יתכן שליברמן יתגלה כ"ישרא-בלוף" (ביטוי שבו הוא אוהב להשתמש), ומאחורי החזית מזרת-האימה מתחבא נוכל מצוי.

יתכן גם שליברמן אמנם ייעלם, אך שמקומו ייתפס על-ידי ליברמן אחר, גרוע עוד יותר.

כך או כך, מן הראוי להתמודד בגלוי עם התופעה שהוא מייצג. מי שמאמין שדברי ליברמן הם בעלי אופי פאשיסטי חייב לשאול את עצמו: האם קיימת האפשרות שיקום בישראל משטר פאשיסטי?

נטיית הלב היא להשיב ב"לאו" נחרץ. ישראל? מדינת היהודים? אחרי השואה שהפאשיזם הנאצי הביא עלינו? האם אפשר בכלל להעלות על הדעת שישראלים יהיו דומים לנאצים?

כאשר הפרופסור ישעיהו ליבוביץ המציא לפני שנות-דור את המושג "יודו-נאצים", רעשה הארץ כולה. גם רבים מחסידיו חשבו שהפעם הגזים הפרופסור הסוער.

אבל אמרות-הכנף של ליברמן מצדיקות את הפרופסור בדיעבד.

יש הממעיטים בחשיבות הישגו של ליברמן בבחירות האחרונות. אחרי הכול, "ישראל ביתנו" אינה הסיעה הראשונה שבאה מהאין והשיגה הישג מרשים של 15 מנדטים. את אותו המספר בדיוק השיגו בעבר "ד"ש" של יגאל ידין ו"שינוי" של יוסף לפיד – שתי סיעות שנעלמו כלעומת שבאו, מבלי להשאיר אחריהן עקבות.

אבל בוחריו של ליברמן אינם דומים לבוחרי ידין ולפיד, אזרחים נורמאליים שהתרגזו על תופעות מסוימות במדינה. חלק מבוחרי ליברמן הם עולי ברית-המועצות לשעבר, הרואים ב"איווט" שלהם, עולה ממולדבה הסובייטית-לשעבר, את נציג המגזר שלהם.רבים, אמנם, הביאו איתם ממולדתם הקודמת השקפת-עולם ימנית, אנטי-דמוקרטית ואף גזענית, אבל אין הם כשלעצמם מהווים סכנה לדמוקרטיה הישראלית.

תוספת-הכוח שהפכה את "ישראל ביתנו" לסיעה השלישית בגודלה בכנסת החדשה באה לה מסוג אחר של בוחרים: צעירים ילידי-הארץ, ביניהם לוחמי מלחמת-עזה. הם הצביעו בעדו בגלל אמונתם שהוא יגרש את האזרחים הערביים מהמדינה, ואת הפלסטינים מהארץ כולה.

אלה אינם אנשי-שוליים פנאטיים או מקופחים, אלא צעירים רגילים, חניכי תיכונים ויחידות-מילואים, הרוקדים במועדונים ומתכוונים להקים משפחות. אם אלה מסוגלים להצביע בהמוניהם בעד אדם בעל מצע גזעני מוצהר, שנודף ממנו ריח פאשיסטי חריף, כדאי מאוד-מאוד לחקור את התופעה.

לפני כמעט 50 שנה כתבתי ספר בשם "צלב הקרס", ובו תיארתי את עליית הנאצים לשלטון בגרמניה. נעזרתי בזיכרונות-הילדות שלי. הייתי ילד בן 9 בגרמניה כאשר הנאצים עלו לשלטון. ראיתי את פרפורי-הגסיסה של הדמוקרטיה הגרמנית ואת הצעדים הראשונים של המשטר חדש, לפני שהורי, ברוב חוכמתם, החליטו להסתלק משם ולעלות לארץ.

את הספר כתבתי ערב משפטו של אדולף אייכמן, כאשר נוכחתי לדעת שהדור הצעיר בארץ אמנם יודע הרבה על השואה, אך אינו יודע דבר על מחולליה. אותי העסיקה בעיקר השאלה: איך הצליחה מפלגה מפלצתית כזאת לעלות לשלטון בדרך דמוקרטית באחת המדינות התרבותיות ביותר בעולם?

את הפרק האחרון בספר הכתרתי במילים: "זה יכול לקרות כאן". הן באו להזכיר את ספרו של הסופר האמריקאי סינקלייר לואיס, שנקרא "זה לא יכול לקרות כאן" למרות שתיאר בו איך מגיעה תנועה נאצית לשלטון בארצות-הברית.

טענתי בספרי שהנאציזם לא היה רק מחלה גרמנית דווקא, ושבנסיבות מסוימות יכולה כל מדינה בעולם להידבק בה – ובכלל זה גם המדינה שלנו. כדי למנוע סכנה זו יש להבין את הנסיבות הגורמות להתפתחות המחלה.

לטענה שאני "כפייתי" בעניין זה, שאני רואה ניצנים של סכנה נאצית בכל פינה, אני עונה: זה לא נכון. במשך שנים נמנעתי מלעסוק בנושא הזה. אך נכון שיש בראשי נורה אדומה קטנה, הנדלקת ברגע שאני חש בסכנה.

עכשיו הנורה הזאת מהבהבת.

מה גרם בעבר למחלה הפאשיסטית לפרוץ? מדוע פרצה בשעה המסוימת ההיא ולא אחרת? מדוע בגרמניה ולא בארץ אחרת, שסבלה מבעיות דומות?

התשובה היא שהפאשיזם הוא תופעה מיוחדת, ואין דומה לו. זה לא "ימין קיצוני", החרפה של השקפת-העולם הימנית ה"לאומית" או ה"שמרנית". הפאשיזם הוא ההפך משמרנות, גם כשהוא משתמש בהסוואה שמרנית. הוא תופעה מהפכנית. הוא גם לא הקצנה של הלאומנות המצויה, ה"נורמאלית", הקיימת בכל העמים.

הפאשיזם הוא תופעה ייחודית, ויש לה סימני-היכר ייחודים: תפיסה של עם עליון, שלילת האנושיות של עמים אחרים ומיעוטים לאומיים, פולחן המנהיג, פולחן הכוח, הבוז לדמוקרטיה, ההתעלמות מזכויות-האדם, הערצת המלחמה, הבוז למוסר המקובל. צירוף של כל התכונות האלה ביחד הוא שיוצר את התופעה, שאין לה הגדרה מדעית.

איך זה קורה?

נכתבו על כך מאות ספרים והוצגו עשרות תיאוריות, ואף אחת מהן אינה מספקת. אני מציע בכל הצניעות תיאוריה משלי, מבלי לטעון שהיא תקפה יותר מאחרות.

לפי תפיסתי, המהפכה הפאשיסטית מתחוללת כאשר אישיות מיוחדת מאוד נפגשת עם מצב לאומי מיוחד מאוד.

גם על אישיותו של אדולף היטלר נכתבו ספרים לאין-ספור. אין שלב בחיי האיש שלא נבחן במיקרוסקופ, אין מעשה שלו שלא נדון לפרטיו. אין סודות לגבי היטלר, אך היטלר נשאר בגדר סוד.

אחת מתכונותיו הבולטות הייתה האנטישמיות הפתולוגית שלו, שגברה על כל היגיון. הוא דבק בה עד הרגע האחרון של חייו, כאשר הכתיב את הצוואה שלו לפני שהתאבד. ברגעים הנואשים ביותר של מלחמתו, כאשר חייליו בחזית זעקו לתגבורת ולאספקה, הוסטו רכבות יקרות להובלת יהודים למחנות-המוות. כאשר הוורמאכט סבל מחסור בכל, נלקחו יהודים מעבודתם במפעלים חיוניים ונשלחו אל מותם.

הובאו הרבה הסברים לאנטישמיות פתולוגית זו, וכולם כאחד הופרכו. האם רצה היטלר לנקום ביהודים בגלל היהודי שחשדו בו שהיה סבו האמיתי? האם שנא את הרופא היהודי שטיפל באמו האהובה לפני שמתה? האם היה זה עונש למנהל היהודי של בית-הספר לאמנות, שסירב להכיר בכישרונו? האם שנא את היהודים שנתקל בהם כשהיה "הומלס" בווינה? כל זה הופרך. נותרה התעלומה.

הוא הדין לגבי תכונות והשקפות אישיות אחרות. מניין בא לו הכוח ההיפנוטי, ששבה את ההמונים? מה היה בו, שגרם לאנשים כה רבים, מכל שכבות החברה, להזדהות איתו? ממה נבעה תאוות-הכוח שלו, שלא ידעה גבול – פשוטו כמשמעו?

איננו יודעים. אין הסבר אמיתי ומלא. אנחנו רק יודעים שבין מיליוני הגרמנים והאוסטרים שנולדו בתקופה ההיא, ובין רבבות שגדלו בנסיבות דומות, היה (עד כמה שאנחנו יודעים) רק היטלר אחד, איש מיוחד במינו, איש חד-פעמי. אם לשאול מושג מעולם הביולוגיה, הוא היה "מוטציה" חד-פעמית.

אבל היטלר החד-פעמי לא היה הופך לדמות היסטורית, אלמלא פגש את גרמניה במצב מיוחד במינו, חד-פעמי.

גם על גרמניה של סוף הרפובליקה נכתבו ספרים רבים מאוד. מה גרם לה לאמץ את הנאציזם? סיבות היסטוריות, שמקורן בשואה הנוראה של מלחמת שלושים-השנה ואולי עוד מלפני כן? הרגשת ההשפלה אחרי התבוסה במלחמת-העולם הראשונה? הזעם על המנצחים, שהשפילו את גרמניה עד עפר והטילו עליה פיצויים עצומים? האינפלציה הנוראה של 1923, שנת לידתי, שמחקה את החסכונות של שכבות שלמות? המשבר הכלכלי האיום של 1929, שהשליך מיליוני גרמנים טובים וחרוצים אל הרחוב?

גם לשאלה זו אין תשובה מספקת. הרי גם עמים אחרים הושפלו. גם עמים אחרים הפסידו במלחמות. המשבר העולמי פגע בעשרות מדינות. גם בארצות-הברית ובבריטניה הושלכו מיליונים ממקומות-העבודה. מדוע לא הגיעו הפאשיסטים לשלטון בארצות אלה (מלבד איטליה, כמובן)?

לדעתי נדלק הניצוץ הקטלני ברגע הגורלי, כאשר העם המוכן לפאשיזם נפגש עם האדם בעל התכונות של מנהיג פאשיסטי.

מה היה קורה בגרמניה אילו היה היטלר נספה בתאונת-דרכים בסתיו 1932? יתכן שמנהיג נאצי אחר היה מגיע לשלטון במקומו – אבל השואה לא הייתה מתרחשת, ואולי גם לא מלחמת-העולם השנייה. מחליפיו האפשריים – גרגור שטראסר, שהיה אז מס' 2, או הרמן גרינג, טייס-הקרב המכור למורפיום - היו אמנם נאצים, אך איש מהם לא היה היטלר שני. הם חסרו את התכונות השטניות שלו.

ומה היה קורה בגרמניה אלמלא הגיעה לתהומות הייאוש? מדינות-המערב יכלו להבחין בסכנה בעוד מועד ולעזור לשיקום הכלכלה הגרמנית ולצמצום האבטלה. הם יכלו לבטל את חוזה-ורסיי המשפיל שנכפה על גרמניה בתום מלחמת-העולם הראשונה, ולהחזיר לה את הכבוד העצמי. גרמניה הייתה מתאוששת. הרפובליקה הייתה מתחזקת, אנשי-הרוח שגרמניה הייתה משופעת בהם היו מחזירים לעצמם את המנהיגות המוסרית.

מה היה קורה אז? אדולף היטלר, שנשיא-המדינה הנערץ קרא לו בבוז "הטוראי-הראשון הבוהמי", היה חוזר להיות דמגוג קטן בשוליים המטורפים. המאה ה-20 הייתה נראית אחרת. 20 מיליון קורבנות המלחמה ושישה מיליון קורבנות השואה היו חיים את חייהם, מבלי לדעת מה עלול היה להתרחש.

אבל היטלר לא מת בגיל צעיר והעם הגרמני לא ניצל מגורלו. ברגע המכריע נפגשו זה בזה, ואז נוצר הניצוץ שהדליק את הפתיל אשר הוביל אל הפצצה ההיסטורית.

מפגש גורלי מסוג זה אינו מיוחד רק לפאשיזם, כמובן. זה קרה בהיסטוריה גם לאנשים מסוג אחר ובמצבים מסוג אחר.

וינסטון צ'רצ'יל, למשל. פסליו עומדים במקומות רבים בבריטניה, והוא נחשב לאחד הבריטים הגדולים בכל הדורות.

אבל עד לשנות ה-30 המאוחרות נחשב צ'רצ'יל לפוליטיקאי כושל. מעטים העריכו אותו, ומעטים מאוד אהבו אותו. רבים מעמיתיו תיעבו אותו ממש. הוא נחשב לרברבן, שחצן, דמגוג, אדם בלתי-יציב ושיכור. אבל ברגע של סכנה קיומית עליונה מצאה בו בריטניה את המנהיג שישמש לה פה וייטול לידיו את גורלה. ואז היה נדמה כאילו התכונן צ'רצ'יל במשך כל 65 שנות חייו עד אז לרגע האחד הזה, וכאילו בריטניה חיכתה ברגע זה לאיש האחד הזה בדיוק.

האם ההיסטוריה הייתה מתפתחת אחרת אילו מת צ'רצ'יל מהרעלת כבד בשנה שלפני כן, ונוויל צ'מברלין היה נשאר בשלטון? אנחנו יודעים כיום שצ'מברלין וחבריו, וביניהם שר-החוץ רב-ההשפעה, הלורד הליפקס, שקלו ברצינות אם לקבל את הצעת-השלום של היטלר, שהציע לחלק את העולם בין גרמניה ובריטניה.

או לנין. אלמלא העמיד המטכ"ל הגרמני לרשותו קרון רכבת כדי שיגיע מציריך לשוודיה, ומשם לסנט פטרבורג – האם הייתה פורצת המהפכה הבולשביקית, ששינתה את פני המאה ה-20? אמנם, טרוצקי כבר היה בעיר לפניו, וכך גם סטאלין. אבל אף אחד משניהם לא היה לנין, ובלי לנין זה לא היה קורה. בוודאי לא בצורה שקרתה.

אולי אפשר להוסיף לרשימה זו את ברק אובמה. איש מאוד-מיוחד, ייחודי במוצאו ובאופיו, שהייתה לו פגישה גורלית עם האומה האמריקאית ברגע חשוב של גורלה, כאשר היא נתונה בשני משברים - כלכלי ומדיני - המשליכים את צילם על העולם כולו.

ובחזרה אלינו. האם מדינת-ישראל מתקרבת למשבר קיומי – רוחני, מדיני, כלכלי – ההופך אותה לאומה בסכנה? האם ליברמן, או מי שעלול לבוא במקומו, יתגלה כאיש רדוף-שדים כמו היטלר, או לפחות מוסוליני?

נראה שיש למצב הלאומי שלנו כמה סימני-היכר מסוכנים. במלחמה האחרונה איבדנו כל קנה-מידה מוסרי. השנאה למיעוט הערבי במדינה גוברת, וכך גם השנאה לעם הפלסטיני הנרמס תחת רגלינו. בחוגים רבים מתפשטת ההערצה העיוורת לכוח. המשטר הדמוקרטי נתון בהידרדרות מתמשכת. המצב הכלכלי עלול להפוך לאסון, שיגרום להמונים להתגעגע ל"איש חזק". והרי האמונה שאנחנו "עם נבחר", אנחנו ואפסנו עוד, מושרשת כאן מזמן.

זה לא מוכרח להוביל לאסון. בהחלט לא. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות של אומות במצוקה, שהתאוששו וחזרו למסלולן. לעומת היטלר האמיתי, שעלה לגדולה, חיו מן הסתם מאות היטלרים, לא פחות מטורפים ולא פחות מוכשרים, שסיימו את חייהם כפקידי-בנק או סופרים מתוסכלים, מפני שלא נתקלו בהזדמנות ההיסטורית.

יש לי אמונה חזקה בחוסנה של החברה הישראלית ושל הדמוקרטיה הישראלית. אני מאמין שיש בהן כוחות גנוזים, שיעמדו להן במבחן ההיסטורי.

שום דבר לא "מוכרח" לקרות. אבל כל דבר "יכול" לקרות. והנורה האדומה הקטנה מהבהבת.