אני זוכר את ימי-העצמאות הראשונים אחרי קום המדינה. בארץ שררה שמחה ספונטנית, היינו כולנו ברחוב, הצהלה הייתה אמיתית.

זה היה מזמן. השנה יום-העצמאות לא היה שמח במיוחד. השנה זה היה יום מדוכדך, כמעט עצוב. מעט מאוד דגלים. ותיקים הרגישו ש"זאת כבר לא המדינה שלנו", ש"הם גנבו לנו את המדינה". "הם" - הימניים.

יתכן שאחת הסיבות היא שאנחנו כבר לא חשים באחדות אמיתית. החברה הישראלית התפלגה למספר "מגזרים", שיש ביניהם פחות ופחות מן השותף.

האשכנזים, המזרחים, ה"רוסים" (מכל חלקי ברית-המועצות לשעבר, החיים בארץ חיים מנותקים משלהם), החרדים (בגטאות שלהם), הדתיים-הלאומיים (ובכללם המתנחלים ובעלי השקפות פאשיסטיות), וכמובן הערבים-הפלסטינים, המהווים יותר מ-20% מתושבי המדינה, אך הנמצאים מחוץ לכל. ארץ רבת פזורות.

באחרונה פיתחו אחדים מהמזרחים שנאה כמעט פתולוגית לאשכנזים. הם מרגישים מושפלים ומקופחים.

לכן אמנם כל הטקסים השגרתיים התקיימו כסדרם, אך בלי התלהבות אמיתית ובלי שום חידוש. זיקוקין-די-נור, מטס חיל-האוויר, חידון התנ"ך, הדלקות המשואות בידי אזרחים מצטיינים, הענקת פרס-ישראל לאנשים (ביניהם אחד ממנהיגי המתנחלים, שהצטיין במספר הערבים שהצליח לגרש מירושלים).

עמותת "לוחמים לשלום" קיימה טקס משותף של משפחות שכולות ישראליות ופלסטיניות. למשתתפים הפלסטינים לא ניתנה רשות להיכנס לישראל. המשטרה לא הצליחה, ואולי גם לא השתדלה במיוחד, להגן על המשתתפים הישראלים שנפלו קורבן להתנפלות של בריונים ימניים בתום הטכס המרגש.

לפני כן אמר יו"ר הכנסת, ש"לא כל השמאלנים בוגדים." מעניין. כמה כן?

רוב הטקסים נועדו בעיקר לספק למלך בנימין ולמלכה שרה'לה הזדמנות להתבלט בטלוויזיה. (אוי לעורך שלא הבליט את שרה'לה כראוי!)

וזאת על שום מה? למה היא ראויה? טוב, היא התחתנה עם בנימין כשהיא הייתה דיילת-אוויר והוא היה דיפלומט צעיר, גרוש בשנית.

אני לא אוהב ימי-חג רשמיים וימי-אבל רשמיים.

כאשר הגיעו הנאצים לשלטון בגרמניה הייתי בן 9. היה לי הרושם שכל יום שני וחמישי הפכו ליום-חג, אם לזכר ניצחון גרמני במלחמה נשכחת ואם לכבוד אירוע נאצי כלשהו.

בהזדמנויות האלה, נאספו כל הנערים בגימנסיה (לא היו נערות), הקשיבו לנאומים פטריוטיים ובסוף הרימו את הזרוע הימנית ושרו את שני ההמנונים – ההמנון הלאומי וההמנון הנאצי.

הייתי הילד הצעיר ביותר בכיתה הנמוכה ביותר, והיהודי היחידי בגימנסיה. עמדתי דום כמו כל האחרים, אך לא הרמתי את הזרוע ולא שרתי את ההמנון הנאצי. ליבי הלם בחוזקה.

מחנך הכיתה היה כומר קתולי, והוא הגן עלי. מספר שבועות לאחר מכן משפחתי כבר הייתה בדרך לארץ-ישראל.

מאז היום ההוא, אני לא אוהב חגיגיות בפקודת השלטון.

בישראל אנחנו מבורכים במספר עצום של חגים, אולי יותר מכל אומה אחרת בעולם. יש לנו ימים רשמיים של חג וימים רשמיים של אבל, מהם דתיים ומהם לאומיים. בין אלה לאלה אין הבדל רב.

לפי הספירה שלי יש 15 ימים כאלה בשנה היהודית-ישראלית, אך אולי החסרתי בטעות אחד או שניים. ואלה הם:

1. ראש השנה.
2. יום כיפור.
3. סוכות.
4. שמיני עצרת.
5. חנוכה.
6. ט"ו בשבט.
7. פורים.
8. פסח.
9. פסח השני.
10. יום השואה.
11. יום הזיכרון לחללי צה"ל.
12. יום העצמאות.
13. ל"ג בעומר.
14. שבועות.
15. תשעה באב.

ברוב הימים האלה – לא בכולם – המדינה שובתת. יש המתאבלים בימים נוספים, לזכר כל מיני אסונות בעבר.

מה הסיבה לשפע הזה של ימי חג ואבל?

במשך מאות שנים, היהודים היו עדה דתית-אתנית, בלי מולדת. הם לא היו יוצאים מן הכלל. בימי הממלכה הביזנטית והממלכה העות'מנית, החברה האנושית כולה התקיימה על פי מתכון זה. צעירה יהודיה באנטיוך (סוריה) יכלה להתחתן עם צעיר יהודי באלכסנדריה (מצריים), אך לא עם הצעיר הקתולי בבית השכן. העדות נהנו מאוטונומיה רבה, בהנהגת כוהני-הדת שלהם.

עדות כאלה נעלמו מזמן. האנשים אימצו לעצמם מבנה אחר של חיים קבוצתיים. אבל היהודים דבקו במתכונת של אבותיהם. כל הטקסים והחגים היו דרושים כדי להחזיק ולשמור אותם ביחד. יהודים בליטא קיימו את הסדר בדיוק באותו היום ובאותה הצורה כמו יהודים בדרום-אפריקה.

לפני כ-250 שנה השתנתה המתכונת והציבורים האנושיים הפכו לאומות. כאשר הלאומיות הפכה לנורמה בעולם, הפכו היהודים יותר ויותר ל"לא-נורמליים" ולשנואים. על כן החליטו מייסדי הציונית שגם היהודים צריכים להפוך את עצמם לאומה.

אך איך יכולה עדה דתית להפוך לאומה? כל הרבנים החשובים בימי הרצל גידפו אותו ואת תנועתו. כדי להתגבר על ההתנגדות ולמשוך את היהודים לארץ-ישראל, הרצל החילוני וחסידיו אימצו לעצמם את החגים הדתיים ויצקו לתוכם תוכן לאומי חדש.

אלה הם החגים היהודים-ישראליים בימינו, תערובת של דת ישנה ולאומיות חדשה. רבים מהם מכילים גם את זה וגם את זה.

יתכן שזה היה דרוש בראשית התנועה הציונית, כדי להחזיק את החברה החדשה ביחד. אבל כעת?

מה רע בכל אלה?

הרע הוא שהחגים יוצרים רצף אינסופי של אינדוקטרינציה, של שטיפת מוח, של עיצוב התודעה של הכלל והפרט ברוח השלטון ובדפוס אחיד. כל ילד וילדה סופגים את הסיפור הלאומי-דתי מיום הלידה. ההורים דואגים לכך. בגן-הילדים משתדלות הגננות לנטוע את הרעיונות האלה עמוק בתודעה. בית-הספר מעמיק את התודעה הזאת מחג לחג ומשנה לשנה. אחר-כך ממלא צה"ל את החסר, אם נותר.

התוצאה הסופית היא ציבור המרוכז כל-כולו בעצמו, חצי דתי וחצי לאומני-קיצוני, בלי קשר אמיתי עם העולם וערכיו האוניברסליים.

פסוקים כמו "העולם כולו נגדנו" ו"בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו" ו"כל הגויים אותו הדבר" נשמעים לעיתים קרובות. רוב הישראלים מכל הגוונים מאמינים בהם בסתר ליבם.

יתכן שנכון שאין בעצם ישראלי חילוני לגמרי. קחו חילוני כלשהו, חפרו במעמקי תודעתו ותמצאו שם את שרידי כל החגים האלה. מעטים מצליחים להשתחרר מהם לגמרי.

את המאפיינים המובהקים ביותר של המניפולציה חווינו השבוע, ביום שני בערב. האבל על חללי צה"ל הפך באחת לחגיגת הניצחון.

בן-רגע הופך האבל הקיצוני לשמחה קיצונית, הם ממש מתמזגים זה בזה. מעשה-אמן של מניפולציה רגשית.

אם ברצוננו להפוך אי-פעם לאומה נורמלית, מוטב שנצמצם מאוד את השפע הזה של ימי החג והאבל