כמו שתי רכבות, הדוהרות על אותם הפסים זו לקראת זו, כך נעות ממשלת בוש וממשלת שרון לקראת התנגשות בלתי-נמנעת. רעידת-האדמה של ה-11 בספטמבר שינתה את פני המיזרח התיכון ללא-הכר. אם חשב אריאל שרון שעכשיו נוצר סוף-סוף הבסיס לשיתוף-אינטרסים מוחלט בין וושינגטון וירושלים ב"מילחמה בטרור", נגד בן-לאדן וערפאת, מעין ממשלת-על של בושרון, הוא קרא את המפה הלא-נכונה. קרה בדיוק ההיפך.

עד למעשה-הזוועה, היה הסיכסוך הישראלי-פלסטיני רחוק מהעין ורחוק מהלב בוושינגטון, סתם עוד סיכסוך מעצבן בפינה רחוקה של העולם. אך ברגע שקרסו המיגדלים התאומים, בא המיזרח התיכון לוושינגטון. עד כה היה הסיכסוך הישראלי-פלסטיני עניין של מדיניות-פנים: היחסים עם הבוחרים היהודים ועם שליחיהם בקונגרס ובתיקשורת. עכשיו הפך הסיכסוך הזה למוקד האינטרס הלאומי האמריקאי.

לפתע נוכח המימשל האמריקאי לדעת שבעולם הערבי והמוסלמי הצטברה כמות אדירה של זעם ושינאה נגד ארצות הברית, בעיקר בגלל התמיכה האמריקאית המוחלטת בישראל, המדכאת את האחים הפלסטינים. ההמונים נסערו למראה התמונות היומיומיות של חיילי הכיבוש החמושים והמשוכפצים ההורגים פלסטינים, יורים בילדים, עוקרים מטעים, הורסים בתים, מפקיעים אדמות, מקימים התנחלויות, רוצחים מנהיגים, מטילים מצור וסגר, משפילים זקנים ונשים ;#65533& וכל זה בנשק אמריקאי, בכסף אמריקאי ובתמיכה פוליטית אמריקאית. רגשות ההמונים דמו למימיו של נהר שנחסם על-ידי סכר - הם עלו בשקט ובאיטיות עד שהפכו למאסה קריטית ופרצו את הסכר. וושינגטון נוכחה לדעת שבן-לאדן ניצל את הזעם העצום הזה ואימץ לעצמו את העניין הפלסטיני, כדי לרכוש את ההמונים הערביים והמוסלמים למטרותיו. כדי להילחם בבן-לאדן צריכים האמריקאים לשכך את גלי הזעם ולהרגיע את העמים. לשם כך עליהם למצוא פיתרון שיתקבל על דעת הפלסטינים ושאר העמים הערביים והמוסלמים. המנהיגים הערביים הזעיקו את וושינגטון. המוני עמיהם הזועמים מזדהים עם בן-לאדן. הם מסכנים את כל המלכים והנשיאים הפרו-אמריקאיים. כדי להצילם, יש לפתור מייד את הבעייה הפלסטינית.

המסר הזה נקלט היטב בוושינגטון. בוש התחיל לדבר על מדינה פלסטינית. קולין פוואל מדבר על פיתרון הסיכסוך, ועולה על כולם הדובר העיקרי של "המילחמה בטרוריזם", טוני בלייר הבריטי. כשערפאת עומד לצידו, השמיע הצהרה פרו-פלסטינית מובהקת. ערפאת, בזריזותו הרגילה, תפס מייד שנפתחת כאן הזדמנות היסטורית, והוא היה הראשון שעלה על העגלה האמריקאית, בשעה ששרון הישווה את בוש לצ'מברליין.

בעיני ממשלת שרון-פרס זה אסון. כל פיתרון אמריקאי שיוכל להתגבש בנסיבות אלה יהיה דומה מאוד לעקרונות שהיתווה קלינטון בימים האחרונים של כהונתו: מדינה פלסטינית שבירתה בירושלים המיזרחית, הר הבית לפלסטינים והכותל המערבי לישראל, החזרת גבולות הקו הירוק עם חילופי-שטחים מיזעריים, פינוי כל ההתנחלויות (מלבד המעטות הנמצאות בשטחים שיוחלפו, אם יוסכם על כך). כל פרט בתוכנית זו יהיה דקירה בליבו של שרון. שרון עדיין מקווה שיעלה בידו, בעזרת הקונגרס והמימסד היהודי האמריקאי לסכל את המהלך. אבל ביקור קצר בארצות-הברית שיכנע אותי שהוא מחזיק במפה שיצאה מכלל שימוש. הקונגרס איבד הרבה מכוחו ואינו יכול להתנגד לנשיא, שהוא המפקד העליון של המילחמה. יהודי אמריקה יירתעו מכל מהלך שיצייר אותם כמי שתומכים בישראל נגד ממשלתם. בקהילה היהודית הולכים וגוברים הקולות המותחים ביקורת על שרון ומדיניותו. נוצר פילוג בין העסקנים, המשרתים כל ממשלה ישראלית, ובין אישים יהודיים בעלי דיעה עצמאית.

זה רע לשרון, אבל זה טוב לישראל. העימות המזויין עם הפלסטינים הולך וצובר תאוצה. רצח מנהיגים וכיבוש שטחים הם חלק מהסלמה חסרת תוחלת. דרושה התערבות מבחוץ כדי לאפשר לשני העמים להפסיק לירות ולהתחיל לדבר ברצינות על הפיתרון. עכשיו נוצרה ההזדמנות לכך ;#65533& וכל החותרים לשלום, ישראלים כפלסטינים, יהודים וערבים ברחבי העולם, צריכים לדאוג לכך שלא תוחמץ.