחד של המדד עמדה ברית-המועצות. התלוצצו שם על בוחר שהגיע לקלפי, נרשם כדין וקיבל מעטפה סגורה. "שים אותה בבקשה בקלפי," אמר לו חבר ועדת-הקלפי.

"מה, אסור לי לדעת מה אני מצביע?" התמרמר הבוחר.

"בוודאי שלא!" הזדעזע הפקיד, "בברית-המועצות הבחירות הן חשאיות!"

בקצה השני אמורה לעמוד ארצות-הברית, מבצר הדמוקרטיה בעולם. אבל לפני תשע שנים נערכו שם בחירות, שהתוצאות שלהן נקבעו בבית-המשפט. המפסידים, מצביעי המועמד אל גור, משכנעים עד היום שהתוצאות היו מזויפות.

בסעודיה, סוריה, ירדן, ועכשיו כנראה גם במצריים, השלטון עובר מאב לבן או מאח לאח. מין עסק משפחתי.

אצלנו הבחירות נקיות פחות או יותר, למרות שאחרי כל מערכת-בחירות נשמעות טענות שבשכונות החרדיות מצביעים גם המתים. שלושה וחצי מיליון תושבי השטחים הפלסטיניים הכבושים אמנם ערכו בחירות, שהנשיא-לשעבר ג'ימי קארטר אישר שהיו דמוקרטיות למופת, אבל ישראל, ארצות-הברית ואירופה סירבו לקבל את התוצאות, מפני שלא מצאו חן בעיניהן.

מסתבר שהדמוקרטיה היא עניין של גיאוגרפיה.

האם זויפו תוצאות הבחירות באיראן? כמעט איש מאיתנו – בתל-אביב, בוושינגטון או בלונדון – אינו יודע. אין לנו מושג, כי איש מאיתנו – וזה כולל את ראשי כל שרותי-הביון – אינו יודע מה באמת מתרחש באותה ארץ. אנחנו יכולים רק לנסות ולהפעיל את ההיגיון שלנו, על סמך המידע המעט העומד לרשותנו.

ברור שמאות אלפי בוחרים שם מאמינים באמת ובתמים שהתוצאות אכן עוותו. אחרת לא היו יוצאים לרחוב. אבל זוהי הרגשה די רגילה אצל מי שמפסידים בבחירות. בשיכרון-החושים של מערכת-בחירות, כל צד חושב שהוא עומד לנצח. כשזה לא קורה, הוא בטוח שהתוצאות זויפו.

לפני זמן-מה ראיתי בערוץ-טלוויזיה גרמני כתבה מרתקת על טהראן. הצוות נסע ברחוב הראשי מן הקצה הצפוני של העיר אל הקצה הדרומי, התעכב בדרך ונכנס לבתיהם של התושבים, ביקר במסגדים ובמועדי-הלילה.

למדתי שטהראן דומה במידה רבה לתל-אביב לפחות מבחינה אחת: בצפון גרים העשירים והשבעים, בדרום גרים העניים והמקופחים. הצפוניים מחקים את אמריקה, הולכים לאוניברסיטאות יוקרתיות, רוקדים במועדונים. הנשים משוחררות. בדרום דבקים במסורת, נשמעים לאייתוללות ולרבנים ומתעבים את הצפון המופקר והמושחת.

מוסאווי היה מועמד הצפון, אחמדינג'אד מועמד הדרום. הכפרים והעיירות – מה שנקרא אצלנו ה"פריפריה" – מזדהים עם הדרום ומנוכרים מהצפון.

אצלנו, הדרום בחר בליכוד, בש"ס ובשאר מפלגות הימין. הצפון בחר במפלגת העבודה ובקדימה. בבחירות שנערכו אצלנו לפני כמה חודשים נחל הימין ניצחון גדול.

נראה שזה דומה מאוד למה שקרה באיראן. סביר שאחמדינג'אד אכן ניצח שם.

המכון המערבי היחידי שערך סקר רציני של דעת-הקהל לפני הבחירות באיראן הגיע למסקנות הדומות מאוד לתוצאות הרשמיות של הבחירות. קשה גם להאמין שניתן לבצע זיופים בהיקף של הרבה מיליוני קולות במערכה שבה שותפים רבבות חברי ועדות-קלפיות. במלים אחרות: סביר למדי שאחמידינג'אד אכן ניצח. אם היו זיופים – ואין סיבה להאמין שלא היו - הם לא הגיעו מן הסתם לממדים המשנים את התוצאה עצמה.

יש מבחן פשוט אך יעיל להצלחת כוח מהפכני: עמדת הצבא. האם רוח המהפכה חדרה לצבא? מאז המהפכה הצרפתית, לא הצליחה שום תנועה לחולל מהפכה כל עוד הצבא נשאר איתן בתמיכתו במשטר הקיים. מהפכות פברואר ואוקטובר 1917 ברוסיה הצליחו מפני שהצבא התפורר. ב-1918 קרה אותו הדבר בגרמניה. מוסוליני והיטלר הקפידו למנוע כל התנגשות עם הצבא, והגיעו לשלטון בעזרתו.

במהפכות רבות הגיע רגע מכריע: ההמון עמד ברחוב מול החיילים והשוטרים, והשאלה הייתה אם אלה יפתחו באש על בני עמם. כאשר החיילים מסרבים לעשות זאת, המהפכה מנצחת. כאשר הם יורים, זהו סוף המהפכה.

כאשר בוריס ילצין טיפס על הטנק, החיילים סירבו לירות בו, וילצין ניצח. חומת ברלין נפלה מפני שקצין אחד של המשטרה המזרח-גרמנית סירב ברגע המכריע לתת את הפקודה לפתוח באש. חומייני ניצח באיראן מפני שחיילי השאה סירבו בסוף לירות. הפעם זה לא קרה. כוחות הביטחון היו מוכנים לירות. הם לא נדבקו ברוח המהפכנית. כפי שזה נראה עכשיו, בזה נגמר העניין.

אינני חסיד של אחמדינג'אד, בלשון המעטה. מוסאווי נראה לי הרבה יותר סימפאטי.

אינני אוהב מנהיגים העומדים בקשר ישיר עם אלוהים, הנואמים להמונים מעל מרפסות, המשתמשים בשפה דמגוגית ופרובוקטיבית, הרוכבים על רגשות של שנאה ופחד. הכחשת השואה – תופעה אידיוטית כשלעצמה - רק מוסיפה לתדמיתו כמנהיג פרימיטיבי או ציני.

אין ספק שהוא אויב מושבע של מדינת-ישראל, או – כפי שהוא מעדיף לקרוא לה – "המשטר הציוני". גם אם לא התחייב למחוק אותה בעצמו, כפי שדווח בטעות, אלא רק הביע את האמונה שהיא "תיעלם מן המפה", זה לא מפייס אותי.

השאלה היא אם בחירת מוסאווי הייתה משנה משהו מבחינתנו. האם הייתה איראן מפסיקה את ייצור הנשק הגרעיני? האם הייתה חדלה מתמיכה בהתנגדות הפלסטינית? התשובה היא שלילית.

אין זה סוד שמנהיגינו קיוו לניצחון אחמדינג'אד, מפני שהוא מעורר עליו את שנאת העולם המערבי ומקשה על התפייסות עם האמריקאים.

ברק אובמה התנהג לאורך כל המשבר הזה באיפוק המעורר השתאות. דעת-הקהל הכללית, יחד עם כל אוהדי ממשלת ישראל, קראה לו להרים את קולו, להזדהות בפה מלא עם המוחים, לענוד לכבודם עניבה ירוקה, לגנות בקולי-קולות את האייתוללות ואת אחמדינג'אד. מעבר לגינויים מינימאליים, לא עשה זאת. בכך הוכיח גם אומץ-לב וגם תבונה.

איראן היא כפי שהיא. ארצות-הברית צריכה לנהל איתה משא-ומתן, גם לטובתנו. רק בדרך זו ניתן – אם בכלל - למנוע או לעכב את חימושה הגרעיני. ואם נגזר עלינו לחיות בצלה של פצצה גרעינית איראנית, במצב של מאזן-אימה קלאסי, מוטב שהפצצה תהיה בידי הנהגה איראנית הנמצאת בהידברות עם נשיא ארצות-הברית. וכמובן, כדאי מאוד שנגיע לפני זה, בעזרתו האדיבה של אובמה, לשלום מלא עם העם הפלסטיני – דבר שישמוט כל בסיס לעוינות האיראנית כלפי ישראל.

התקוממות ה"צפונים" באיראן תישאר, כנראה, אפיזודה חולפת. יש לקוות שתשפיע לאורך ימים, מתחת לפני השטח. אך בינתיים אין טעם להכחיש את נצחונו של המכחיש האיראני.