ב-2004 עמדה ועידת המפלגה הדמוקרטית להתכנס כדי למנות את ג'ון קרי כמועמד שלה לנשיאות. בוועדה המארגנת עלתה השאלה מי יישא את נאום-הפתיחה. במסורת האמריקאית, זהו הנאום האמור לתת את הטון לוועידה כולה.

"אולי כדאי שנמצא הפעם נואם שחור?" שאל מישהו.

"רעיון טוב," אמר היו"ר. "מי למשל?"

המישהו אמר בקול מהוסס שפגש בשיקאגו בחור צעיר עם שם משונה. הוא שחור והוא נואם מצוין. "אולי ננסה אותו?"

אינני יודע אם היה דיון כזה. אבל אם כן, בעל ההצעה עשה היסטוריה.

"תנו לי מרשלים שיש להם מזל!" אמר נפוליון.

יש אנשים שיש להם מזל, מפני שהם יודעים לתפוס את המזל בשתי ידיים ולשעוט איתו קדימה. זה עניין של כישרון. ברק אובמה הוא איש כזה.

נאומו באותה ועידה, לפני ארבע שנים, היה סנסציה. הוא הלהיב את מפלגתו המוכה ואת אמריקה כולה. הוא הביא בשורה מרוממת לב, בשורה של תקווה, ובעיקר בשורה של איחוד הלבבות. חוט-השני שלו היה: בואו לאחד את אמריקה מחדש!

מסתבר שבין מאות הבשורות האפשרויות, זאת הייתה הבשורה האחת שנגעה בנימי הנפש של האומה האמריקאית השסועה. נוצר מגע בין הנואם ובין הקהל שלו - אותה מגע מיסטי שכל נואם שואף אליו, ורק יחידי-סגולה משיגים אותו. הם מתחברים עם אותו דבר מסתורי שהפילוסוף הגרמני קרא לו ZEITGEIST - רוח התקופה.

אובמה חש שהוא נגע בלב האומה. ומאותו רגע לא הרפה מהבשורה הזאת. הוא דבק בה בכל מערכת-הבחירות הארוכה. היא הביאה לו את הניצחון.

זה לא היה קל. כמי שהתנסה בניהול כמה מערכות-בחירות, ולוא גם קטנטנות, אני יודע עד כמה קשה לקבוע את המסר המרכזי - וכמה קשה לדבוק במסר זה.

במהלך מערכות-בחירות יש אלפי פיתויים לסטות מהמסר העיקרי כדי להגיב על דברים שקורים, לנצל הזדמנות חולפת, להשיב על התקפה היריב. קשה להתאפק. קשה להתעקש.

רבים שיבחו השבוע את ניהול מערכת-הבחירות של אובמה. אינני בטוח שכולם תופסים עד כמה הם צודקים. הוא נשאר קר-רוח גם כאשר עלול היה להתרגז, להגיב בחריפות על השמצות ועלבונות, להשיב מלחמה שערה. הוא לא עשה זאת. הוא נשאר איתן כסלע עד הסוף. ואילו ג'ון מקיין לא דבק בקו שלו - הקו של גיבור המלחמה, איש נחמד, סמל ההגינות. הוא ירד כמה פעמים לתחתיות של חוסר-הגינות. הוא העלה על הבמה את המשמיצה הוולגרית, שרה פלין. עוד ברגע האחרון נתן לפרסם בפלורידה מודעה נבזית שטענה כי אובמה הוא בעל-בריתו של פידל קסטרו ויהפוך את ארצות-הברית לקובה שנייה. לו רק בגלל זה הגיע לו להיכשל, והוא נכשל.

אובמה לא רדף אחרי המזל. המזל רדף אחריו. הופעת פלין, מעשה שטות בלתי-רגיל מצד יריבו, הביאה לו את קולות הנשים. הקריסה הכלכלית, בעיצומה של מערכת-הבחירות, הבטיחו לו ניצחון. האומה האמריקאית, על כל מרכיביה, הייתה צמאה ונכונה למסר של שינוי, של התעלות.

מסביב לכדור-הארץ, במאות מקומות, יצאו המונים צוהלים לרחובות והביעו את שמחתם על בחירת אובמה. באותם רגעים התחדש הקשר בין ארצות-הברית והעולם, שנותק ביד גסה על-ידי ג'ורג' בוש.

בתל-אביב לא הייתה חגיגה כזאת. בישראל כולה השתררה מועקה. ישראל הרשמית חוששת מפני האיש החדש.

אילו הייתה נערכת חגיגה בכיכר, הייתי גם אני בא לשם. אבל לא הייתי מביע שמחה בלתי-מסויגת, מפני שהייתי נזכר במה שקרה באותו המקום לפני תשע שנים. אז נבחר ברק שלנו, אהוד. הארץ נשמה לרווחה, כמו שאמריקה נשמה השבוע. זה נראה כמו יום של שחרור. תקופת שלטונו של בנימין נתניהו הצטיירה כאסון, תקופה של שחיתות, קיטוב, כישלון. ברק נראה כמושיע. מאה אלף איש נהרו לכיכר רבין, אף שאיש לא קרא להם, רקדו, שרו, צהלו, הקשיבו לדבריו של ברק הגואל.

ההמשך ידוע. תוך כמה חודשים המאיס ברק את עצמו על הציבור, נכשל בכל התחומים וקבר את כל אשר בנה יצחק רבין. הציבור פנה לו עורף והנחיל ניצחון גדול לאריאל שרון. כל הסיפור נמשך פחות משנתיים.

אני מקווה בכל לבי ששום דבר דומה לא יקרה לברק האמריקאי. אבל השבוע יזכרו אצלנו רבים את הפרשה ההיא. היום, בעוד כמה שעות ינהרו המונים לכיכר - אותה הכיכר - כדי להשתתף בעצרת-הזיכרון השנתית ליצחק רבין, ראש-הממשלה שנרצח כאן, ושהכיכר נקראת עכשיו על שמו. הנואם המרכזי - כן, כן, - הוא אהוד ברק.

בעוד שלושה חודשים ייערכו הבחירות הכלליות בישראל. לא יהיה לנו פה ברק אובמה משלנו.

אובמה הוא פוליטיקאי גדול. לפי ההגדרה שלי, פוליטיקאי גדול הוא אדם שאינו נראה כמו פוליטיקאי. כמו אייב לינקולן, כמו מהטמה גנדי, כמו פרנקלין דלאנו רוזוולט, כמו דויד בן-גוריון. הם היו אמנים גדולים במשחק הפוליטי, פוליטיקאים בכל רמ"ח אבריהם. אבל הם לא נראו כך. אני חושב שגם אובמה יהיה כזה.

בישראל, האיש המקווה לנצח בבחירות, בנימין נתניהו, הוא ההיפך הגמור. כל תנועה שלו, כל העווית פנים, כל התבטאות שלו נראות כמו פוליטיקה. בכהונתו הקודמת נחל כשלון חרוץ. אם הוא ינצח, שום דבר לא ישתנה לטובה.

גם אהוד ברק הוא אנטי-תזה לברק האמריקאי. כמו נתניהו וציפי לבני, הוא שייך לאליטה האשכנזית ה"לבנה". אין לו שום קשר רגשי או אחר למיעוטים. הוא מיליטריסט. הוא ניצל, לדוגמה, את ליל בחירתו של אובמה כדי להפר את הסכם-הרגיעה ולבצע פעולות צבאית פרובוקטיבית ברצועת-עזה, מתוך תקווה שהעולם יהיה עסוק במהפכה האמריקאית.

נשארת ציפי ליבני. האם דבק בה לפחות משהו מהאבק של אובמה? קשה להגיד. היא לא נואמת גדולה. היא לא נואמת כלל (ורבים רואים בזה מעלה גדולה). אבל היא מבטיחה "פוליטיקה חדשה". לא דבקו בה פרשות שחיתות, כמו בראש-הממשלה המכהן ובשני יריביה. אין לה הילה צבאית. כהונתה כשרת-החוץ העניקה לה מוניטין כדיפלומטית.

הדבר האחד שכמעט כל הישראלים מאוחדים סביבו הוא הרצון לקיים את הקשרים ההדוקים עם ארצות-הברית. הכול מבינים שהמדיניות הנוכחית של ישראל אפשרית רק כשיש תמיכה בלתי-מסויגת של אמריקה. מבין שלושת המועמדים, ציפי לבני נראית כמתאימה ביותר לעבוד עם הנשיא החדש. בחירת אובמה עשויה לתת לה רוח גבית, אם תדע לנצל זאת.

השאלה היא: איזו מדיניות ינקוט אובמה כלפי ישראל?

ירושלים חוששת, אך דובריה מנחמים את עצמם - ואת הציבור - שהשד אינו נורא כל כך. הקונגרס החדש אמנם שונה מקודמו מבחינת יחסי-הכוחות, אך גם בו ישלוט הפחד מפני השדולה הישראלית. השפעת הציונים האוונגליים פחתה בהרבה, אך איפא"ק חיה ובועטת - והבעיטות שלה נשארו מכאיבות כמו שהיו.

יהיו שרי החוץ והביטחון החדשים של אובמה אשר יהיו, הגישה הישירה לבית הלבן לא תחסם בפני ראש ממשלת-ישראל. שומר-הסף החדש, בעל השם הישראלי המצלצל רם עמנואל, הוא בן של חבר אצ"ל. הוא גדל בבית יהודי, מדבר עברית והתגייס לעזרת צה"ל במלחמת-המפרץ. אינני יודע מה דעתו על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אך הוא בוודאי לא יחסום את דרכו של ראש-ממשלה ישראלי אל הנשיא.

אם יחול שינוי, הוא יהיה, מן הסתם, איטי, הדרגתי. אבל גם זה יכול להיות משמעותי.

אין שום סיכוי שמשהו בסכסוך הישראלי-פלסטיני ישתנה ללא לחץ אמריקאי על ממשלת ישראל. זה היה נכון בעשרות השנים האחרונות, וזה נכון גם עכשיו.

כל נשיאי ארצות-הברית, מאז דווייט אייזנהואר, חששו מלעשות זאת. אלה שניסו, כמו הנשיא ריצ'רד ניקסון בתחילת דרכו, נרתעו במהרה. החריג היחידי היה ג'יימס בייקר, שר-החוץ של בוש-האב, והלחץ שלו (באמצעות הכיס) לא החזיק מעמד זמן רב.

לחץ אמריקאי יעיל אינו צריך דווקא להיות ברוטאלי. הוא צריך להיות עדין, אבל נחוש ועקבי. נדמה שזה מתאים לאופיו של אובמה.

אם יחליט הממשל האמריקאי החדש לבחון מחדש את האינטרס הלאומי האמריקאי במזרח התיכון, ואם יגיע למסקנה המתבקשת שהשלום הישראלי-ערבי הוא מרכיב חיוני במדיניות האמריקאית שלאחר-בוש, כי אז צריך הנשיא החדש להביא זאת לידיעת ראש-הממשלה החדש/ה ולבקש ממנו/ה בעדינות חד-משמעית להקפיא את ההתנחלויות ולפתוח במשא-ומתן חדש - והפעם לא כדי להרוויח זמן, אלא כדי להניב הסכמים סופיים במהלך 2009.

הרבה ישראלים יודו לו על כך. יתכן שראש-הממשלה הבא שלנו יודה (או תודה) לו על כך בסתר-לבו (או בסתר לבה).

האם הנשיא האמריקאי החדש יעז לעשות זאת? האם ברק אובמה מסוגל לכך?

על כך יש לי רק תשובה אחת: !Yes, You can