ב-93 השנים האלה, העולם השתנה באופן מוחלט.

ימים אחדים אחרי לידתי ניסה דמגוג קטן ומגוחך בשם אדולף היטלר לחולל הפיכה בגרמניה. הוא נשלח לכלא, ושם חיבר ספר משעמם בשם "מיין קאמפף" (המאבק שלי). איש לא שם לב.

מלחמת העולם (שעדיין לא נקראה אז "מלחמת-העולם הראשונה") הסתיימה שנים אחדות לפני שנולדתי. כמעט כל משפחה בגרמניה איבדה לפחות אחד מבניה. סיפרו לי על דוד רחוק שקפא למוות בחזית האוסטרית-איטלקית.

ביום לידתי השתוללה בגרמניה אינפלציה דוהרת. לידתי עלתה מיליוני מארקים. אנשים רבים איבדו את כל רכושם. אבי, שהיה בנקאי צעיר, התעשר. הוא הבין איך עובד הכסף. אני לא ירשתי את הכישרון הזה, ואינני מצטער על כך.

אבי אהב מכשירים חדשים. היה לנו טלפון בבית, דבר נדיר. כשהייתי בן שלוש או ארבע, קיבלנו המצאה חדשה: רדיו. איש לא חלם על טלוויזיה, שלא לדבר על האינטרנט.

לא היינו דתיים. הדלקנו נרות חנוכה, צמנו ביום-כיפור ואכלנו מצות בפסח. לא יכולנו לנהוג אחרת, מפני שזה היה נראה ככניעה לאנטישמים. אבל בעינינו לא הייתה לזה משמעות דתית.

אבי היה ציוני. כאשר התחתן עם אמי, מזכירה צעירה ויפה, בין המתנות היה מיסמך שהעיד על כך שניטע עץ בארץ-ישראל על שם הזוג המאושר.

באותו זמן היו הציונים מיעוט זעיר בין יהודי גרמניה (ובשאר הארצות). רוב היהודים סברו שהציונים הם קצת דפוקים בראש. הבדיחה אמרה שציוני הוא יהודי התורם כסף ליהודי שני כדי שזה יביא יהודי שלישי לארץ-ישראל.

המשפחה של אבי חייתה בגרמניה מדורי דורות. מכיוון שאבי למד בגימנסיה לטינית ויוונית עתיקה, הוא דמיין שמשפחתו הגיעה לגרמניה עם יוליוס קיסר. ואכן, מוצא המשפחה מעיירה בחבל הריין (שכחתי את שמה).

מדוע הפך אבי לציוני? מובן שהוא לא חלם לעלות לארץ-ישראל בעצמו. הוא היה עקשן, ושנא לרוץ עם העדר. הציונים היו מיעוט זעיר. התאים לו להיות במיעוט.

הנטייה הזו של אבי היא שהצילה את חיי, מן הסתם. כאשר הגיעו הנאצים לשלטון – הייתי בקושי בן 9 – אבי החליט מיד לעלות לארץ. לימים סיפרה לי אמי שאת הדחיפה האחרונה קיבל מאיש גרמני צעיר, שקרא לאבי בבית-המשפט: "מר אוסטרמן, אנחנו לא זקוקים עוד ליהודים כמוך!"

אבי נעלב עד עומק נפשו. באותה עת הוא שימש כמקבל-נכסים מטעם בית-המשפט. הוא היה מפורסם בנקיון כפיו. תפקידו היה לנהל את פשיטות-הרגל, שרבו בימים ההם, מפני שבגרמניה השתולל משבר כלכלי נורא. זה עזר לדמגוג בשם אדולף היטלר, אותו היטלר, להגיע לשלטון.

הייתי עד-ראייה לעליית הנאצים. החולצות החומות שלהם נראו בכל מקום. הנאצים לא היו לובשי-המדים היחידים – לכל מפלגה גדולה בגרמניה היה ארגון כאילו-צבאי משלה: "החזית האדומה" של הקומוניסטים, ה"דגל-שחור-אדום-זהב" של הסוציאל-דמוקרטים, "קסדת הפלדה" של השמרנים, ועוד. לכל ארגון מדים משלו. בבוא יום פקודה, אף אחד מהם לא הרים אצבע.

מעולם לא ביקרתי בגן-ילדים. נשלחתי לבית-הספר כשהייתי בן 5 וחצי. בגיל 9 וחצי עליתי לגימנסיה והתחלתי ללמוד לטינית. הייתי בתנועת-נוער ציונית. כעבור חצי שנה פלטתי אנחה עמוקה כאשר הרכבת חצתה את נהר הריין לצרפת – כאלפיים שנה אחרי שאבות-אבותי חצו את הריין בכיוון ההפוך, לפי האגדה המשפחתית.

במשך שנים רבות דיכאתי את זיכרון השנים הראשונות האלה של חיי. החיים האמיתיים שלי התחילו כאשר עמדתי מוקדם בבוקר על סיפון אוניה, ובאופק הופיע פס חום צר. הייתי בן 10 וחודשיים.

איזה אושר! סירה גדולה, ובה ספן ענק שחום, הביאה אותנו מהאוניה לחוף יפו. איזה מקום מסתורי וקסום! מלא באנשים שדיברו שפה גרונית מוזרה, שנופפו את ידיהם בשעת דיבור! איזה ריחות נהדרים מהשוק, שהיה מלא בפירות אקזוטיים! איזה כרכרות רתומות לסוסים!

אני מזכיר את כל אלה מפני שכעבור שנים קראתי ביוגרפיה של דויד בן-גוריון, שנחת באותו המקום שנים אחדות לפניי. איזה מקום מגעיל! איזו שפה גרונית דוחה! איזה תנועות-ידיים פרועות! איזה ריחות מבחילים!

כך גם הרגיש הרצל עצמו, בפעם היחידה שביקר בארץ.

אהבתי את הארץ הזאת ממבט ראשון, ואני ממשיך לאהוב אותה, למרות שהיא השתנתה מאז ללא הכר. איני יכול בכלל להעלות על דעתי לחיות בכל מקום אחר.

שואלים אותי כל העת אם אני "ציוני". אני עונה שאינני יודע מה פירוש המילה "ציוני" בימינו. לדעתי, הציונות מתה מוות טבעי כאשר נולדה מדינת-ישראל. עכשיו יש לנו אומה ישראלית. האומה הזאת קשורה ביהודים בעולם – אך היא בכל זאת אומה נפרדת, אומה החיה במרחב שלה ושיש לה בעיות גיאו-פוליטיות משלה. היא קשורה ביהודי העולם כמו שאוסטרליה וקנדה, לדוגמה, קשורות בעולם האנגלו-סקסי.

המצב הזה כל-כך ברור לי שאני מתקשה להבין את הוויכוחים האינסופיים על הציונות. בעיני, אין לוויכוחים האלה שום תוכן אמיתי והגון.

כך גם הוויכוחים האינסופיים על "הערבים". גם בוויכוחים אלה אין תוכן אמיתי והגון. הערבים היו כאן כאשר אנחנו באנו. זה עתה תיארתי את רגשותי כלפיהם. אני עדיין מאמין שהציונים הראשונים טעו טעות איומה כאשר לא ניסו לחבק את שאיפותיהם ותקוותיהם של התושבים הערביים. "פוליטיקה ריאלית" אמרה להם לחבק דווקא את שליטיהם התורכיים. עצוב.

את התיאור הטוב ביותר של הסכסוך כתב ההיסטוריון איזק דויטשר: אדם חיי בקומה העליונה של בניין. הבניין עולה באש. כדי להציל את חייו קופץ האיש מהחלון. הוא נוחת על עובר-אורח ברחוב, שנפצע והופך לנכה. בין השניים נפתח סכסוך קטלני. מי צודק?

זה לא משל מושלם, אבל די בו כדי לעורר למחשבה.

אין לזה קשר עם דת. היהדות והאיסלאם קרובות מאוד זו לזו, הרבה יותר מכפי שכל אחת מהן קרובה לנצרות. הסיסמה "תרבות יהודית-נוצרית" היא אווילית, תוצאה של בורות. אם הסכסוך שלנו יהפוך לדתי, תהיה זאת סטייה טראגית.

אני אתיאיסט גמור. אני מכבד את הדת של הזולת, אבל – למען האמת – אינני מתחיל אפילו להבין את אמונות הדתיים. הן נראות לי כשרידים של עבר פרימיטיבי. מצטער.

אני אופטימי מטבעי (וכך נקראת גם האוטוביוגרפיה שלי). אני אופטימי למרות שהמוח האנאליטי שלי אומר לי משהו אחר. ראיתי בחיי הרבה דברים לא-צפויים – גם טובים וגם רעים – ועל כן אינני מאמין שיש דברים ש"מוכרחים" לקרות. זה תלוי גם בנו.

נכון, כשאני מסתכל בחדשות היום, קשה לי להיות אופטימי. כל-כך הרבה מלחמות לא-נחוצות ומטופשות בכל חלקי העולם, כל-כך הרבה סבל של בני-אדם חפים-מפשע! הכל בשם אלוהים, או בשם הגזע, או בשם הדמוקרטיה. כל-כך טיפשי! כל-כל מיותר! וזה בשנת 2017!

עתידה של הארץ הזאת ממלא אותי בפחד. הסכסוך נראה אינסופי וחסר-פיתרון. אך בעיניי, הפיתרון ברור לגמרי - כל-כך ברור שקשה לי להבין איך מישהו יכול שלא לראות אותו.

יש כאן שני לאומים – הישראלי והפלסטיני. דוגמאות היסטוריות ללא-ספור מלמדות אותנו ששני לאומים כאלה אינם יכולים לחיות ביחד במדינה אחת. הם חייבים לחיות ביחד בשתי מדינות – "ביחד" מפני ששני הלאומים נאלצים לחיות תוך שיתוף-פעולה הדוק, כשהגבול ביניהם פתוח ומבנה-על כלשהו מחבר אותם. אולי סוג של קונפדרציה מרצון. וכעבור זמן, אולי סוג כלשהו של איחוד המרחב כולו.

כל זה מתרחש בעולם שההתפתחות הטכנולוגית כופה עליו להתאחד יותר ויותר, לקראת סוג כלשהו של מימשל עולמי.

אני לא אחיה די זמן כדי לראות את כל זה קורה - אבל אני כבר רואה את זה בעיני רוחי ערב יום-הולדתי ה-94. (מספר יפה, לא כן?)

אני יודע שהיה לי הרבה מזל בחיים.

נולדתי למשפחה מאושרת, הצעיר בין ארבעה ילדים. עזבנו את גרמניה בזמן. הייתי חבר במחתרת אך האנגלים לא תפסו ולא עינו אותי, כפי שקרה לאחדים מחבריי. נפצעתי קשה מאוד במלחמת תש"ח אך חזרתי לאיתני. מישהו התנקש בחיי, אך למרבה המזל החטיא את ליבי בכמה מילימטרים. במשך 40 שנה הייתי עורך ראשי של שבועון בעל השפעה. נבחרתי שלוש פעמים לכנסת. הייתי הישראלי הראשון שנפגש עם יאסר ערפאת. לקחתי חלק במאות הפגנות למען השלום, ולא נאסרתי אף לא פעם אחת. הייתי נשוי 59 שנים לאשה נהדרת. אני בריא פחות או יותר. תודה.