לפני מספר ימים מצאתי את עצמי בקיסריה, יושב במסעדה ומשקיף על הים. קרני-השמש רקדו על האדוות, חורבות העיר העתיקה הזדקרו מאחור. היה חם, אך לא חם מדי, ואני הירהרתי בגורל הצלבנים.

קיסריה הוקמה על-ידי המלך הורדוס לפני כאלפיים שנה, והוא קרא לה על שם אדונו, הקיסר אוגוסטוס. קיסריה חזרה והפכה לעיר חשובה בתקופת הצלבנים, שבנו את ביצוריה. הביצורים האלה הם המושכים עכשיו את התיירים.

במשך שנים אחדות מחיי הייתי משוגע לצלבנים. זה התחיל במלחמת תש"ח, כאשר הזדמן לי לקרוא ספר על הצלבנים. גיליתי שהם רבצו באותם המשלטים שבהם התבצרנו אנחנו מול רצועת-עזה. לצלבנים היו דרושות עשרות שנים כדי לכבוש את הרצועה, שהשתרעה אז עד אשקלון. עכשיו היא שוב בידי המוסלמים.

אחרי המלחמה קראתי כל ספר על הצלבנים שיכולתי להשיג. ככל שהרביתי לקרוא עליהם, כן גבר הקסם עלי. בסוף עשיתי דבר שלא עשיתי מעולם לפני ואחרי כן: כתבתי מכתב למחבר הספר הסמכותי ביותר על הצלבנים: ההיסטוריון הבריטי סטיוון ראנסימן.

להפתעתי קיבלתי מיד תשובה, כתובה בכתב-יד. נאמר בה שהוא מזמין אותי לבקרו בביתו, אם אזדמן אי-פעם ללונדון. הזדמנתי ללונדון כעבור שבועות אחדים וטילפנתי לו. הוא הזמין אותי אליו מיד.

הערה אישית: כמו כמעט כל מי שלחם בבריטים בארץ, גם אני חובב-אנגלים. קל היה לחבב את ראנסימן, אציל בריטי עם כל המוזרויות השייכות לזה.

דיברנו במשך שעות והמשכנו בשיחה כעבור זמן-מה, כאשר אשתי ואני ביקרנו אותו במבצר סקוטי עתיק על גבול אנגליה. רחל, שהייתה אנגלופילית עוד יותר ממני, כמעט התאהבה בו.

הנושא שדיברנו עליו היה כלול באחת השאלות הראשונות שהצגתי לו בפגישתנו הראשונה: "כאשר כתבת את הספר, האם אי-פעם עלה על דעתך שיש דמיון בין הצלבנים ובין הציונים של ימינו?"

"לא בלבד שזה עלה על דעתי," השיב, "אלא שכמעט ולא חשבתי על שום דבר אחר. רציתי לתת לספר כותרת-מישנה: 'מדריך לציונים על איך לא לעשות זאת'." אחרי צחקוק קצר הוסיף: "אבל ידידי היהודים יעצו לי להימנע מכך."

ואכן, בישראל קיים מעין איסור על איזכור מסעי-הצלב. יש לנו מומחים אחדים. אבל בדרך כלל נמנעים מלדבר על הנושא הזה. אינני זוכר שאי-פעם שמעתי על הצלבנים בשנים המעטות שביליתי בבית-הספר.

זה לא כל כך מדהים כפי שזה נשמע. ההיסטוריה היהודית מתרכזת בעם, לא בארץ. היא מתחילה באברהם אבינו האגדתי ובשיחותיו האינטימיות עם אלוהים, ונמשכת עד דיכוי מרד בר-כוכבא בשנת 136 לספירה.

משם והלאה ההיסטוריה שלנו נוטשת את ארץ-ישראל ורוקדת בכל מיני מקומות בעולם, תוך ריכוז תשומת-הלב באירועים הנוגעים ליהודים, ובעיקר רדיפות ופוגרומים. עד לשנת 1882, כאשר הביל"ויים באו לארץ, שבה שלטה אז האימפריה העות'מאנית. בין שני התאריכים האלה הייתה הארץ ריקה, לא קרה בה כלום.

כך לומדים תלמידי ישראל גם כיום.

למעשה קרו בארץ הרבה מאוד דברים במהלך אותן 1746 השנים, יותר מאשר ברוב ארצות העולם. האימפריות הרומאית, הביזנטית, הערבית, הממלוכית, העות'מאנית והבריטית החליפו זו את זו. הממלכות של הצלבנים היו פרק חשוב בפני עצמו.

רוב הישראלים יופתעו לשמוע שהצלבנים שהו בארץ במשך כמעט 200 שנה - הרבה יותר מאשר היישוב הציוני עד כה. זו בהחלט לא הייתה אפיזודה קצרה וחולפת.

הדמיון בין הצלבנים והציונים מושך את העין מהמבט הראשון. שתי התנועות העבירו מספר גדול של בני-אדם מאירופה לארץ-הקודש. (בשנים הראשונות של התקופה הציונית באו כמעט רק אירופים.) מכיוון ששתי התנועות באו מאירופה, ראתה האוכלוסייה המקומית בצלבנים ובציונים פולשים מערביים.

לא הצלבנים ולא הציונים ראו יום אחד של שלום בכל תקופת קיומם. התחושה המתמדת של סכנה צבאית עיצבה את כל ההיסטוריה שלהם, את התרבות שלהם ואת האופי שלהם.

בתולדות הצלבנים היו תקופות קצרות של שביתת-נשק, בייחוד עם דמשק. לנו יש עכשיו הסכמי-שלום עם מצריים וירדן. אך בהעדר כל רגש הדדי של שלום או ידידות עם בני המדינות האלה, ההסכמים עימן דומים יותר לשביתת-נשק.

כאז כן עתה, הצלבנים נהנו מהעובדה שהערבים לא היו מסוגלים להתאחד והתקוטטו ביניהם כל העת. עד שבא צלאח-א-דין הגדול, שהיה כורדי במוצאו, איחד את הערבים והביס את הצלבנים בקרב הגדול בקרני-חטין, ליד טבריה. אחרי תבוסה היסטורית זו התבססו הצלבנים מחדש בחלק של הארץ ושהו כאן עוד ארבעה דורות.

גם הצלבנים וגם הציונים ראו את עצמם כראש-גשר של המערב במרחב זר ועוין. הצלבנים הגיעו, כמובן, כצבא של המערב לכיבוש ארץ-הקודש. בנימין זאב הרצל כתב בספרו "מדינת היהודים" שאנחנו נשרת בפלסטינה כחיל-החלוץ של התרבות (האירופית) נגד הברבריות (המוסלמית).

הר-הבית, שהיה קדוש גם לצלבנים, ממשיך בימינו להוות מוקד של מאבק יומיומי. בשבוע שעבר הורשו שני ח"כים דתיים-ימנים-קיצונים להיכנס לשם. למרבה המזל, הפעם זה לא גרם למהומות, כמו בפעמים קודמות.

באותו השבוע , שרת-המשפטים שלנו ("השטן בתחפושת אישה יפה") האשימה את בית-המשפט העליון בכך שהוא מחשיב את זכויות-האדם יותר מאשר את "ערכי הציונות" (יהיו אשר יהיו). שקד כבר שוקדת על הצעת-חוק שתעלה את "ערכי הציונות" מעל ל"ערכי הדמוקרטיה". הציונות מעל לכל.

הדימיון בין הצלבנים והציונים בולט ביותר בכל הנוגע לנושא השלום.

הצלבנים לא יכלו, כמובן, לחשוב על שלום. המפעל שלהם היה כולו מבוסס על שיחרור ירושלים וארץ-הקודש כולה מידי האויב הנצחי, המוסלמים. זה מנע מראש כל אפשרות של שלום עם אויבי אלוהים.

הציונים מדברים ללא-הפסק על שלום. אין שבוע שבו בנימין נתניהו אינו מדבר על כמיהתו הבוערת לשלום. אבל כבר ברור לגמרי שאינו חולם להחזיר ולו סנטימטר אחד של אדמה ממערב לירדן. זה עתה הכריז מחדש שאינו מתכוון לשרש אף התנחלות אחת בגדה המערבית. לפי החוק הבינלאומי, כל התנחלות בלתי-חוקית.

מובן שיש הבדלים עצומים בין שתי התנועות ההיסטוריות, כגודל ההבדלים בין המאה ה-11 והמאה ה-21.

האם יכול מישהו לתאר לעצמו את האבירים הטמפלרים כשבידיהם פצצה גרעינית? את צלאח-א-דין רוכב על טנק? את אבירי-ההוספיטל טסים מצרפת ליפו?

הרעיון האירופי של "לאום" עוד לא נולד בימי הצלבנים. האבירים היו צרפתים, אנגלים וגרמנים, אך מעל לכל הם היו נוצרים. ואילו הציונות הייתה תולדת הרצון להפוך את יהודי העולם ל"אומה ככל האומות", במובן המודרני של המושג.

מי היו היהודים האלה אז? באירופה של המאה ה-19, מולדת של לאומים חדשים, היו היהודים חריג לא-טבעי, ועל כן שנאו אותם וחששו מפניהם. למעשה הם היו שריד מימי האימפריה הביזנטית, שהאוכלוסייה שלה הייתה מחולקת לעדות, שכל אחת מהן הייתה מבוססת על דת. עדות אלה היו אוטונומיות, וכפופות, גם מבחינה משפטית, למנהיגיהן הדתיים.

גבר יהודי באלכסנדריה שבמצריים היה יכול לשאת אשה יהודית מאנטיוכיה בסוריה, אך לא לשאת את השכנה הנוצריה בבית ממול. אשה קתולית בדמשק יכלה לשאת גבר קתולי בקושטא, אך לא את הגבר האורתודוקסי-היווני ברחוב השני. המבנה החוקתי הזה עדיין קיים בארצות מסוימות, וביניהן – לא תנחשו! – בישראל.

אך גם אם לוקחים בחשבון את כל ההבדלים בתקופה, ההשוואה בית שתי התנועות היא בכל זאת חשובה. היא מספקת מזון רב למחשבה - בייחוד כשיושבים על החוף של קיסריה, לפני החומה של העיר הצלבנית, מרחק של קילומטרים אחדים מנמל עתלית, שבו נזרקו אחרוני הצלבנים לים, פשוטו כמשמעו. כך הגיע פרק הצלבנים בארץ לסופו, לפני 726 שנים.

אני מרשה לעצמי לנסח מחדש את אימרתו ראנסימן: אני מקווה שנלמד בעוד מועד איך לא להיות כמותם.