קונאן דויל, הסופר הסקוטי שיצר את הבלש המהולל שרלוק הולמס, היה קורא לסיפור על פרשה זו "המקרה המוזר של בשאר".

וזה באמת סיפור מוזר.

הוא נוגע למעשהו המנוול של בשאר אל-אסד, הרודן הסורי, שהפגיז את בני עמו בגז-העצבים סארין, גז הגורם למוות ביסורים.

כמו כל האנשים בעולם, שמעתי על כך שעות מעטות בלבד אחרי שזה קרה. כמו כל העולם, גם אני הזדעזעתי. ובכל זאת ...

ובכל זאת, אני עיתונאי חוקר על פי מקצועי. במשך 40 שנה כיהנתי כעורך הראשי של שבועון חוקר, שחשף כמעט את כל השערוריות הגדולות שהיו במדינה באותם הימים. מעולם לא הפסדתי במשפט דיבה, ובכלל אף פעם לא נתבעתי במשפט-דיבה. אני לא מזכיר זאת כדי להתפאר, אלא כדי לתת תוקף לדבריי הבאים.

החלטתי בזמני לפרסם אלפי חקירות, ביניהן אחדות שנגעו לאנשים החשובים ביותר במדינה. זה ידוע. פחות ידוע שפסלתי מאות חקירות אחרות, שלדעתי האמינות שלהן היתה מפוקפקת.

מה גרם לי להחליט? ובכן, קודם כל דרשתי פרטים. היכן ההוכחות? מי העדים? האם יש מסמכים כתובים?

אבל תמיד היה עוד משהו, שלא ניתן להגדירו. מלבד ההוכחות והעדויות, יש קליק מסויים בראשו של עורך שאומר לו שמשהו לא בסדר. משהו חסר. משהו לא מתחבר.

זוהי הרגשה. אפשר לקרוא לזה "קול פנימי". אזהרה האומרת לך, ברגע שאתה שומע על המקרה בפעם הראשונה: זהירות! צריך לבדוק את זה עוד פעם. ועוד פעם.

זה מה שקרה לי כאשר שמעתי בפעם הראשונה שב-4 באפריל הפגיז בשאר אל-אסד את חאן-שייחון בגז-עצבים.

הקול הפנימי שלי לחש: חכה. משהו כאן לא בסדר. משהו לא מריח טוב.

קודם כל, זה היה מהר מדי. שעות אחדות בלבד אחרי המעשה הנורא, כולם כבר ידעו שזה היה בשאר אל-אסד שעשה את זה.

מובן מאליו שזה היה בשאר. לא היה צורך בהוכחות. אין זמן לבדוק. מי מלבד בשאר?

מי באמת? ובכן, יש גם מועמדים אחרים. המלחמה בסוריה אינו מאבק בין שני צדדים. גם לא בין שלושה, או ארבעה. כמעט אי-אפשר למנות את הצדדים.

ישנו בשאר, הרודן, ושותפיו הקרובים: הרפובליקה האיסלאמית של איראן ומפלגת-האל, חיזב-אללה בלבנון, שניהם גופים שיעים. ישנה רוסיה, תומכת קרובה. ישנה ארצות-הברית, האוייבת במרחקים, התומכת בחצי תריסר מיליציות מקומיות (מי סופר). ישנם הכוחות הכורדיים. ויש, כמובן, דאעש, המדינה האיסלאמית של עיראק ואל-שאם. (אל-שאם היא מושג גיאוגרפי הכולל את סוריה, לבנון, ארץ-ישראל וירדן.)

זאת גם לא מלחמה נקייה בין קואליציה אחת לבין קואליציה אחרת. כל צד לוחם יחד עם כל האחרים ונגד כל האחרים. ארצות-הברית ורוסיה יחד עם אסד נגד דאעש. האמריקאים והכורדים נגד בשאר והרוסים. כל אחת ממיליציות "המורדים" נגד שאר המיליציות ונגד בשאר ואיראן. וכך הלאה. (באיזה שהוא מקום נמצאת גם ישראל, אבל ששש.)

בשדה-הקרב המוזר הזה, איך יכול מישהו לקבוע תוך דקות אחרי התקפת-הגז שבשאר הוא האחראי לכך?

ההגיון הפוליטי אינו מצביע על כך. באחרונה בשאר דווקא מנצח. לא הייתה לו שום סיבה לעשות משהו מנוול שיביך את בעלי-בריתו, ובמיוחד את הרוסים.

השאלה הראשונה ששרלוק הולמס היה שואל במקרה זה היא: מה המניע? מי מרוויח מזה?

לבשאר אין מניע הגיוני. הוא יכול היה רק להפסיד מהפצצת אזרחיו בגז.

אלא אם כן הוא משוגע. אבל שום דבר אינו מצביע על כך. להיפך, נראה שהוא שולט היטב במעשיו. אפילו יותר מדונלד טראמפ.

אני לא אוהב רודנים. אני לא אוהב את בשאר אל-אסד, רודן ובן של רודן. אבל אני מבין מדוע הוא נמצא במקום שבו הוא נמצא.

זמן-מה אחרי מלחמת-העולם הראשונה הופרדה לבנון מהמדינה הסורית. בשתי המדינות יש ערבוביה של עדות וכתות. בלבנון יש נוצרים מארונים, נוצרים יוונים, קתולים יוונים וקתולים לטיניים, דרוזים, מוסלמים סונים, מוסלמים שיעים, ועוד ועוד. היהודים עזבו ברובם.

כל אלה מצויים גם בסוריה, בתוספת הכורדים וגם העלאווים, שהם מוסלמים ואולי גם לא (תלוי מי מדבר). בסוריה מתחולל גם מאבק עז בין הערים – דמשק, הבירה המדינית והדתית, וחלב, הבירה הכלכלית. ביניהן יש עוד ערים – חומס, חמה ולטקיה – שאינן אוהבות זו את זו. רוב השטח של סוריה הוא מדבר.

אחרי מלחמות-אחים רבות, שתי הארצות אימצו לעצמן שני פתרונות שונים. הלבנונים יצרו מעין הסכמה ארצית, ולפיה נשיא המדינה הוא תמיד מארוני, ראש-הממשלה תמיד סוני, מפקד הצבא תמיד דרוזי ויו"ר הפרלמנט תמיד שיעי. עד עלות חיזבאללה היו השיעים העדה החלשה ביותר במדינה.

סוריה היא מקום הרבה יותר אלים. הסורים מצאו להם פיתרון אחר: מין דיקטטורה מוסכמת. הדיקטטור נבחר מתוך אחת העדות הכי חלשות: העלאווים. (חובבי תנ"ך ימצאו פיתרון דומה בספר מלכים, כאשר הישראלים חיפשו מלך ובחרו בשאול, בן השבט הקטן ביותר.)

זוהי הסיבה לכך שבשאר ממשיך לשלוט. הכתות והעדות השונות חוששות זו מזו. הן זקוקות לדיקטטור שיגן עליהן, זו מזו.

מה יודע דונלד טראמפ על כל התסבוכת הזאת? ובכן – שום דבר.

הוא הזדעזע עד עומק נשמתו כשראה את התמונות של קרבנות התקפת-הגז. נשים! ילדים! תינוקות! בו במקום החליט להעניש את בשאר בהפצצת אחד משדות-התעופה שלו.

אחרי שהחליט, טראמפ קרא לגנרלים שלו. הם התנגדו בקול ענות חלושה. הם ידעו שבשאר אינו מעורב. איך ידעו? הנה עוד פרט מוזר: למרות שחילות-האוויר של ארצות-הברית ורוסיה הם אויבים, הם פועלים בסוריה בתיאום הדוק כדי למנוע היתקלויות העלולות להצית את מלחמת-העולם השלישית. חיל-האוויר הסורי מעורב גם הוא בתיאום הזה, כך שכל טיסה שלו ידועה מראש לשתי המעצמות.

הגנרלים הם, כנראה, האנשים הנורמלים היחידים בסביבתו הקרובה של טראמפ. אבל טראמפ סירב להקשיב להם. הוא שלח טילים והרס בסיס של חיל-האוויר הסורי.

אמריקה כולה התלהבה. כל כלי-התקשורת החשובים, המתנגדים בדרך כלל לטראמפ, וביניהם "ניו-יורק טייס" ו"וושינגטון פוסט", שיבחו את טראמפ עד לב השמיים. איזה מנהיג נחוש!

והנה בא סיימור הרש, עיתונאי-חוקר בעל שם עולמי, ומשבית את השמחה. זה האיש שחשף בשעתו את מעשי-הטבח של הצבא האמריקאי בוויאט-נאם ואת מתקני-העינויים של האמריקאים בעיראק. הוא חקר את הפרשה הסורית לעומקה וגילה שאין שום הוכחה, ואין גם שום סבירות, שבשאר אל-אסד הוא שהפעיל את גז-העצבים בחאן-שייחון.

מה קרה אז? קרה דבר שממש לא-ייאמן: כל כלי-התקשורת החשובים באמריקה, ובראשם "ניו-יורק טיימס" וה"ניו-יורקר", פשוט סירבו לפרסם את ממצאיו של סיימור הרש. כך גם כתב-העת הבריטי המשובח "רביו הספרים של לונדון". בסוף פורסם מאמרו של הרש בעיתון הגרמני המכובד "די וולט".

הפרט הזה הוא, בעיניי, הסיפור האמיתי. נדמה שהעולם – וביחוד העולם המערבי – מלא בכלי-תקשורת אמיצים, ישרים, החוקרים פרשות ומפרסמים את האמת. אבל זה לא בדיוק כך. בוודאי, הם לא משקרים ביודעין ובכוונה. אבל הם חיים בעולם של שקרים, החבויים מתחת לסף ההכרה.

מספר שובעות אחרי המקרה הזה התבקשתי להתראיין ב"גלי צה"ל". המראיין, כתב ימני, שאל אותי על השימוש המנוול שעשה בשאר אל-אסד בגז-עצבים נגד אזרחי סוריה. עניתי שלא ראיתי שום הוכחה משכנעת שזה אכן קרה.

היה ברור שהמראיין הזדעזע. הוא מיהר להחליף את הנושא, אבל קולו גילה את מחשבותיו: "תמיד ידעתי שאבנרי הוא קוקו, אבל עכשיו הוא השתגע לגמרי."

בניגוד לשרלוק הולמס, אין לי מושג מי עשה את המעשה. אולי בכל זאת בשאר. אני רק יודע שאין לכך שמץ של הוכחה.