בפעם האחרונה פגשתי אותו בקיבוץ חולדה ליד חדר-האוכל, ביום השישי, ה-14 במאי, 1948.

בלילה היינו אמורים להתקיף את אל-קובאב, כפר ערבי בכביש הראשי לירושלים, ממזרח לרמלה. היינו עסוקים בהכנות. ניקיתי את הרובה הצ'כי שלי, כשמישהו בא ואמר שבן-גוריון נואם עכשיו על הקמת המדינה.

למען האמת, איש מאיתנו לא התעניין במיוחד בנאומים של פוליטיקאים בתל-אביב. העיר נראתה כל-כך רחוקה. המדינה, ידענו, נמצאת כאן, אצלנו. אם הערבים ינצחו, לא תהיה מדינה ולא נהיה אנחנו. אם אנחנו ננצח, תהיה מדינה. היינו צעירים ובטוחים בעצמנו, לרגע לא פקפקנו בכך שאנחנו ננצח.

רק דבר אחד אותי סיקרן באותו רגע: איך יקראו למדינה הזאת? יהודה? ציון? המדינה היהודית?

מיהרתי לחדר-האוכל, שם היה מוצב הרדיו. קולו האופייני של בן-גוריון בקע מן המכשיר. ברגע שהגיע למלים "...היא מדינת ישראל" איבדתי עניין ויצאתי.

ליד הדלת נתקלתי באיסר. הוא היה שייך לפלוגה אחרת, שעמדה לתקוף בלילה כפר אחר. סיפרתי לי על שם המדינה, אמרתי לו "תשמור על עצמך!" ונפרדנו.

כעבור כמה ימים נהרג. לכן אני זוכר אותו כפי שעמד שם: היה אז: צבר צעיר בן 19, תמיר, מחייך, מלא שמחת-חיים מקרין תום.

ככל שאנחנו מתקרבים ליום-העצמאות ה-60 , אינני מצליח להשתחרר מהתהייה: מה היה איסר - עדיין צעיר בן 19 - חושב אילו היה פוקח את עיניו ורואה אותנו? מה היה חושב בעל המדינה, שעליה הכריזו באותו יום?

הוא היה רואה שהמדינה התפתחה מעבר לכל חלומותיו. ישוב קטן של 635,000 נפש (שיותר מ-6000 מבניו נהרגו באותה מלחמה) צמח והיה לציבור של יותר משבעה מיליון אזרחים. שני הנסים הגדולים שחוללנו ממשיכים להיות מציאות: השפה העברית והדמוקרטיה הישראלית. יש לנו כלכלה חזקה, ובכמה תחומים - כמו ההיי-טק, לדוגמה - אנחנו ממש בליגת-העל העולמית. איסר היה בוודאי מתפעל ומתפעם.

אך הוא היה גם מגלה שמשהו השתבש בחברה שלנו. הקיבוץ, שבו הקמנו באותו יום את אוהלי-הסיירים שלנו, הפך לעסק כלכלי ככל אחר. הסולידריות החברתית, שעליה הייתה גאוותנו, קרסה. המוני מבוגרים וילדים חיים מתחת לקו העוני, זקנים, חולים ומובטלים נשארו חסרי-ישע. הפער בין עשירים לעניים התעמק והפך לאחד הגדולים בארצות המפותחות. ובחברה שלנו, שפעם חרתה על דגלה שוויון וצדק, זה בסך הכול גורם לציקצוקי לשון לפני שעוברים לסדר-היום.

אולם בעיקר הוא היה נדהם לגלות שהמלחמה האכזרית ההיא, זו שהרגה אותו ופצעה אותי, יחד עם אלפים אחרים, עדיין נמשכת במלוא עוזה. שהיא מכוונת את כל חיינו במדינה. שהיא ממלאה את העמודים הראשונים של עיתונינו ומתנוססת בראש מהדורות-החדשות.

שהצבא שלנו, זה שהיה באמת "אנחנו", ושהוא לא הספיק אפילו להישבע לו אמונים, הפך למשהו אחר לגמרי, צבא שעיקר עיסוקו בדיכוי עם אחר.

באותו לילה אכן תקפנו את אל-קובאב. כשנכנסנו לכפר הוא כבר היה ריק. פרצתי את הדלת לאחד הבתים. הסיר היה עדיין חם, האוכל נותר על השולחן. באחת המגירות מצאתי כמה תצלומים: גבר מסורק בקפידה, אישה כפרית, שני ילדים קטנים. הם עדיין ברשותי.

אני משער שגם בכפר שתקף איסר באותו לילה היה המצב דומה. בני הכפר - גברים, נשים וילדים - נסו ברגע האחרון על נפשם, בהשאירם אחריהם את כל חייהם.

אין מנוס מהעובדה ההיסטורית: יום העצמאות של מדינת-ישראל ויום ה"נכבה" של הפלסטינים הם שני הצדדים של אותה המטבע. במשך 60 שנה לא הצלחנו - ולמעשה גם לא ניסינו - להתיר את הקשר הזה על-ידי יצירת מציאות חדשה.

וכך המלחמה נמשכת.

לקראת יום-העצמאות ה-60 ישבו חברי ועדה ובחרו בסמל למאורע. הסמל שהתקבל יכול היה להתאים גם לקוקה-קולה או לאירוויזיון.

הסמל האמיתי של המדינה שונה לגמרי, ושום ועדה של פקידים לא צריכה להמציא אותו. הוא קבוע באדמה ומזדקר למרחקים: החומה. חומת ההפרדה.

הפרדה בין מי למי, בין מה למה?

לכאורה, בין כפר-סבא וקלקיליה, בין מודיעין-עילית לבילעין. בין מדינת-ישראל, בתוספת אדמה שדודה, לשטחים הפלסטיניים הכבושים. אך למעשה בין שני עולמות.

בפנורמה העולמית של הדוגלים ב"התנגשות הציוויליזציות", ג'ורג' בוש מכאן ואוסמה בן-לאדן מכאן, החומה היא הגבול בין שני איתני ההיסטוריה, הציוויליזציה המערבית והציוויליזציה האסלאמית, שתי האויבות בנפש שביניהן נטושה מלחמת גוג ומגוג.

החומה שלנו הפכה לקו-החזית בין שני עולמות אלה.

החומה אינה רק מבנה של בטון וברזל. החומה - כמו כל חומה כזאת - היא קודם כל אמירה רעיונית, הצהרת עקרונות, ממשות נפשית. מקימיה מצהירים שהם שייכים, בגופם ובנפשם, למחנה האחד, המערבי, ואילו בצד השני של החומה מתחיל העולם הנגדי, האויב, המוני הערבים ושאר מוסלמים.

מתי זה נקבע? מי קבע את זה? איך זה הוחלט?

לפני 102 שנים כתב תיאודור הרצל בספרו "מדינת היהודים", שהוליד את התנועה הציונית, משפט הרה-משמעות מאין כמוהו: "למען אירופה נהווה שם [בפלסטינה] קטע של החומה נגד אסיה, נשרת כחיל-החלוץ של התרבות נגד הברבריות."

כך, ב-22 מילים גרמניות, נקבעה תמונת-העולם של הציונות ומקומנו בה. באיחור של ארבעה דורות נבנתה החומה הממשית בתוואי של החומה הרעיונית.

התמונה פשוטה ובהירה: אנחנו חלק מאירופה (ואמריקה הצפונית), חלק מהתרבות שהיא כול-כולה אירופית. ומנגד: אסיה, יבשת ברברית, חפה מתרבות, ובה העולם המוסלמי והערבי.

אפשר להבין את השקפת-עולמו של הרצל. הוא היה איש המאה ה-19, ואת דבריו כתב בעת שהאימפריאליזם הלבן היה בשיאו. הוא העריץ אותו בכל נפשו. משאת-נפשו (שלא התגשמה) הייתה להיפגש עם ססיל רודס, האיש שהיה סמל הקולוניאליזם הבריטי. הוא התקשר עם ג'וזף צ'מברלין, שר-המושבות הבריטי, שהציע לו את אוגנדה, שהייתה אז מושבה בריטית. באותה העת הוא גם העריץ את הקיסר הגרמני ואת הרייך שלו, המסודר כל-כך, שביצע בשנת מותו של הרצל רצח-עם מחריד בדרום-מערב אפריקה.

קביעתו של הרצל לא נשארה בגדר הגיג מופשט. התנועה הציונית התנהלה על פיה מהרגע הראשון, ומדינת-ישראל ממשיכה להתנהל על פיה עד היום.

האם זה יכול היה להיות אחרת? האם יכולנו "להשתלב במרחב"? האם יכולנו להיות מעין שווייץ תרבותית, אי עצמאי בין מזרח ומערב, מגשר ומתווך בין שניהם?

חודש לפני פרוץ מלחמת 1948, שבעה חודשים לפני ההכרזה על הקמת המדינה, פירסמתי חוברת בשם "מלחמה או שלום במרחב השמי", שנפתחה במלים:

"כשאבותינו הציונים החליטו להקים 'מקלט בטוח' בארץ-ישראל, הייתה בידם הברירה בין שתי דרכים:

הם יכלו להופיע בקדמת אסיה ככובש אירופי, הרואה עצמו ראש-גשר לגזע ה'לבן' ואדון ה'ילידים', דוגמת הקונקוויסטאדורים הספרדים והקולוניאליסטים האנגלו-סכסים באמריקה. כך עשו בשעתם הצלבנים בארץ-ישראל.

הדרך השנייה הייתה שיראו עצמם כעם אסיאתי החוזר למולדתו - הרואה בעצמו יורש למסורת מדינית ותרבותית של המרחב השמי..."

ההיסטוריה של הארץ הזאת ידעה עשרות פלישות, מי יספרן. הן מתחלקות בעיקרן לאותם שני הסוגים.

היו פולשים שבאו מהמערב, כמו הפלשתים, היוונים, הרומאים, הצלבנים, נפוליון והבריטים. פלישה כזאת מקימה ראש-גשר, והשקפת-עולמה היא השקפה של ראש-גשר. המרחב שממול הוא ארץ עויינת, תושביה אויבים שיש לדכאם או להכחידם. בסופו של דבר, כול הפולשים האלה גורשו.

וכנגדם, הפולשים שבאו מהמזרח, כמו האמורים, האשורים, הבבלים, הפרסים והערבים. הם כבשו את הארץ והפכו חלק ממנה, השפיעו על תרבותה והושפעו ממנה, ובסופו של דבר היכו בה שרשים.

הישראלים הקדמונים היו שייכים לסוג השני. אם נקבל שלא הייתה יציאת מצרים כמתואר בתורה ולא כיבוש כנען כמתואר בספר יהושע, סביר בכל זאת להניח שהם היו שבטים שחדרו מן המדבר, הסתננו אל בין הערים הכנעניות הבצורות שאותן לא יכלו לכבוש (כמתואר בפרק הראשון של ספר שופטים) והיכו כאן שרשים.

הציונים, לעומת זאת, שייכים לסוג הראשון. הם הביאו איתם השקפת-עולם של ראש-גשר, חיל-חלוץ של אירופה. השקפת-עולם זו הולידה את החומה כסמל לאומי. אותה צריכים לשנות מן היסוד.

אחת התופעות המיוחדות לנו היא צורת-ויכוח, שבה משתמשים כל הצדדים, מימין ומשמאל, בטענה הניצחת: "אם לא נעשה ככה וככה, המדינה לא תתקיים!" לא תתואר טענה כזאת בצרפת, בבריטניה או בארצות-הברית.

זהו ביטוי של חרדה "צלבנית". למרות שהצלבנים שהו כאן כמעט 200 שנה והקימו שמונה דורות של "צברים", לא היו אף פעם בטוחים בקיומם כאן.

אני לא דואג לקיומה של מדינת-ישראל. היא תתקיים, כל עוד תתקיימנה מדינות. השאלה היא : איזו מדינה היא תהיה?

מדינה השקועה במלחמת-נצח, אימת שכנותיה, מדינה כוחנית בכל התחומים, מדינה שבה העשירים ישגשגו והעניים יחיו במצוקה, מדינה שטובי בניה יברחו ממנה?

או מדינה המתקיימת בשלום ושותפות עם שכנותיה, לתועלת כולם, חברה מודרנית עם זכויות שוות לכל אזרחיה ויתר שוויון בין כל מרכיביה, מדינה המשקיעה את כוחותיה במדע ותרבות ותעשיה ואיכות הסביבה. מדינה שהבנים והנכדים ירצו לחיות בה, שאזרחיה יתגאו בה בכל אשר ילכו.

זהו צריך להיות היעד שלנו ל-60 השנים הבאות. אני חושב שזה מה שגם איסר היה רוצה.