ביום השני השבוע התכנסה הכנסת למושב החורף שלה, אחרי הפסקה ארוכה ומבורכת (הלוואי והייתה ארוכה יותר). בהזדמנויות האלה, נשיא-המדינה וראש-הממשלה מוזמנים לשאת דברים. הנאומים אמורים להיות חגיגיים, סלט של מליצות ריקות. איש אינו מקשיב.

לא הפעם.

כשהוא יושב לצד יו"ר הכנסת, נשא נשיא המדינה, ראובן ריבלין, נאום חסר-תקדים בחריפותו. הוא תקף את הקואליציה בראשות הליכוד והאשים את אנשיה בחתירה תחת שלטון החוק, פרקליטות המדינה והמשטרה.

הנשיא אינו שמאלן. להיפך. הוא שייך לימין הלאומני. האידיאולוגיה שלו היא של ארץ-ישראל השלמה. וכן, הוא גם חבר הליכוד.

כדי להבין אותו, צריכים לחזור לזאב ז'בוטינסקי, שיסד בשנות ה-20 של המאה הקודמת את המפלגה הרביזיוניסטית, האמא של הימין הציוני. ז'בוטינסקי נולד והתחנך בעיר אודסה תחת שלטון הצאר, אך למד באיטליה, כאשר תנועת התקומה האיטלקית (ה"ריסורג'ימנטו" המפורסם) עוד הייתה טריה בתודעה. התנועה הזאת דגלה בתערובת בלתי-רגילה של לאומנות קיצונית וליברליות קיצונית. ז'בוטינסקי הפנים את הערכים האלה.

אמנם, התמונות של ז'בוטינסקי תלויות בכל משרדי הליכוד, אך הליכוד שכח מזמן את תורתו. רק ותיקים כנשיא ריבלין בן ה-78 עוד זוכרים. ריבלין עצמו שייך לקבוצה הקטנה של צאצאי "תלמידי הגר"א", שעלו לארץ במאה ה-19, הרבה לפני לידת התנועה הציונית. אביו היה מומחה לתרבות הערבית.

ריבלין הוא אחד האנשים הנחמדים ביותר שאני מכיר. כולם אוהבים אותו. כולם, מלבד בנימין נתניהו, אשר - בחוש נבואי נדיר – ניסה למנוע את בחירתו לנשיא.

נתניהו הקשיב לנאומו של ריבלין בפנים קפואות. ואז הוא קם ונאם את נאומו, שהוכן הרבה לפני הישיבה, אך נשמע כאלו ריבלין שמע אותו קודם, לפני שהכין את נאומו שלו.

ראש-הממשלה תקף את בית-המשפט העליון, את היועץ המשפטי לממשלה, את מפכ"ל המשטרה, את התקשורת ואת השמאל הבוגדני, כאילו כל אלה נפגשים בחשאי ומתכננים ביחד את חיסולו. זה היה די מוזר, מכיוון שהוא עצמו בחר גם ביועץ המשפטי וגם במפכ"ל. לדבריו, כל אלה קשרו קשר כדי לסלק אותו מהשלטון בפוטש אנטי-דמוקרטי, באמצעות חקירות משטרתיות ותביעות פליליות. ההדלפות התכופות מהחקירות האלה, המתפרסמות בהרחבה בתקשורת, מהוות – לדברי נתניהו – חלק מהקשר החתרני.

ואכן, לציבור נמסר מידע רב על החקירות, שאחת מהן נוגעת למתנות היקרות שהוענקו לנתניהו על-ידי מולטי-מיליונרים, למרות שנתניהו עצמו הוא די עשיר. המתנות כללו סיגרים יקרים, ולכן נקראה חקירת-שוחד זו "פרשת הסיגרים".

אותם המיליונרים וחבריהם נתנו מתנות יקרות גם לשרה'לה, אשתו המאוד-לא-פופולרית של נתניהו. המתנות כוללות משקאות כבקבוקים של שמפניה ורודה, ולכן נקראה חקירה זו "פרשת השמפניה הורודה".

אבל כל אלה הם עניינים של מה-בכך בהשוואה לענן השחור, המתקרב לנתניהו. זוהי "פרשת הצוללות", פרשה הנוגעת לרכישת צוללות וספינות אחרות ממספנה גרמנית. ספקי-הנשק הגרמניים ידועים כמי שרגילים לשלם סכומי-כסף אדירים כשוחד לראש מדינות נחשלות, ועל כן איש לא התפלא כאשר נפוצו חשדות ששולמו עשרות מיליוני אירו לפוליטיקאים, אלופים ומתווכים ישראלים. אך היכן נעצרו המיליונים? האם נעצרו לפני שהגיעו לפיסגה?

התגובות של נתניהו מדברות בקול רם, רם יותר מהחשדות עצמם. הן החליפו את העיסוק האובססיבי שלו בפצצה האיראנית, בחיזבאללה הנוראי ואפילו בשמאל הישראלי הבוגדני. הן הפכו לעיסוקו העיקרי, כמעט הבלעדי.

כדי לנטרל את הקשר נגדו, המציאו נתניהו ועוזריו פיתרון פשוט: לאמץ את "החוק הצרפתי". זה הפך עכשיו למאמץ העיקרי של הממשלה והליכוד, מאמץ שדוחה על נושא אחר. חוק זה אמור לקבוע שלא תתנהל חקירה משטרתית או תביעה פלילית נגד "ראש-ממשלה מכהן".

למראית עין, יש בזה היגיון מסוים. ראש-הממשלה צריך לנהל את ענייני המדינה, לתכנן את המלחמה הבאה (תמיד יש מלחמה באה) ולקדם את הכלכלה – וכל המשימות האלה תינזקנה אם ראש-הממשלה עסוק בתביעות פליליות. ואולם, במחשבה שניה, פירוש הדבר שבראש המדינה עלול לעמוד פושע, ושראש-הממשלה – הוא ולא שום אדם אחר במדינה – יהיה חסין בפני חקירה פלילית.

אמנם, לפני החוק המוצע החקירות רק תידחינה עד למועד שבו ראש-הממשלה יחזור להיות אזרח מן השורה. אבל נתניהו נמצא כבר בתקופת-הכהונה הרביעית שלו, ולפי כל הסימנים מנוי וגמור עימו לכהן גם בתקופת-כהונה חמישית, שישית ושביעית, אם הקדוש-ברוך-הוא יאריך את חייו ברוב חסד.

שום מנהיג אחר בעולם הדמוקרטי אינו נהנה מזכות-יתר דומה - מלבד הנשיא הצרפתי. לכן קוראים לחוק המוצע "החוק הצרפתי". אך יש הבדלים עצומים. בצרפת אמנם נהנה הנשיא מחסינות – אך לא ראש-הממשלה. ובעיקר: תקופות-הכהונה של הנשיא הצרפתי מוגבלות לשתיים, כך שהדחייה אינה ארוכה.

כרגע מגוייסת בישראל כל האנרגיה הממשלתית כדי להפוך את התועבה המשפטית הזאת לחוק המדינה.

אחדים מהשותפים הקואליציוניים של הליכוד מהססים. הקואליציה הזאת מורכבת ממפלגות רבות – אני ספרתי שש, אך אולי אני טועה – ואם מפלגה אחת תתנגד, החוק לא יעבור. עד כה הודיעו שתיים מהמפלגות האלה שהן מעניקות לחבריהן בכנסת "יד חופשית".

מנהל-הקואליציה מלא זעם. הוא מאיים לפזר את הממשלה ולהכריז על בחירות חדשות – איום חמור, מפני שכל המפלגות-השותפות עלולות להתמוטט בבחירות.

בליכוד עצמו אין ולו קול אחד שיתנגד, אין אף מורד אמיץ אחד. (אפילו בארצות-הברית קמו השבוע שני סנטורים ומרדו בנשיא דונלד טראמפ.)

אך הנשיא ריבלין הכריז שהחוק המוצע אינו מתקבל על הדעת, והיועץ המשפטי לממשלה קבע שהחוק המוצע הוא "אבסורדי".

אז איפה אני מסכים עם נתניהו? בנקודה אחת: הוא טען שהשמאל הוא "מכונת דכדוך" המייצרת בציבור מצב-רוח "חמוץ".

בשפת-הדיבור העברית נוצר המושג "חמוצים" – כמו, למשל, מלפפונים חמוצים. נתניהו טוען שמשמאל מייצר מצב-רוח ציבורי של "חמוצים", כדי להפיל אותו.

קוראים אחדים יזכרו, אולי, שאני הטחתי בפני השמאל את אותה הטענה – אם כי מזווית-ראייה הפוכה. אמרתי שבחלקים גדולים של מחנה-השלום הישראלי שורר מצב-רוח חמוץ, מצב-רוח של יאוש, של דיכאון.

מצב-רוח זה מוביל למסקנה, שאין ביכולתנו לעשות דבר להצלת המדינה, בשעה שנתניהו ונושאי-כליו מובילים אותה לאבדון. הוספתי שזהו מצב-רוח נוח, מפני שאם אין תקווה ואין תועלת במאבק, אנחנו פטורים מן החובה להמשיך ולהיאבק. אם ממילא כל מאמץ הוא לשווא, לא כדאי אפילו לנסות. אין טעם להסתכן במערכה אבודה מראש.

יש המסיקים מכך את המסקנה שיש לנהל את המאבק במקום אחר, רחוק מכאן. כמו תנועת הבי-די-אס, למשל, המנהלת קרב כזה ברחבי העולם. היא קוראת להחרים כל דבר ישראלי. בימים האחרונים הגיע המאבק הזה לגבהים אבסורדיים, כאשר ראשת עיירה אמריקאית, עיירה שנפגעה קשה מהוריקאן, קבעה שהאזרחים לא יקבלו פיצויים אלא אם כן יחתמו על התחייבות שלא להחרים את ישראל. מסתבר שארצות-הברית היא אכן ארץ השטויות הבלתי-מוגבלות. (ואגב, "הארץ" גילה השבוע שממשלת ישראל שכרה בחשאי משרד גדול של עורכי-דין בארצות-הברית, כדי שיתנהל מאבק סמוי בבי-די-אס.)

מצב-רוח חמוץ אינו מגייס לוחמים. מצב-רוח שמח מגייס לוחמים. גם כאשר המצב רע, כאשר המצב נראה חסר-תקווה, לוחמים שמחים יכולים להפוך את היוצרות. אין סיבה להתייאש. ההיסטוריה אינה נעשית על-ידי אלוהים. היא נעשית על-ידינו, בני האדם. וכשמדברים על הנשיא הצרפתי: כדאי לזכור שעמנואל מקרון הופיע לפתע משום-מקום, הקים מפלגה חדשה לגמרי, ובמאמץ הראשון השיג רוב מוחלט בפרלמנט. אם הצרפתים יכולים, גם אנחנו יכולים! יאוש, דיכאון – אלה הם מותרות שאיננו יכולים להרשות לעצמנו. עלינו לחזור לקרב כאשר בליבנו תקווה וביטחון עצמי. כמו שאמר אובמה: כן, אנחנו יכולים! הזכרנו את זאב ז'בוטינסקי. הוא כתב רומן היסטורי על שמשון הגיבור, שהפיל את מקדש הפלישתים על ראשו. לפי ז'בוטינסקי, הוא הוריש לעמו צוואה ובה שלושה ציוויים: להמליך להם מלך, לאגור ברזל – ולצחוק!