הישוו את ברק אובמה לנשיא פרנקלין רוזוולט, אך מוטב להשוותו דווקא לרוזוולט אחר: הנשיא תיאודור רוזוולט, שנתן לפני 108 שנים עצה ליורשיו: "דבר בקול רך ושא איתך מקל גדול, כך תרחיק לכת."

השבוע ראה העולם כולו איך עושים את זה. אובמה ישב בחדר הסגלגל לצד בנימין נתניהו ודיבר עם העיתונאים. הוא היה רציני אך נינוח. שפת-הגוף אמרה את שלה: בעוד שנתניהו נטה קדימה בשקיקה, כסוכן-נוסע המבקש למכור את סחורתו, אובמה נשען אחורה, רגוע ובוטח בעצמו.

הוא דיבר בקול רך, רך מאוד. אך מאחוריו, ליד הדגל, בלתי-נראה לעין, עמד מקל גדול מאוד.

כל העולם רצה כמובן לדעת מה דובר בין השניים לפני כן, בארבע עיניים.

בשובו הביתה, יצא נתניהו מגדרו כדי לתאר את הפגישה כהצלחה גדולה שלו. אך אחרי שגולגל השטיח האדום וכובו הזרקורים, כדאי להתבונן מה באמת ראינו ושמענו.

נתניהו הדגיש ברשימת הישגיו את הנושא האיראני. "השגנו הסכמה מלאה," חזר והתפאר שוב ושוב.

הסכמה על מה? על כך שיש למנוע מאיראן להשיג "יכולת גרעינית צבאית".

רגע, רגע. מה זאת אומרת "צבאית"? מניין צצה פתאום המילה הזאת? הרי ממשלות-ישראל תבעו תמיד למנוע מאיראן "יכולת גרעינית" מכל סוג שהוא. אם מצטמצמת דרישה זו עכשיו למניעת יכולת גרעינית צבאית בלבד, משמע שממשלת-נתניהו מסכימה לזה שאיראן תשיג יכולת גרעינית אזרחית.

אין זו הנסיגה היחידה של נתניהו בנושא האיראני. לפני נסיעתו דרש שאובמה יקציב לאיראן זמן "עד אוקטובר", ואז "תהיינה כל האופציות מונחות על השולחן". כלומר, אולטימאטום הכולל איום צבאי.

לא נשאר מזה דבר. אובמה אמר שינהל דו-שיח עם איראן עד סוף השנה, ואז יעריך מה הושג ויחשוב על ההמשך. אם יגיע למסקנה שלא הושגה התקדמות, ישקול אמצעים נוספים, ובכללם "סנקציות חריפות". האופציה הצבאית נעלמה. אמנם, אובמה אמר לפני הפגישה ש"כל האופציות מונחות על השולחן", אך העובדה שלא חזר על כך בנוכחות נתניהו אומרת הרבה.

אין ספק שנתניהו ביקש היתר להתקיף את איראן, או – לפחות – לאיים עליה בהתקפה. אם כן, הייתה התשובה לאו מוחלט. מנוי וגמור עם אובמה למנוע התקפה צבאית מצד ישראל. הוא אף הזהיר את ממשלת ישראל בצורה חד-משמעית. כדי לוודא שהמסר נקלט, שלח עוד לפני הפגישה את ראש הסי-איי-אי לישראל, שמסר זאת אישית לכל ראשי המדינה.

ההתקפה הצבאית של ישראל על איראן ירדה מן הפרק – אם בכלל הייתה מונחת שם אי-פעם.

נתניהו רצה לקשור את איראן לעניין הפלסטיני, על דרך השלילה: כל עוד קיימת הסכנה האיראנית, אין לו זמן לטפל בעניין הפלסטיני. אובמה הפך את הקערה על פיה וקשר את שני הנושאים באופן חיובי: התקדמות לקראת שלום עם הפלסטינים היא תנאי מוקדם להתקדמות בעניין האיראני. זה הגיוני: הסכסוך הבלתי-פתור הוא המתדלק את איראן, מספק לה עילה לאיים על ישראל ומחליש את ההתנגדות של מצריים וסעודיה לאיראן.

המסר העיקרי של אובמה התבטא בנושא אחד, שחזר השבוע למרכז הבמה: ההתנחלויות.

המילה הזאת כאילו נעלמה בתקופת בוש (הבן). אמנם, כל ממשלות ארצות-הברית התנגדו להרחבת ההתנחלויות, אך מאז הניסיון של ג'יימס בייקר, שר החוץ של בוש (האב), להפעיל נגדן סנקציה כלכלית, אף אחת מהן לא העזה לפעול לעצירתן. בוושינגטון גמגמו, ובשטח בנו. בירושלים שיקרו, ובשטח בנו.

כדברי פלסטיני בכיר: "אנחנו מנהלים משא-ומתן על חלוקת הפיצה, ובינתיים ישראל אוכלת אותה."

צריך לחזור ולהבהיר: ההתנחלויות הן אסון לפלסטינים, אסון לשלום ואסון כפול ומשולש לישראל. ראשית, מפני שכל מטרתן היא להפוך את הקמתה של מדינה פלסטינית לבלתי-אפשרית, ובכך למנוע את השלום לצמיתות. שנית, מפני שהן מוצצות את הלשד מכלכלת ישראל ומגבירה את מצוקת השכבות העניות. שלישית, מפני שהתנחלויות מערערות את שלטון החוק בישראל, מצמיחות גידולי-פרא פאשיסטיים ודוחפות את המערכת הפוליטית כולה ימינה.

לכן צודק אובמה כאשר הוא שם את עניין ההתנחלויות בראש התור, עוד לפני המשא-ומתן לשלום. הפסקה מוחלטת של הבנייה בהתנחלויות קודמת לכל דבר אחר. כשהגוף שותת דם, יש לעצור את השטף לפני שמטפלים במחלה. שכן אם ימות הפאציינט מאובדן דם, כבר לא יהיה את מי לרפא מהמחלה. וזאת בדיוק האסטרטגיה של הממשלה הימנית.

לכן סירב נתניהו לקבל את הדרישה. אחרת הייתה מתפרקת הקואליציה שלו, והוא היה נאלץ להתפטר או להקים קואליציה חלופית עם קדימה. ציפי ליבני המוכה, שאינה מוצאת את מקומה כמנהיגת אופוזיציה, הייתה מן הסתם קופצת על המציאה.

נתניהו ינסה להשתמש בברק נגד ברק. בעזרת אהוד ברק הוא מציג "פינוי מאחזים" כדי להסיח את הדעת מהמשך הבנייה בהתנחלויות. נחכה ונראה אם תכסיס זה יצליח, ואם הנהגת המתנחלים תשתף פעולה בתרמית. יום אחרי שיבת נתניהו לארץ "הרס" ברק בפעם השביעית מאחז של שבעה צריפי-עץ, ותוך שעות חזרו המתנחלים למקום.

(צה"ל בנה בנגב כפר ערבי שלם למטרות אימונים. הבדיחה אומרת שצה"ל גם בנה את המאחז מעוז אסתר, ושתושביו הם חיילים מוסווים, מסתנחלים. בכל פעם שיש לחץ מארצות-הברית, צה"ל הורס את המאחז. אחר-כך בונים אותו מחדש, לקראת הסיבוב הבא של לחץ אמריקאי.)

מי שמסרב להקפיא את ההתנחלויות אינו יכול לקבל את פיתרון "שתי המדינות". נתניהו פיזר סביבו סיסמאות ריקות. הוא דיבר על "שני עמים" שיחיו ביחד בשלום, אך סירב לדבר על מדינה פלסטינית. אחד מעוזריו הכריז שהדרישה עצמה היא "משחק ילדותי".

אבל זה איננו משחק ילדותי כלל וכלל. כבר הוכח שמשא-ומתן, שמטרתו אינה מוגדרת מראש, אינו מוביל לשום מקום. הסכם אוסלו קרס בגלל סיבה זו בדיוק. נתניהו רוצה שגם המשא-ומתן הבא יקרוס בגלל אותה הסיבה.

הוא לא הציג תוכנית משלו. לא מפני שאין לו תוכנית, אלא מפני שאף אחד לא יקבל אותה.

תוכנית נתניהו אומרת: שליטה ישראלית מוחלטת בכל הארץ מהים עד הנהר. התנחלות ישראלית בלתי-מוגבלת. שלטון עצמי מקומי בכמה מובלעות פלסטיניות שבהן יש אוכלוסייה פלסטינית צפופה, שתהיינה מוקפות בהתנחלויות. ירושלים כולה תישאר חלק מישראל. אין מה לדבר אף על החזרת פליט פלסטיני אחד.

זוהי סחורה שאין לה קונים בעולם. נתניהו מנסה לארוז אותה באריזה מושכת.

למשל: לפלסטינים יהיה "שלטון עצמי". איפה בדיוק? היכן הגבולות? הוא כבר קבע שלא תהיה לפלסטינים "שליטה באוויר ובגבולות". מדינה בלי מרחב אווירי, בלי שליטה במעברי-הגבול שלה, בלי כוח צבאי - זה דומה מאוד לבנטוסטנים של דרום-אפריקה הגזענית בשעתו.

לא אתפלא אם נתניהו יתחיל לדבר בעתיד על "מדינה פלסטינית", כשכוונתו לשמורות האלה.

בינתיים הוא מנסה להרוויח זמן ולדחות את המשא-ומתן עד כמה שאפשר. הוא דורש שהפלסטינים יכירו בישראל כב"מדינת העם היהודי", בתקווה שהם ידחו את הדרישה בשתי ידיים. שהרי פירוש הדבר שיוותרו מראש על קלף-המיקוח העיקרי שלהם – עניין הפליטים, ושגם יתקעו סכין בגב מיליון וחצי הפלסטינים שהם אזרחי ישראל.

נתניהו מוכן לקבל את הצעת אובמה לשתף את המדינות הערביות והמוסלמיות בתהליך-השלום – דבר שישראל תמיד התנגדה לו בתוקף. זהו בסך-הכול עוד אחד מהשפנים שישלוף לבקרים לשם השהייה. עד שעשרות מדינות ערב, ואולי גם חמישים וכמה המדינות המוסלמיות,יחליטו להצטרף לתהליך יעברו חודשים, ואולי שנים. ובינתיים דורש מהן נתניהו כמקדמה שתהיה נורמליזציה – כלומר שהעולם הערבי והמוסלמי כולו ישלם מראש ויוותר על קלף-המיקוח היחידי שיש לו בלי שום תמורה. יעני כבקשיש.

זוהי תוכנית-העבודה של נתניהו.

האם יש לאובמה תכנית-שלום משלו? אם מצרפים ביחד את כל התבטאויותיו בימים האחרונים, נראה שיש לו.

כשהוא מדבר על "שתי מדינות לשני עמים", הוא מקבל למעשה את תוכנית-השלום שהפכה כבר לקונסנזוס העולמי: התכנית שנוסחה על-ידי ביל קלינטון בסוף תקופת-כהונתו, שהשתקפה בהצעת-השלום הסעודית והתואמת את הצעת מחנה-השלום הישראלי (טיוטת-ההסכם של "גוש שלום", "יוזמת ז'נבה", הצהרת איילון-נוסייבה ועוד ועוד).

בקיצור: מדינה פלסטינית ריבונית ובת-קיימא לצד ישראל, גבולות 1967 עם חילופי-שטחים קלים ומוסכמים, פירוק ההתנחלויות שלא יצורפו לישראל במסגרת חילופי-השטחים, מזרח-ירושלים בירת פלסטין ומערב-ירושלים בירת ישראל, פיתרון מוסכם של בעיית-הפליטים, מעבר בטוח בין הגדה והרצועה, סידורי-ביטחון הדדיים.

בינתיים גובר הקונסנזוס העולמי האומר שיש רק דרך אחת להתניע מחדש את גלגלי השלום: על אובמה לפרסם את הצעת-השלום שלו ולקרוא לשני הצדדים לקבל אותה. אם צריך – במשאלי-עם.

הוא יכול לעשות זאת בנאום החגיגי שהוא עומד לשאת בעוד שבועיים בקהיר, בעת הביקור הראשון שלו כנשיא במזרח התיכון. לא במקרה הוא פוסח בביקור הזה על ישראל, דבר שהוא כמעט חסר-תקדים.

כדי לעשות זאת, הוא יצטרך להתמודד עם השדולה הישראלית אדירת-העצמה. נדמה שהוא מוכן לכך. הנשיא האחרון שהעז לעשות זאת היה דוייט אייזנהואר, שהכריח את ישראל להחזיר את סיני אחרי מלחמת-1956. "אייק" היה כל-כך פופולארי, שלא פחד מפני השדולה. אובמה פופולארי לא פחות, ויתכן שגם הוא יעז.

כמו שרמז "תדי" רוזוולט: כשיש לך מקל גדול, אינך צריך לנפנף בו. אתה יכול לדבר בקול רך.

אני מקווה שאובמה אכן ידבר בקול רך – אך יאמר בו מלים ברורות.