"פני הדור כפני הכלב, והאמת נעדרת," אומר התלמוד (מסכת סנהדרין). ויש לכך פירושים רבים. אחד מהם הוא זה: פני הדור - הכוונה למנהיגי הדור. ומדוע פניהם כפני הכלב? מפני שכלב רץ בראש, ונראה כאילו הוא המנהיג את אדונו. אבל בהגיעו לפרשת-דרכים, עוצר הכלב ומחכה לאדון. כשזה מחליט לאן לפנות, שוב רץ הכלב קדימה.

העובדה המדהימה ביותר שהתפרסמה אחרי פיסגת קמפ-דייוויד היא, שאהוד ברק קיבל שם יום-יום את התוצאות של סקר דעת-קהל. האיש שלו בירושלים היה עורך סקר כזה מדי בוקר, ומעביר בכל ערב את התוצאות לברק ב"קו החם", שנועד למידע ביטחוני דחוף ביותר. על סמך תוצאות הסקר היה ברק מנהל למחרת-היום את המשא-ומתן עם קלינטון וערפאת.

ברק אוהב להשוות את עצמו לדויד בן-גוריון. אבל איפה הוא ואיפה בן-גוריון. אילו היתה השוואה נכונה, היתה ההיסטוריה נראית כך: ב-13 במאי 1948 הטיל בן-גוריון על איש-הסקרים שלו לערוך סקר דחוף על השאלה: "האם אתה חושב/לא חושב שצריכים להכריז מחר על הקמת המדינה היהודית?"

היה ברור אז לכל שהכרזת המדינה תביא לפלישת הצבאות הערביים לארץ מכל הצדדים, ושצפוייה מילחמה טוטאלית על עצם קיום היישוב העברי בארץ. יתר על כן, ארצות-הברית התנגדה בתוקף להכרזת המדינה.

באו"ם נדון אז הרעיון למסור את הארץ באופן זמני לנאמנות בינלאומית. מנהיגים חשובים ביותר, וביניהם משה שרת ונחום גולדמן, הציעו לדחות את הכרזת המדינה למועד נוח יותר.

לכן לא היתה הפתעה בתוצאת הסקר באותו יום: %63 השיבו שאינם חושבים שצריכים להכריז מחר על הקמת המדינה, %34 השיבו שצריכים להכריז, השאר (%3) השיבו שאינם יודעים.

בן-גוריון הבין שהמעשה אינו פופולרי. כפוליטיקאי שנון החליט לוותר עליו. לכן לא קמה מדינת ישראל ב-15 במאי 1948…

אבל בן-גוריון לא היה ברק. לא עלה כלל על דעתו לערוך סקר דעת-קהל. עצם הרעיון היה מדהים אותו. הוא היה מודע לאחריותו כמנהיג, קיבל את ההחלטה וביצע אותה. היישוב כולו התייצב מאחורי העובדה המוגמרת. הדיעות חלוקות כיום על הרבה החלטות של בן-גוריון (אני מתחתי ביקורת חריפה על רבות מהן) אבל על דבר אחד אין חילוקי-דיעות: האיש היה מנהיג. היה לו אומץ-הלב לקבל החלטות גורליות. הוא לא שאל את עצמו: "מה העם רוצה הבוקר?" אלא: "מה נכון לעשות למען העם?"

לא פעם ולא פעמיים, כשקיבל החלטות בלתי-פופולריות, התייצב בן-גוריון לפני העם ואמר: זוהי דעתי. אם זה לא מוצא חן בעיניכם, אני הולך הביתה. בכל פעם קיבל העם את דעתו. כך בעניין חלוקת הארץ, כך בעניין השילומים, כך בעניין מכירת נשק לגרמניה.

אבל ברק איננו בן-גוריון שני. הוא לא היה מונח ליד בן-גוריון. השיטה של "מימשל על-ידי מישאל" היא אנטי בן-גוריונית לחלוטין. למראית-עין, שיטת הסקרים היא דמוקרטית. ממש הדמוקרטיה בהתגלמותה. בכל יום שואל המנהיג לרצון העם ומבצע אותו. מה יכול להיות יותר דמוקרטי? אבל בפועל אין לשיטה זו ולדמוקרטיה דבר וחצי-דבר.

לסקר אין רגליים. טמונות בו הנחות-יסוד שיקריות: שיש ביכולת הרוב להבין את הנעשה מדי יום, שיש לו המידע הדרוש כדי להבין את ההשלכות של כל החלטה אפשרית, שכולו רתוק לאמצעי-התקשורת, ושאמצעי-התקשורת מוסרים לו תמונה אמיתית, אובייקטיבית ושלמה, שהוא מסוגל להביע דיעה שקולה באמצעות תשובה לשאלות הסקר. כל ההנחות האלה מופרכות לחלוטין. דוגמה מצויינת ניתנה דווקא השבוע. נמסר כי נערך סקר מטעם המתנחלים בקרב מידגם מייצג של הציבור היהודי בארץ. השאלות נגעו לוויתורים המייוחסים (בצדק או שלא בצדק) לברק בקמפ-דייוויד. ואלה היו התוצאות: %55 מתנגדים לפינוי כמה רבבות מתנחלים, גם אם רוב המתנחלים יישארו תחת ריבונות ישראלית. %66 מתנגדים להעברת ביקעת-הירדן לריבונות פלסטינית. %69 מתנגדים להחזרתם של אפילו מאה אלף פליטים פלסטיניים. %76 מתנגדים לשליטה פלסטינית במיזרח ירושלים.

תמונה ברורה? לגמרי לא! כי בסוף נשאלה השאלה המכרעת: האם אתה מסכים להסדר-קבע שיכלול את כל הוויתורים האלה? וראה זה פלא: יותר מ%50- של הנשאלים השיבו בחיוב. פירוש הדבר שבתוספת הבוחרים הערביים, שלא נשאלו, יש רוב יציב של קרוב ל%60- להסכם-שלום שיכלול את כל הוויתורים האלה.

איך זה מסתדר? פשוט מאוד: כל "ויתור" לחוד מעורר התנגדות. אבל כשמדובר על הסדר שישים קץ לסיכסוך ההיסטורי, הציבור מוכן לכל הוויתורים האלה ועוד יותר. גם סקר זה, כמו כל הסקרים, אינו נותן תשובה מהימנה. ההכרעה האמיתית יכולה להתקבל רק כאשר יש הסכם כתוב ויתנהל עליו ויכוח ציבורי. כדי שיהיה כזה, צריך ברק לקבל החלטות אמיצות בעניין ירושלים, הר-הבית, הקו הירוק, חילופי שטחים, הפליטים. יתכן שנגד כל החלטה כזאת כשלעצמה יהיה בסקר היומי רוב גדול. רק התוצאה הסופית - ההסכם שיכלול את ה"ויתורים" של שני הצדדים בצד ההישגים של שני הצדדים - תזכה בקוב גדול. זוהי מנהיגות נוסח בן-גוריון, שפניה אינן כפני הכלב הרץ בראש ופוזל לאחור.