באחד הימים הרגישה מפלגת-העבודה שהיא זקוקה למנהיג חדש.

זה קורה למפלגה זו כל שנתיים-שלוש. מצבה בכי רע. היא דומה יותר לגווייה פוליטית מאשר לגוף חי. דרוש לה מנהיג חדש, כריזמטי. נמרץ, נלהב.

אז היא מצאה את אבי גבאי.

למה דווקא הוא? לך תדע.

לגבאי אין תכונות בולטות הנחוצות למנהיג פוליטי. שום כריזמה. שום מרץ מיוחד. הוא לא נלהב בעצמו, ואינו משרה התלהבות על אחרים.

אחרי ששירת במנגנון הממשלתי כפקיד האחראי על הטלפונים הסלולריים, הוא עבר את הקו והפך בעצמו למנכ"ל של חברת "בזק". אחר-כך עבר לפוליטיקה והצטרף למפלגתו הימנית-מתונה של משה כחלון. הוא התמנה שר להגנת הסביבה. כאשר התמנה אביגדור ליברמן לשר-הביטחון, גבאי פרש מהממשלה וממפלגת כחלון והצטרף למפלגת-העבודה. זה היה לפני שנה בלבד.

יש לגבאי מעלה גדולה אחת: הוא מזרחי. הוריו באו ממרוקו. הוא השביעי מבין שמונה ילדים. מכיוון שרבים רואים במפלגת-העבודה מועדון אליטיסטי אשכנזי, יש חשיבות לעובדות אלה. במידה מסוימת.

גבאי לא חיכה זמן רב עד שהציג את ה"אני מאמין" שלו.

תחילה הכריז שהוא לא יישב בממשלה אחת עם "הרשימה המשותפת".

זוהי הרשימה המאוחדת (או הלא-מאוחדת) של הציבור הערבי. היא מאחדת בקרבה שלוש מפלגות ערביות: המפלגה הקומוניסטית, שיש בה גם חברים יהודים אחדים (כמו ח"כ דב חנין) , מפלגת בל"ד החילונית-לאומנית, ומפלגה דתית-איסלאמית.

איך זה התאחדו שלוש מפלגות כל-כך שונות ברשימה אחת? הן חבות זאת לגאוניותו של אביגדור ליברמן (הנ"ל). הוא ראה שהן רשימות קטנות והחליט לחסל אותן על-ידי העלאת אחוז-החסימה. אך במקום למות בנפרד, החליטו השלוש להחזיק מעמד ביחד. אין ספק שהרשימה הזאת מייצגת את רוב רובם של אזרחי-ישראל הפלסטינים, המהווים יותר מ-20% מהציבור הישראלי. יש לזכור: כל ישראלי חמישי הוא ערבי.

העובדה המספרית הפשוטה היא שבלי תמיכת הח"כים הערביים לא תיתכן ממשלה שמאלית. יצחק רבין לא היה נבחר לראשות-הממשלה, והסכם-אוסלו לא היה בא לעולם, אלמלא תמיכת הח"כים הערביים "מבחוץ".

אם כן, מדוע אז הם לא הצטרפו פשוט לממשלה? משום ששני הצדדים לא היו מעוניינים בכך. יהודים רבים אינם יכולים לתאר לעצמם ממשלה שיש בה שרים ערבים, והרבה ערבים אינם יכולים לתאר לעצמם שרים ערבים הנושאים ב"אחריות קולקטיבית" עבור מעשי הממשלה הלוחמת בערבים.

דבר לא השתנה מאז. אין סיכוי שהערבים ייענו להזמנה להצטרף לממשלה, ועוד פחות סיכוי שהם בכלל יוזמנו.

אם כן, לשם מה מסר גבאי הצהרה זו? גבאי אינו טיפש. רחוק מזה. הוא מאמין שהערבים בכל מצב נמצאים בכיסו. הם הרי לא יכולים להצטרף לממשלה של הליכוד. הוא מאמין שהצהרה אנטי-ערבית כזאת תמשוך אליו קולות ימניים.

קודמו בתפקיד, יצחק הרצוג, הביע בפומבי את החשש שיותר מדי אנשים מאמינים שמפלגת-העבודה מורכבת מ"אוהבי ערבים". איום ונורא.

אם היו שקיוו שההכרזה של גבאי תהיה חד-פעמית, הוא העמיד אותם על טעותם. אחרי המכה הראשונה באו עוד ועוד.

הוא הכריז ש"אין לנו פרטנר לשלום". זוהי הסיסמה הכי מסוכנת של הפופוליסטים."אין פרטנר" פירושו שלא כדאי להשתדל. לעולם לא יהיה שלום.

גבאי הזכיר שאלוהים הבטיח לאברהם את כל ארץ-ישראל. זה לא לגמרי נכון. אלוהים הבטיח הרבה יותר – כל הארץ מהפרת עד נחל מצריים. אלוהים מעולם לא קיים את ההבטחה הזאת.

בשבוע האחרון הצהיר גבאי ש"לא אפנה התנחלויות במסגרת הסכם-שלום".

אף לא אחת? עד עכשיו היה קיים הסכם שקט בין אנשי השלום בישראל ובפלסטין שהשלום העתידי יכלול חילופי-שטחים מצומצמים. "גושי ההתנחלות" הסמוכים לקו הירוק יועברו לישראל, ותמורתם יקבלו הפלסטינים שטחים ישראליים (למשל לאורך רצועת-עזה). זה ישאיר כמה עשרות התנחלויות "מבודדות", שתושביהן הם בדרך כלל קנאים ימניים-דתיים. אותם יהיה צורך לפנות בכוח.

פירוש ההכרזה של גבאי הוא שגם אחרי הסכם-השלום יישארו מתנחלים גזענים קיצוניים במקום שהם נמצאים. אף פלסטיני אחד לא יסכים לזה לעולם. הדבר יהפוך את השלום לבלתי-אפשרי, אפילו בתיאוריה.

בדרך כלל מסכים גבאי ל"פיתרון שתי המדינות" – אך בתנאים מסוימים. ראשית, צה"ל יהיה חופשי לפעול ברחבי המדינה הפלסטינית המפורזת. צה"ל גם יוצב לאורך הירדן, כך שה"מדינה" הפלסטינית תהיה מובלעת מוקפת בצבא ישראלי.

זוהי "תוכנית שלום" שאין לה קונים. גבאי פיקח מדי מכדי שלא להבין זאת. אך כל הדברים האלה אינם מיועדים כלל לאוזניים ערביות. הם נועדו למשוך יהודים המצביעים ימין. מאחר שקואליציה בהנהגת העבודה זקוקה לקולות ימנים ו/או דתיים, המחשבה נראית סבירה. אבל היא לא.

אין שום סיכוי שמספר ניכר של אנשי-ימין יעברו לשמאל, גם אם גבאי יעמוד בראשו. הימנים מתעבים את מפלגת-העבודה, לא מאתמול, אלא מזה דורות.

מפלגת-העבודה נולדה לפני כמאה שנה. היא הייתה הכוח הפוליטי המרכזי ביישוב העברי, שהביא להקמת המדינה, והיא שלטה במדינה החדשה במשך כמעט שלושים שנים נוספות. כוחה היה עצום, ורבים (ואני ביניהם) חששו שיש בה נטיות דיקטטוריות.

במשך כל השנים האלה, העיסוק העיקרי של ההנהגה הציונית היה המאבק בעם הפלסטיני על השלטון בארץ. חוץ ממיעוט זעיר, מפלגת-העבודה הייתה לאומנית, ואפילו מיליטריסטית. היא הייתה שמאלית רק בתחום החברתי. שם הקימה את תנועת-העבודה, את ההסתדרות רבת-העוצמה, את הקיבוצים והרבה יותר.

המפעל החברתי הזה התנוון מזמן. השחיתות אכלה כל חלקה טובה, פרשות רבות נחשפו בשעתו (בעיקר על-די "העולם הזה"). בשנת 1977 הדיח הימין, בהנהגת מנחם בגין, את מפלגת-העבודה מהשלטון. כבר אז הייתה מפלגת-העבודה גוויה מהלכת. היא שינתה את שמה כמה פעמים (עכשיו היא קוראת לעצמה "המחנה הציוני"). כוחה התמעט מבחירות לבחירות.

אבי גבאי נקרא כמושיע. הכרזותיו הלאומניות נחשבות לתרופת-פלא. אבל אין סיכוי.

האם ניתן בכלל להציל את מפלגת-העבודה? אני בספק.

לפני הבחירות האחרונות קמה ברחוב תנועה חברתית המונית. היה נדמה נוצר סיכוי חדש. אחדים מהמנהיגות והמנהיגים, שהופיעו יש מאין, הצטרפו למפלגת-העבודה ונכנסו לכנסת. הם פעילי-שלום ואנשי-שמאל אמיתיים, אך איכשהו נעשו קולותיהם עמומים יותר ויותר. במקום להלהיב את המפלגה, המפלגה דיכאה את רוחם. נראה שמפלגת-העבודה אינה ניתנת עוד לתיקון.

מעולם לא נשאלה השאלה: האם המפלגה בכלל רוצה להגיע לשלטון? לכאורה, התשובה היא: כן, כמובן. הרי כל מפלגה רוצה להגיע לשלטון. בשביל זה היא קיימת.

ובכן, יש לי ספק. הקיום של אופוזיציה פרלמנטרית נוח ונעים. אני יודע, מפני שהייתי שם במשך עשר שנים. הכנסת היא מקום טוב, הצוות מפנק אותך כל העת, אתה מקבל משכורת טובה ומשרד נוח בבניין, אין לך שום מחוייבות (אלא אם כן אתה יוצר אותה בעצמך), הציבור מכבד אותך. אמנם, פעם בארבע שנים עליך לעשות מאמץ כדי להיבחר מחדש. אך אם אינך להוט במיוחד להיות שר, עם כל העבודה והאחריות הכרוכות בכך, אתה יכול פשוט לשבת ולנוח.

מה המסקנה המעשית?

לשכוח ממפלגת-העבודה וליצור כוח פוליטי חדש.

אנחנו זקוקים למנהיגות ולמנהיגים חדשים, צעירים, כריזמטיים ונחושים, בעלי מטרות ברורות, שיש בכוחם להמריץ ולהפיח רוח חדש במחנה-השלום.

אינני מקבל את התמונה המקובלת, כאילו הציבור מחולק בין רוב ימני ומיעוט שמאלי, עם החרדים בצד אחד והערבים בצד השני.

אני מאמין שהמצב שונה: שיש מיעוט ימני ומיעוט שמאלי, וביניהם הציבור הרחב. הציבור הזה ממתין למסר. הוא חפץ בשלום, אך שטיפת-המוח גרמה לו לאבד כל תקווה בשלום ("אין לנו פרטנר").

והמסקנה: דרושה התחלה חדשה.