русский

מעטות הערים בעולם היכולות להתפאר בהיסטוריה כל-כך ססגונית וסוערת כמו עכו, הנמל העיקרי של הארץ. היא הייתה עיר כנענית-צידונית, סחרה עם מצריים, מרדה באשור, התעמתה עם החשמונאים, נכבשה על-ידי הצלבנים, שימשה שדה-קרב בין צלאח-א-דין האגדי וריצ'ארד לב-ארי, האגדי גם הוא, הייתה בירת ממלכת-הגליל הערבית הכמעט-עצמאית של דאהר אל-עומר, ועמדה במצור של נפוליון. כל התקופות האלה השאירו את עקבותיהן בעכו בצורת מבנים וחומות. עיר מרתקת, אולי היפה בערי הארץ, ובוודאי המעניינת ביותר, מלבד ירושלים.

במשך כמה תקופות חיה בעיר קהילה יהודית קטנה, אך היא מעולם לא הייתה עיר יהודית. להפך: בין הרבנים היה נטוש ויכוח אם - מבחינת ההלכה - עכו שייכת בכלל לארץ-ישראל. זה היה חשוב בגלל המצוות החלות רק על ארץ-ישראל. היו רבנים שחשבו כי עכו אינה שייכת, אחרים סברו שחלק אחד של עכו שייך בכל זאת. (זה לא הפריע לנו, בנעורינו, לשיר "גם עכו היא ארץ-ישראל" - כאשר הכוונה הייתה למבצר הצלבני שבו החזיקו הבריטים את אסירי המחתרות העבריות.)

במלחמת 1948 נכבשה עכו על-ידי צה"ל, ומאז היא תחת שלטון ישראלי: 60 שנה מתוך היסטוריה של לפחות 5000 שנים ויותר.

זהו הרקע למה שקרה בעכו בשבוע שעבר. התושבים הערבים רואים בה את עיר אבותיהם, שהיהודים פלשו אליה בכוח. התושבים היהודים רואים בה עיר יהודית, שהערבים בה אינם אלא מיעוט נסבל - נסבל בקושי.

במשך שנים הייתה פרושה על העיר שמיכה דקיקה של צביעות. הכול היללו ושיבחו את דו-הקיום הנהדר בעיר. עד שהשמיכה נקרעה, והתגלתה האמת במערומיה.

אני אדם חילוני בכל רמ"ח אבריי. תמיד דגלתי בהפרדה מוחלטת בין הדת והמדינה, גם כשזה נשמע אצלנו כרעיון מטורף. אבל מעולם לא העליתי על דעתי לנסוע ביום-כיפור. אין חוק האוסר זאת. לא היה בו צורך.

בשביל יהודי מסורתי, יום-כיפור הוא יום קדוש שאין שני לו. גם מי שלא מאמין ממש שביום הזה גוזר הקדוש-ברוך-הוא את דינו של כל אדם לחיים או למוות בשנה הבאה, ורושם את גזר-הדין בספר גדול, מרגיש שזה יום שבו יש להתחשב ברגשות הזולת. לא אסע ביום-כיפור בשכונה יהודית, כשם שלא אוכל בפרהסיה ברמדאן בשכונה ערבית.

קשה לדעת מה חשב לו הנהג הערבי תאופיק ג'מאל כשנכנס בערב יום-כיפור ברכבו לשכונה שרוב תושביה יהודים. סביר להניח שלא עשה זאת מתוך זדון, כמעשה של פרובוקציה, אלא מתוך טיפשות או קלות-דעת.

התגובה הייתה צפויה. המון יהודי זועם הסתער עליו והטיל עליו מצור בבית שבו מצא מחסה. בשכונה הערבית הרחוקה הכריזו רמקולי המסגדים שנרצחו ערבים ושערבי נתון בסכנת חיים. צעירים ערביים נסערים ניסו להגיע אל המשפחה הנצורה ונחסמו על-ידי שוטרים, ותוך כדי כך הרסו חנויות ומכוניות של יהודים. צעירים יהודים, שקיבלו תגבורת של אנשי הימין הקיצוני, שרפו את דירותיהם של תושבים ערביים, שהפכו לפליטים בעירם. תוך כמה דקות נהרסו 60 שנה של "דו-קיום" - והוכח שבעיר ה"מעורבת" אין שום דו-קיום: יש בה שתי אוכלוסיות השונאות זו את זו.

קל למצוא סיבות רציונאליות לשנאה זו. כמו בערים "מעורבות" אחרות, וכמו בכל המדינה, הציבור הערבי מקופח בכל תחומי השלטון הממלכתי והעירוני. התקציבים קטנים יותר, החינוך נחות יותר, הדיור ירוד יותר, הצפיפות רבה יותר.

האזרחים הערביים נתונים במעגל קסמים. הם חיים בערים ובשכונות שהפכו לגטאות מוזנחים, בגלל ההפליה השיטתית רבת-השנים. כאשר רמת-החיים של התושבים עולה, נוצר ביקוש לסביבה יותר טובה ולדיור משופר. זוגות צעירים נוטשים את השכונות הערביות המקופחות ובמוזנחות ומסתננים לשכונות יהודיות, דבר המעורר מייד התנגדות וחיכוכים. אותו הדבר קרה בשעתו לאפרו-אמריקאים בארצות-הברית, ולפני כן ליהודים.

הדיבורים על שוויון-זכויות, שכנות טובה ודו-קיום מתנדפים כעשן באוויר כאשר משפחות ערביות נכנסות לסביבה יהודית עוינת. תמיד נמצאות סיבות, ונסיעתו של תאופיק ג'מאל הייתה רק דוגמה חמורה במיוחד.

מצב כזה קיים בהרבה מקומות בעולם. רגישויות דתיות, לאומניות, עדתיות וקהילתיות עלולות לפרוץ בכל רגע. עברו מאה שנה מאז שחרור העבדים בארצות-הברית ועד לחקיקת חוקי שוויון-הזכויות, ובמהלך השנים האלה אירעו הרבה מעשי-לינץ'. עברו עוד ארבעים שנה עד שניתן למועמד שחור להתקרב לשערי הבית הלבן. המשטרה הגזענית של לונדון ידועה לשמצה, בברלין מקופחים האזרחים ממוצא תורכי, בצרפת יכול אפריקאי להגיע לנבחרת הכדורגל אך לא לארמון אליזה.

מהבחינות האלה, עכו היא דוגמה עולמית.

ז'אן-פול סארטר אמר שבכל אחד מאיתנו חי גזען קטן. ההבדל הוא רק בין מי שמכירים בכך ומנסים להדביר אותו לבין מי שנכנעים לו.

רצה המקרה שאת יום-הכיפור, בשעה שאירעו המהומות בעכו, ביליתי בקריאת ספרו המרתק (באנגלית) של ויליאם פולק, "שכנים וזרים", המטפל במקורות הגזענות. כמו חיות אחרות, חי האדם הקדמון על ציד ואיסוף פירות. הוא נע עם משפחתו, 50 נפשות לכל היותר, בשטח שהספיק בקושי למחייתם. כל זר שחדר לשטחו סיכן את קיומו הפיסי, ואילו הוא ניסה לפלוש לשטחי השכנים כדי להגדיל את סיכוייו לשרוד. כלומר: הפחד מפני הזר והרצון לסלק אותו טבועים עמוק במורשת הביולוגית שלנו מזה מיליוני שנים.

אפשר להתגבר על הגזענות, או לפחות לרסן אותה, אבל זה מחייב טיפול מודע, שיטתי ועקבי. בעכו - כמו גם במקומות אחרים בארץ - לא היה טיפול כזה.

בארץ זו קשורה הגזענות, כמובן, בסכסוך הלאומי, הנטוש מזה חמישה דורות. אירועי עכו הם חלק מהמלחמה בין שני העמים על הארץ.

הימין הקיצוני, ובו הגרעין הקנאי של המתנחלים, אינו מסתיר את כוונתו לגרש את כל הערבים ולהפוך את הארץ כולה למדינה יהודית. כלומר: טיהור אתני. לכאורה זהו חלומו של מיעוט קטן, אך מחקרי דעת-קהל מראים שמגמה זו מכרסמת בקרב אוכלוסייה הרבה יותר רחבה, אם כי בצורה מודעת רק למחצה, מוסתרת ומוכחשת.

בקרב הציבור הערבי יש, מן הסתם, החולמים על הימים הטובים ההם, לפני שהיהודים באו לארץ והשתלטו עליה בכוח.

כאשר יהודים מחוללים פוגרום בערבים בעכו, ולא חשוב מה הגורם המיידי, הוא הופך לתופעה לאומית. שריפת דירותיהם של ערבים בשכונות היהודיות מעוררת מיד חששות מפני טיהור אתני. כאשר השבאב הערבי עולה על שכונה יהודית כדי להציל אח ערבי הנתון בסכנה, זה מעלה מיד זיכרונות מפרעות 1929 בחברון, שגם היא הייתה אז עיר מעורבת.

יש תקווה סבירה שנצליח לבסוף לסיים את הסכסוך הלאומי ולהגיע לפיתרון של שלום, ששני העמים יקבלו אותו (ולוא רק מחוסר ברירה). תקום מדינה פלסטינית לצד מדינת-ישראל, ושני הצדדים יבינו שזהו הפתרון הטוב ביותר האפשרי.

(מאורעות עכו צריכים להעלות מחשבה שנייה בלבו של כל מי שמאמין ב"פיתרון של מדינה אחת", שבה יחיו יהודים וערבים באחווה ובשוויון. "פיתרון" כזה פירושו שכל הארץ תהיה עכו גדולה אחת.)

אבל השלום, המבוסס על קיום שתי מדינות זו לצד זו, לא יפתור אוטומטית את בעיית האזרחים הערביים בישראל, המדינה המגדירה את עצמה כ"יהודית". צפוי לנו מאבק ממושך ועקבי על דמותה של מדינתנו.

אביגדור ליברמן, איש הימין הקיצוני, הציע להעביר את הכפרים הערביים שממערב לקו הירוק למדינה הפלסטינית, תמורת גושי-ההתנחלות היהודיים שמעבר לקו הירוק. זה לא נוגע, כמובן, לתושבים הערבים בעכו, בחיפה, ביפו, בנצרת ובכפר הגליל. אבל גם בכפרים שליד הקו הירוק אין אף ערבי אחד המסכים להצעה זו. למרות שליברמן הציע לצרף, כביכול, את כפריהם למדינה הפלסטינית יחד עם אדמתם וכל רכושם, לא נשמע אף קול ערבי אחד שתמך בהצעה.

מדוע? מיליון וחצי האזרחים הערביים בישראל אינם אוהבים את מדיניות הממשלה, הדגל וההמנון, ולא כל שכן את יחס המדינה לפלסטינים בשטחים הכבושים. אבל הם מעדיפים את הדמוקרטיה הישראלית, את הקדמה החברתית, את הביטוח הלאומי והשירותים הסוציאליים. הם מושרשים במנהגים ובהווי של ישראל הרבה יותר מכפי שהם מוכנים להודות. הם רוצים להיות אזרחים במדינה הזאת, אבל בתנאים של שוויון וכבוד הדדי.

היהודים, החולמים על טיהור אתני, אינם מבינים מה רבה תרומת הציבור הערבי למדינת-ישראל. האזרחים הערבים עובדים כאן כמו יתר תושבי המדינה, תורמים תרומה גדולה לתוצר הלאומי, משלמים מסים ככל אזרח אחר. כמו כולנו אין להם ברירה - הם משלמים מס-ערך-מוסף על כל קנייה, וגם להם מנכים את מס-ההכנסה מהמשכורת.

יש הרבה שאלות, שיש לראות אותן, לדון בהן ולהסיק לגביהן מסקנות. האם רצוי או לא רצוי בשלב זה שערבים יגורו בשכונות יהודיות ויהודים בשכונות ערביות? כיצד יש לקדם את השכונות הערביות ולהשוותן לשכונות היהודיות, בפועל ולא רק בדיבורים? האם יש לחייב כול ילד יהודי ללמוד ערבית, וכל ילד ערבי ללמוד עברית, כפי שהציע השבוע ראש עיריית חיפה? האם יש לתת לחינוך הערבי את אותו המעמד ואת אותם התקציבים כמו לחינוך החרדי? האם יש למסד את הגופים האוטונומיים הערביים? מציאת פתרונות לבעיות אלה, לא לפחות לחלקן, יקל על המאבק במחלת הגזענות - בשורשיה ולא רק בסימניה החיצוניים.

למעשה אין ברירה: "נגזר" על אזרחי ישראל, היהודים והערבים, לחיות ביחד. אך כפי שהוכח שוב בעכו, המרקם המשותף עדין ושברירי. כדי לשנות זאת, צריך שיהיה לכולנו האומץ להישיר מבט אל הבעיה, לראות אותה כפי שהיא, בלי צביעות וזיוף, כתנאי למציאת הפיתרונות.