אדם אחד דיבר אל העולם, והעולם הקשיב.

הוא עלה על הבמה בקהיר, איש אחד לבדו, בלי מארחים ובלי מלווים, ונשא דרשה לקהל של מיליארדים. מצרים ואמריקאים, ישראלים ופלסטינים, יהודים וערבים, סונים ושיעים, קופטים ומרונים – כולם הקשיבו בדריכות.

הוא פרש לפניהם מפה של עולם חדש, עולם אחר, שאת ערכיו וחוקיו פירט בשפה פשוטה ובהירה. תערובת של אידיאליזם ומדיניות מעשית, חזון ומעש.

ברק חוסיין אובמה – כפי שהקפיד לקרוא לעצמו - הוא האדם החזק ביותר בעולם. כל מילה היוצאת מפיו היא עובדה מדינית.

"נאום היסטורי", הכריזו פרשנים במאה שפות. אני מעדיף שם-תואר אחר:

נאום נכון.

כל מילה בו הייתה במקומה, כל משפט מדויק, כל צליל נכון. מלאכת-מחשבת של אדם המביא בשורה חדשה לעולם.

מהמילה הראשונה חש כל אחד מן הצופים באולם ובעולם שהאיש הזה מדבר בכנות, שליבו ופיו שווים, שזה לא פוליטיקאי מן הזן הישן והמוכר – צבוע, מתחסד, מחשבן. שפת-הגוף דיברה, וגם הבעות-הפנים.

לכן זה היה נאום כל-כך חשוב. הגישה המוסרית ותחושת-הכנות העניקו מישנה תוקף לתוכנו המהפכני .

וזה היה אכן נאום מהפכני.

ב-55 דקות נמחקו לא רק שמונה השנים של ג'ורג' וו' בוש, אלא גם עשרות השנים שקדמו להן מאז מלחמת-העולם השנייה.

הספינה האמריקאית הסתובבה – ולא בתנועה האיטית, כפי שניתן היה לצפות, אלא בתנופה של ספינת-מרוץ.

זה הרבה יותר משינוי פוליטי. הוא נוגע לשורשי התודעה הלאומית האמריקאית. הנשיא פנה אל מאות מיליוני אזרחי ארצות-הברית לא פחות מאשר למיליארד המוסלמים.

התרבות האמריקאית מבוססת על מיתוס "המערב הפרוע", על GOOD GUYS ו-BAD GUYS, על אלימות בשירות הצדק, על דו-קרב לאור השמש. מכיוון שהאומה האמריקאית מורכבת ממהגרים מארצות רבות, היה נדמה שאחדותה מצריך תמיד אויב אכזרי וחובק-עולם, משהו כמו הנאצים והיפאנים, או הקומוניסטים. אחרי התמוטטות האימפריה הסובייטית, נמסר התפקיד הזה לאסלאם.

האסלאם הקנאי, האכזרי, צמא-הדם; האסלאם שכולו דת של רצח והרס; האסלאם הפרימיטיבי ההורג בתאווה נשים וילדים. האויב הזה תפס את דמיון ההמונים, סיפק חומר לטלוויזיה ולקולנוע, שימש נושא לפרופסורים מלומדים והשראה לסופרים פופולאריים. בבית הלבן ישב כסיל שהכריז מלחמה על "הטרור העולמי".

כאשר בא עכשיו אובמה לעקור את המיתוס הזה מהשורש, הוא מחולל מהפכה בעצם התרבות האמריקאית. הוא מוחק את תמונת האויב הזה, ולא מצייר במקומו אויב אחר. הוא מטיף נגד עצם הגישה האלימה, הלעומתית, ומנסה לשתול במקומה תרבות של שותפות בין מדינות, תרבויות ודתות.

אני רואה את אובמה כמבשר הגדול הראשון של המאה ה-21. הוא בן העידן החדש, שבו הכלכלה היא גלובאלית, והאנושות כולה חייבת להתמודד עם הסכנה הצפויה לעצם קיום החיים על כדור-הארץ. עידן שבו האינטרנט מקשר בחלקיק של שנייה בין ילד בניו-זילנד לילדה בנמיביה, שבו מחלה בכפר מקסיקאי קטן מתפשטת תוך ימים על פני כדור-הארץ.

העולם הזה זקוק לחוק עולמי, לסדר עולמי, לדמוקרטיה עולמית. לכן הייתה לנאום הזה באמת משמעות היסטורית: אובמה התווה את קווי-היסוד של חוקה כלל-עולמית.

בשעה שאובמה מבשר את המאה ה-21, ממשלת ישראל חוזרת למאה ה-19.

זאת הייתה המאה שבה עלתה לגדולה בארצות רבות לאומנות צרה, אגואיסטית, תוקפנית. המאה שקידשה את האומה הלוחמנית, המדכאת מיעוטים והעושקת שכנים. המאה שהולידה את האנטישמיות המודרנית וגם את התגובה עליה - הציונות המודרנית.

החזון של אובמה אינו אנטי-לאומי. הוא דיבר בגאווה על האומה האמריקאית. אבל הלאומיות שלו היא מסוג אחר: לאומיות מכילה, רב-תרבותית ודו-מגדרית, המאחדת את כל אזרחי המדינה והמכבדת לאומים אחרים.

זוהי הלאומיות של המאה ה-21, החותרת ללא-לאות למסגרות על-לאומיות, על-מדינתיות, מרחביות וכלל-עולמיות.

כמה עלוב נראה, לעומתו, עולמו הרוחני של הימין הישראלי! כמה עלוב העולם הדתי-קנאי והאלים של המתנחלים, הגטו הלאומני של נתניהו, ליברמן וברק, העולם הגזעני-פאשיסטי המסתגר של בעלי-בריתם הכהניסטים!

צריך להבין את המימד הרוחני הזה של נאום אובמה, עוד לפני שבאים לדון בהשלכות המדיניות. לא רק בתחום המדיני נמצאים אובמה ונתניהו על מסלול של התנגשות. ההתנגשות העיקרית היא בין שני עולמות רוחניים, השונים זה מזה כמו השמש והירח.

בעולם הרוחני של אובמה, אין מקום לימין הישראלי והדומים לו בעולם. לא למושגים שלו, לא ל"ערכים" שלו, ולא כל שכן למעשים שלו.

גם בתחום המדיני נפתח עכשיו פער עצום בין ממשלת ישראל וארצות-הברית.

בשנים האחרונות רכבו ממשלות ישראל על גל האסלאמו-פוביה שהציף את המערב. העולם המוסלמי נתפס כאויב-בנפש, אמריקה דהרה לעבר "התנגשות הציוויליזציות", כל מוסלמי היה בחזקת טרוריסט.

מנהיגי ישראל יכלו לחגוג. הרי הפלסטינים הם ערבים, הערבים הם מוסלמים, המוסלמים הם "טרוריסטים" – משמע שיש לישראל מקום טוב באמצע בחזית של בני-אור נגד בני-חושך.

זה היה גן-עדן לדמגוגים גזעניים. אביגדור ליברמן יכול היה להטיף לגירוש הערבים מן המדינה, אלי ישי יכול היה ליזום חוקים על שלילת האזרחות מבני-הארץ הלא-יהודים, חברי-כנסת אלמונים יכלו להגיע לכותרות הראשיות בהצעות-חוק שנראו כאילו נרקחו בנירנברג.

גן-עדן זה איננו עוד. ההשלכות יתגלו במהירות או באיטיות, אך חץ-הכיוון גלוי לעין. אם נמשיך בדרך זו, נהפוך למושבה של מצורעים.

הטון עושה את המוסיקה. גם בדברים שנאמרו על ישראל ופלסטין. אובמה דיבר בהרחבה על השואה – דברים אמיצים והוגנים, דברים של אמפתיה וחמלה, שהמצרים קיבלו אותם בשתיקה אך בכבוד. הוא עמד על זכות הקיום של מדינת ישראל. וכהמשך ישיר דיבר על סבל הפליטים הפלסטיניים, על המצוקה הבלתי-נסבלת של הציבור הפלסטיני בעזה, על שאיפת הפלסטינים למדינה משלהם.

הוא דיבר בכבוד על חמאס. לא עוד "ארגון טרור" שפל, אלא חלק של העם הפלסטיני. הוא דרש ממנו להכיר בישראל ולהפסיק את האלימות, אך גם רמז שיקבל בברכה ממשלת-אחדות פלסטינית.

המסר המדיני היה חד וחלק: פיתרון שתי המדינות יבוצע. הוא עצמו ידאג לכך. ההתנחלות חייבת להיפסק. בניגוד לקודמיו לא דיבר סתם על "פלסטינים" אלא במפורש על "פלסטין" – שם של מדינה ושל שטח.

ולא פחות חשוב: המלחמה באיראן ירדה מהפרק. הדו-שיח עם טהראן כחלק מהעולם החדש אינו מוגבל בזמן. על היתר אמריקאי להתקפה ישראלית אין עוד מה לחלום.

איך הגיבה ישראל הרשמית? התגובה הראשונה הייתה הכחשה. "נאום לא חשוב". "אין בו שום דבר חדש". הפרשנים מטעם הממסד שלפו את המשפטים הנוחים לישראל והתעלמו מהשאר. ובכלל, "אלה הרי רק מלים. אז הוא אמר. לא ייצא מזה כלום".

זוהי שטות. המלים של נשיא ארצות-הברית הן עובדות פוליטיות. הן משנות את התפיסה של מאות מיליונים. הציבור המוסלמי הקשיב. הציבור האמריקאי הקשיב. יעבור זמן-מה של עיכול והטמעה, אך אחרי הנאום הזה, השדולה הישראלית אינה עוד מה שהייתה לפניו. נגמר עידן ה"פוילע שטיק". ההתחכמויות של שמעון פרס, תרגילי ההונאה של אהוד אולמרט, המלים החלולות של בנימין נתניהו – כל אלה שייכים לעבר.

עכשיו חייב הציבור הישראלי להחליט: ללכת אחרי ממשלת-הימין לקראת התנגשות בלתי-נמנעת עם וושינגטון, כפי שעשו היהודים לפני 1940 שנה, כאשר הלכו שבי אחרי הקנאים שהכריזו מלחמה על רומא - או להצטרף למצעד של אובמה אל העולם החדש.