יש לי וידוי חריג לגמרי: אני אוהב את עזה.

כן, את הפינה הנידחת הזאת של ארץ-ישראל, הרצועה הצרה בדרך למצריים, שבה דחוסים כשני מיליוני בני-אדם, מקום הקרוב עכשיו לגיהינום יותר מאשר לגן-עדן.

ליבי יוצא לעזה.

שהיתי לא פעם ברצועה. פעמים אחדות גם גרתי שם מספר ימים. קשרתי יחסי-ידידות עם אנשים אחדים שהרשימו אותי, כמו הד"ר חיידר עבד-אל-שאפי, שבנה מערכת-בריאות ברצועה, וראש-העיר לשעבר, רשאד אל-שווא, אציל בן אצילים. שוחחנו, החלפנו דיעות, שיתפנו פעולה בפעולות למען השלום.

אחרי חתימת הסכם-אוסלו, כאשר הגיע יאסר ערפאת לארץ והקים את מטהו בעזה, גם נפגשתי איתו שם פעמים רבות. הבאתי אליו משלחות ישראליות, וביום הראשון לבואו אף העלה אותי על במה לצידו. תמונת האירוע נראית היום כאילו נלקחה מסרט מדע בדיוני.

היכרתי אפילו את אנשי חמאס. לפני הסכם אוסלו, אחרי שיצחק רבין גירש מהארץ 415 פעילים מוסלמים, השתתפתי בהקמת אוהלי-מחאה מול משרד ראש-הממשלה בירושלים. באוהלים חיינו ביחד, יהודים, נוצרים ומוסלמים (ושם נולד "גוש שלום"). כעבור שנה, כאשר הוחזרו המגורשים, קיבלתי הזמנה מיוחדת במינה: לנאום בעזה בכנס לקבלת-פניהם. נאמתי בעברית מול מאות פנים מזוקנות. בין המארחים היו אחדים ממנהיגי חמאס היום.

לכן אינני יכול להתייחס אל תושבי עזה כאל מאסה אפורה של תת-אדם. לא יכולתי להפסיק לחשוב עליהם בחום הנורא של השבוע האחרון, על המוני בני-האדם הנמקים בתנאים מזוויעים, ללא חשמל וללא מיזוג-אוויר, ללא מים נקיים, ללא תרופות לחולים. חשבתי על הגרים בחורבות הבתים שנפגעו במלחמות האחרונות, בתת-תנאים. על הגברים והנשים, הזקנים, הילדים, הפעוטות והתינוקות.

ליבי שתת דם. זעמתי וחיפשתי אשמים.

כן, מי אשם בזוועה המתמשכת הזאת?

לדברי הישראלים, "הפלסטינים עצמם אשמים!" עובדה: ההנהגה הפלסטינית ברמאללה החליטה לצמצם את התשלום עבור החשמל, שישראל מספקת לבני-עזה. במקום שלוש שעות ביום, רק שעתיים.

נראה שזה נכון. המאבק בין ההנהגה הפלסטינית ברמאללה, הכפופה לתנועת פת"ח, לבין ההנהגה הפלסטינית בעזה, שבשליטת חמאס, הגיע לממדים מפלצתיים.

המשקיף התמים ישאל אל עצמו: איך זה יכול להיות? הרי העם הפלסטיני כולו נתון בסכנה קיומית. ממשלת-ישראל רודה בכל הפלסטינים, בגדה המערבית וברצועת-עזה גם יחד. ישראל מטילה על הרצועה מצור זוועתי, ביבשה בים ובאוויר. בכל רחבי הגדה המערבית היא מקימה התנחלויות, שמטרתן הגלויה היא לדחוק את כל הפלסטינים החוצה.

והנה, בצר להם, אין להם עיסוק אחר אלא להילחם אלה באלה, להנאתם הגלויה של שלטונות-הכיבוש?

זה נורא, אבל זה לא יוצא מן הכלל. להיפך, כמעט בכל מלחמות-השיחרור של העמים קרה דבר דומה. למשל: במהלך המאבק האכזרי לשחרור אירלנד רדפו המורדים אלה את אלה, ואף ירו זה בזה. גם אצלנו מסרו אנשי ה"הגנה" את לוחמי אצ"ל לידי הבולשת הבריטית, שעינתה אותם, ואנשי הפלמ"ח ירו בנוסעי "אלטלנה".

אבל דוגמאות כאלה ורבות אחרות לא מצדיקות את מה שקורה עכשיו בעזה. המאבק בין פת"ח וחמאס מתנהל על גבם של שני מיליון בני-אדם וגוזר עליהם תנאי-מחייה תת-אנושיים.

כידיד ותיק של העם הפלסטיני ומאבקו לשחרור, אני רואה זאת בעצב עמוק.

אבל יש שותפים נוספים למצור הנבזי על עזה.

ישראל מטילה מצור על עזה משלושה צדדים. בצד הרביעי, הדרומי, שוכנת מצריים. ומצריים זו, שניהלה ארבע מלחמות גדולות נגד מדינת-ישראל למען האחים הפלסטיניים, משתתפת עכשיו במצור האכזרי על הרצועה.

מה קרה? איך זה יתכן?

כל מי שמכיר את העם המצרי יודע שזה אחד העמים הסימפאטיים ביותר בעולם, עם גא, השופע הומור גם בתנאים הקשים ביותר. לא פעם אמרו לי מצרים נכבדים: "אנחנו לא במיוחד אוהבים את הפלסטינים, אבל הם בני-הדוד העניים שלנו, ולכן בשום מקרה איננו יכולים לנטוש אותם!"

והנה המצרים לא רק נוטשים, אלא משתפים פעולה עם הכיבוש האכזר.

כל זה למה? מפני שהשלטון הפנימי בעזה הוא בידי קנאים דתיים, והקנאים המוסלמים במצריים הם אויבי הגנרל עבד-אל-פתח אל-סיסי, הפרעה הנוכחי. בגלל האיבה הזאת מרעיבים מיליונים.

אומרים שהמצרים מוכנים לרכך את המצור, אם הסוכן שלהם ברצועה יקבל חלק בשלטון.

המצור הישראלי על הרצועה תלוי כולו במצור המצרי עליה. אין זו בלי זו. מצריים האדירה, המתיימרת מאז ומעולם להיות מנהיגת העולם הערבי כולו, הפכה למשרתת הכיבוש הישראלי.

מי היה מאמין.

אבל האחריות העיקרית לזוועת עזה רובצת, כמובן, עלינו, על מדינת-ישראל.

אנחנו הכובשים. אנחנו מנהלים סוג חדש של כיבוש באמצעות מצור.

ההצדקה לכך ברורה: הם רוצים להשמיד אותנו. זוהי המטרה המוצהרת של חמאס. העכבר ממטיר איומים נוראים על הפיל.

נכון. אבל...

אבל כמו לכל האנשים הדתיים, יש להם מאה דרכים שונות לרמות את אלוהיהם ולעקוף את מצוותיו.

חמאס הצהיר מזמן שאם אבו-מאזן יעשה שלום עם מדינת-ישראל, ואם העם הפלסטיני יאשר אותו במשאל-עם, גם חמאס יקבל אותו.

חוץ מזה, האיסלאם מתיר להכריז על הודנה (שביתת-נשק) בת 10, 50 ו-100 שנה עם הכופרים. אחר-כך, אללה גדול.

כבר עכשיו משתפת ישראל פעולה עם חמאס באלף דרכים נסתרות, בעיקר נגד קבוצות איסלאמיות קיצוניות עוד יותר.

אז מדוע צריכים תושבי עזה לסבול בצורה כל-כך איומה? אף אחד לא יודע ממש. אולי בגלל העצלות המחשבתית של הכיבוש. מפני שזה מה שאנחנו רגילים לעשות.

הנה תרגיל מחשבתי: מה היה קורה אילו היינו עושים את ההיפך הגמור?

אילו היינו אומרים לתושבי הרצועה: הרשות הפלסטינית ברמאללה משלמת עכשיו רק בשביל חשמל הזורם שעתיים ביום. אך למראה הסבל שלכם, ישראל החליטה לספק לכם חשמל במשך 24 שעות ביום, בחינם.

איך זה היה משפיע? איך היה חמאס מגיב? איך זה היה משפיע על רמת האלימות ועל מחיר הביטחון?

לגבי הטווח הרחוק, יש כל מיני תוכניות ישראליות ובינלאומיות מעניינות. בין השאר: הקמת אי מלאכותי בים מול עזה. נמל-תעופה על האי. וגם נמל ימי עמוק. שלום מעשי, גם אם לא רשמי.

לדעתי, זוהי הדרך החכמה ביותר. אבל לצערי אין הרבה סיכויים לחוכמה.

בינתיים, הזוועה נמשכת. שני מיליון בני אדם סובלים מיחס בלתי-אנושי.

והעולם? העולם עסוק בעניינים אחרים. העולם מעדיף לא לחשוב על מקום אומלל זה. כמו שמשון הגיבור בעזה, העולם עיוור.