האם יש בחירה אמיתית? כלומר, האם יש הבדל אמיתי בין שלוש המפלגות.

כמו במשחק "מצא את ההבדלים", הללו זעירים כל-כך שדרושה עין חדה כדי לגלותם.

יש כמובן הבדלים פוליטיים בין השלושה. אבל הקווים הדומים בין שלוש המפלגות, ובין שלושת המנהיגים, גדולים בהרבה מן המפרידים.

בנימין נתניהו אומר שאין כעת מקום לשלום עם הפלסטינים, וצריך לחכות שהתנאים יבשילו. לא אצלנו, כמובן, אלא אצל הפלסטינים. ומי יחליט מתי הבשילו התנאים אצל הפלסטינים? נכון, בנימין נתניהו. הוא או יורשיו או יורשי-יורשיו.

ציפי לבני אומרת, לכאורה, את ההיפך – שצריכים לדבר עם הפלסטינים. על מה? לא על ירושלים, חלילה. ולא על הפליטים. אלא על מה? על מזג-האוויר? התוכנית של ציפי, נובע מזה, הוא להמשיך ולדבר ולדבר ולדבר, ולא להגיע לשום הסכם בר-ביצוע.

אהוד ברק לא חזר בו מאמרתו הרת-האסון מלפני שמונה שנים, כאשר חזר מהוועידה הכושלת (באשמתו) בקמפ-דייוויד: "אין לנו פרטנר לשלום."

אף אחד מהשלושה אינו מתייצב לפני הציבור ואומר, במלים פשוטות: אני הולך/כת לעשות שלום עם הפלסטינים במהלך 2009. השלום הזה יהיה מבוסס על הקמת מדינה פלסטינית בגבולות הקו הירוק, עם שינויים מוסכמים קלים על בסיס של 1:1, תוך הפיכת ירושלים לבירת שתי המדינות ופיתרון סביר לבעיית-הפליטים, כזה שישראל תוכל לחיות איתו.

אף אחד מהשלושה אינו מציג בכלל תכנית לשלום. רק דיבורים ריקים. רק ספינים.

כמו שנתניהו מתיימר להביא חלופה: לשפר את תנאי-החיים של הפלסטינים. תנאי-חיים תחת כיבוש? כאשר 600 מחסומים בגדה המערבית מונעים תנועה חופשית? כאשר כל פעולה של התנגדות אלימה גוררת הענשה קולקטיבית של האוכלוסייה? כאשר כיתות-מוות יוצאות בלילות לחסל "מבוקשים"? הרי רק מטורף ישקיע כסף בשטח כזה.

כל השלושה מאוחדים בדעה שצריכים לחסל את חמאס. איש מהם אינו יוצא בהצהרה פומבית שצריכים לכבוש בחזרה את עזה – דבר שהוא מאוד-מאוד לא-פופולארי בציבור ובצמרת צה"ל. אבל כל השלושה תומכים במצור הדוק על עזה, מתוך אמונה שאם האוכלוסייה תרעב ללחם ובתי-החולים ישותקו מחוסר תרופות ודלק, הציבור יתקומם נגד שלטון החמאס. בינתיים קורה ההפך. בשבוע שעבר השתתפו כרבע מיליון מתושבי עזה – כמחצית האוכלוסייה הבוגרת של הרצועה! – בעצרת יום-השנה של חמאס.

אף אחד מהשלושה אינו קם ואומר: אני הולך/כת לדבר עם חמאס כדי לצרפו לשלום.

אף אחד מהשלושה גם אינו קם ואומר: אני הולך/כת לעשות שלום עם סוריה במהלך 2009. התנאים ידועים, אני מקבל/ת אותם, אני מוכן/נה לחתום.

יתכן שכל השלושה חושבים כך בלבם. אבל כל אחד אומר לעצמו/לעצמה: מה, אני משוגע/ת? להתחיל עם מתנחלי הגולן וידידיהם בישראל? מי שאינו מוכן לפרק אפילו מאחז עלוב אחד בגדה המערבית, מחשש להתנגשות עם המתנחלים הקנאים שם, גם אינו מוכן להסתכן בכך בגולן.

לעומת זאת יש לכל השלושה אותו פתח-מילוט: הפצצה האיראנית. מה היינו עושים בלעדיה. "הסכנה העיקרית לקיום המדינה היא הפצצה האיראנית!" מכריז ברק. מכריזה לבני. מכריז נתניהו. מקהלה נאה.

בכל תולדות התנועה הציונית, מאז קונגרס באזל ועד היום, חיפשו דרכים לברוח מ"הבעיה הפלסטינית". וכל כך למה? כי אילו הודתה התנועה בקיום העם הפלסטיני, הייתה צריכה למצוא פיתרון למצב המעשי ולבעיה המוסרית. לכן נמצאו מאה ואחד תירוצים, כל אחד בעיתו, כדי להתעלם מהבעיה.

עכשיו ממלאת הפצצה האיראנית את התפקיד הזה. הנה סכנה מיידית. סכנה קיומית. עזוב אותך מבעיה הפלסטינית. זה לא בוער. אפשר לדחות אותה לכמה שנים (או דורות). הפצצה האיראנית היא זו שזקוקה לטיפול מיידי. אחרי שנפתור את הבעיה הזאת (לא ברור איך), נתפנה לטפל במטרד הפלסטיני.

ההיגיון אומר, כמובן, את ההיפך: אם נחתום על הסכם-שלום עם העם הפלסטיני כולו ונשים קץ לכיבוש, יישמט השטיח הפרסי מתחת לרגלי אחמדינג'אד ודומיו. כאשר הפלסטינים יכירו בישראל וישלימו עימה, מסע-הסהר נגד ישראל יאבד את תנופתו.

אז בסדר, בענייני מלחמה ושלום אין הבדל בין השלושה, אבל מה בשאר תחומי-החיים?

המשבר הכלכלי כבש את הכותרות. כל המועמדים מתייחסים אליו. כדי למצוא את ההבדל בין הצהרותיהם דרושה זכוכית מגדלת.

ניתן היה להניח שנתניהו ייבדל מהאחרים. הרי הוא היה הכהן הגדול של ההפרטה. להפריט את הכול – מכבלי החשמל עד שרוכי הנעליים. גישה זו התמוטטה בארצות-הברית, והיא מתמוטטת בישראל. האם זה מפריע לנתניהו? האם זה גורם לו להצטנע? לגמרי לא. עכשיו הוא דורש, בלי למצמץ, התערבות מאסיבית של המדינה. כמו ציפי. כמו ברק.

דת ומדינה? אף אחד מהשלושה אינו דורש הפרדתן זו מזו. אף אחד אינו מבטיח נישואין אזרחיים. אף אחד אינו מבטיח להסיג את הכפייה הדתית אחורה, לגייס את גייסות בחורי-הישיבה, להכריח את מערכות-החינוך הדתיות ללמד את מקצועות-הליבה. חלילה, חלילה. הרי כולם יזדקקו מחר לש"ס ו/או ליהדות התורה.

האזרחים הערביים? כולם מחזרים אחריהם בלהט. איש, לעומת זאת, אינו מבטיח להם שום הבטחה ממשית. שיוויון אמיתי? במילים. אוטונומיה תרבותית? מובן שלא. מילוי אחר המסקנות של ועדת-אור? נו באמת!

וכך אפשר להמשיך ברשימה. נושא אחרי נושא.

אז האם באמת אין שום הבדל בין השלוש? האם הצבעה בעד אחת מהן דינה כהצבעה עבור שתי האחרות?

אינני אומר זאת.

יש הבדלים דקים – אבל כשאנחנו דנים בדיני נפשות, גם הבדל דק יכול להיות משמעותי.

נתניהו, למשל, מביא עימו חבורה ימנית מאוד. יש בה רכיבים פאשיסטיים שאסור להתעלם מהם. יש סכנה שירכיב ממשלה שתכלול את המפלגות ה"ימניות-הקיצוניות" (קרי: פאשיסטיות) נוסף על ש"ס הימנית-חרדית. נצחונו יאותת לעולם כולו שישראל בחרה במדרון אל התהום. הוא עלול גם להעלות את האפשרות - חלום-הבלהות של הפוליטיקה הישראלית – של התנגשות עם ארצות-הברית בהנהגת ברק אובמה.

מפלגת-העבודה החבולה והמוכה (בצדק), כוללת רכיב סוציאל-דמוקרטי, חלוש אך לא חסר-משמעות, המבדיל אותה לטובה משתי המתחרות.

קדימה, יצור-הכלאיים המשונה הזה של ימין שמאלי ושמאל ימני, היא בכל זאת טובה יותר מהליכוד, שממנו פרשו בשעתו רוב מועמדיה הנוכחיים. נתניהו וליבני צמחו אמנם על אותו העץ, אבל על ענפים שונים. ציפי יכולה עוד להפתיע לטובה. אם נתניהו יפתיע, זה יהיה נס.

לצד שלוש "הגדולות" יש, כמובן, כמה וכמה מפלגות ייעודיות, כל אחת בנישה שלה, הפונות לקהלים מסוימים, ושהמסרים שלהם לפחות ברורים וכנים: המפלגות הערביות, מרצ, יהדות התורה, ש"ס, מפלגת ליברמן, הבית היהודי. אל אלה בוודאי עוד יתוספו אחרות במהלך מערכת-הבחירות. כל אחת מהן היא סיפור בפני עצמו. אבל אף אחת מהן לא תרכיב את הממשלה הבאה.

הסיפור האמיתי הוא בין שלוש הגדולות, וזהו סיפור עגום מאוד.

הבחירה ביניהן היא בין רע, רע יותר ורע עוד יותר. בין כאב-בטן, כאב-שיניים וכאב גב.

שום דבר טוב לא ייצא מהבחירות האלה. השאלה היא רק כמה רעות תהיינה התוצאות.

המסקנה: אסור שדבר כזה יקרה שוב!

קרוב לוודאי שגם הכנסת החדשה לא תחזיק מעמד אלא שנה-שנתיים. ואז תיערכנה הבחירות העלולות להיות גורליות.

ביום ה-11 בפברואר 2009, יום אחרי הבחירות, חייבים שוחרי-השינוי להתחיל במחשבה חדשה. מי ששואפים לישראל דמוקרטית, חילונית, מתקדמת, העושה שלום בחוץ ומקיימת צדק סוציאלי מבית, צריכים להחליט לקחת את העניינים בידיהם.

עליהם לפתוח במאמץ מחשבתי וארגוני מחודש כדי להגשים את הדברים החשובים להם. ולא להסתפק בהצבעה עבור "הרע במיעוטו", אלא ליצור את הטוב במיטבו, ויחד עם ציבורים שאינם שותפים כיום בכלל לגבש פתרונות שעוד לא נוסו בדרכים שעוד לא נוסו. לחולל את נס-אובמה בישראל.

במקום שלושת הבנים הלא-יוצלחים צריך להופיע בן רביעי.