בעוד מספר שבועות תחגוג ישראל את יום-השנה ה-50 למלחמת ששת-הימים. יישפכו מיליוני מלים, רובן חלולות. כרגיל.

מדובר באירוע הראוי ליותר מזה. הייתה זאת דרמה מיוחדת במינה בתולדות האנושות. רק כותב תנ"כי היה יכול לתאר אותה כראוי. ויליאם שקספיר היה יכול לנסות.

אני מניח שרוב הקוראים עוד לא היו אז בחיים, או שהיו בגיל שלא איפשר להם להבין עדיין את המתרחש.

אנסה, על כן, לתאר את האירועים כפי שאני חוויתי אותם.

ביום-העצמאות 1967, רק 19 שנים אחרי קום המדינה, החל האירוע.

ראש-הממשלה, לוי אשכול, עמד על בימת ההצדעה של המצעד הצבאי. אשכול היה אזרח בכל רמ"ח אבריו. ארבע שנים לפני כן עמד בראש קבוצת הוותיקים של מפא"י שהדיחו את דויד בן-גוריון הסמכותי.

בשיא המסדר תחב מישהו פתק לידו של ראש-הממשלה. אשכול העיף בו מבט והמשיך כאילו לא קרה כלום.

היה בו מסר קצר: הצבא המצרי נכנס לסיני.

התגובה הציבורית הראשונה הייתה חוסר-אמונה. מה? הצבא המצרי? הרי הכל ידעו שהצבא המצרי היה עסוק בתימן הרחוקה. שם סערה מלחמת-אזרחים, והצבא המצרי התערב בה בלי הצלחה רבה.

אך הימים הבאים אישרו את הידיעה המדהימה. נשיא מצריים, גמאל עבד-אל-נאצר, אכן שלח חלק מהצבא המצרי למדבר סיני. הייתה זאת פרובוקציה גלויה לישראל.

חצי-האי סיני שייך למצריים. ישראל כבשה אותו ב-1956 במבצע "קדש", תוך שיתוף-פעולה הדוק עם שתי מעצמות קולוניאליות שוקעות, צרפת ובריטניה. בן-גוריון, ראש-הממשלה ושר-הביטחון, הכריז חגיגית על "מלכות ישראל השלישית" (אחרי ממלכת דויד ומדינת החשמונאים, לפני יותר מאלפיים שנה.) רק מאה שעות אחרי הכרזה זו בן-גוריון נאלץ לבטל אותה בנאום עצוב.

מדוע? נשיא ארצות-הברית, דוייט אייזנהואר, ונשיא ברית-המועצות, ניקוליי בולגנין, שלחו שניהם אולטימטום, ולא הייתה לישראל ברירה אלא לציית. היא החזירה את כל השטחים שכבשה. אך קיבלה שני פרסי-תנחומים: (א) חצי-האי סיני פורז, ועמדות-מפתח בשטח נתפסו על-ידי צבא האו"ם, ו(ב) מצריים נאלצה לפתוח את מיצרי טיראן, שסגירתם מנעה את הייצוא הישראלי (הדל) לאסיה המזרחית.

מה גרם לנאצר, שהיה נואם משלהב אך מדינאי די מפוכח, לפתוח בהרפתקה זו?

זה התחיל בסוריה, שהתחרתה עם מצריים על מנהיגות העולם הערבי. סוריה התירה ללוחמיו של יאסר ערפאת לתקוף מטרות ישראליות מהגבול הסורי. הרמטכ"ל הישראלי,

יצחק רבין, איים לעלות על דמשק, אם ההטרדות האלה לא ייפסקו.

נאצר ראה הזדמנות להפגין מחדש שהוא מנהיג העולם הערבי. הוא הזהיר את ישראל שלא לתקוף את סוריה. כדי להדגיש את המסר, שלח את צבאו לתוך סיני. הוא גם הורה לכוחות האו"ם שם לפנות אחדות מן העמדות שלהם.

זה הרגיז את מזכ"ל האו"ם, או טאנט, איש נחמד אך לא הכי חכם. הוא השיב שאם נאצר נחרץ בדרישתו, כוחות האו"ם יסתלקו מכל סיני. מכיוון שנאצר לא יכול היה לסגת מבלי לאבד יוקרה, כל כוחות האו"ם אכן עזבו.

גל של פאניקה הציף את ישראל. המילואים גויסו. הגברים נעלמו מרחובות הערים. הם התרכזו בגבול מצריים, לא עשו דבר ואי-הסבלנות שלהם גברה מיום ליום.

הפחד בארץ גדל. האזרח אשכול לא דמה למנהיג צבאי. אי-האמון בו קפץ לשמיים. אז החליט אשכול לשאת נאום ברדיו כדי להרגיע את הציבור. הוא הכין נאום יפה, וביקש מיועץ-הסתרים שלו, השר ישראל גלילי, לעבור עליו. גלילי ביצע כמה תיקונים קלים. במקום אחד החליף מילה, אך שכח למחוק את המילה הקודמת. כשהגיע אשכול בנאומו למקום הזה, לא ידע איזו מילה לקרוא. הוא היסס.

הרושם שהתקבל הוא שראש-הממשלה, שכיהן גם כשר-הביטחון, מגמגם, בשעה שגורל המדינה היה תלוי על חוט השערה.

אך האם באמת הייתה ישראל נתונה בסכנה קיומית? אני התהלכתי בהמון הנפחד כמו חתן בלווייה. גם אשתי חשבה שהשתגעתי.

אבל הייתה לי סיבה טובה. כמה חודשים לפני פרוץ המשבר הוזמנתי להרצות בקיבוץ בצפון. אחרי ההרצאה הוזמנתי, כרגיל, לשיחה פרטית בחדרו של אחד הוותיקים. הוא גילה לי בסוד ששבוע לפני כן היה שם אלוף פיקוד הצפון, דדו (דויד אלעזר). בשיחה האינטימית אחרי הרצאתו, אמר להם דדו: "כל לילה, לפני שאני נכנס למיטה, אני מתפלל לאלוהים שנאצר יכניס את צבאו לסיני. שם נשמיד אותו."

באותה עת היית עורך השבועון "העולם הזה", נוסף על היותי חבר בכנסת ויו"ר תנועת "העולם הזה – כוח חדש". כתבתי מאמר בשם "נאצר נכנס למלכודת". הוא רק חיזק את הדיעה הכללית שיצאתי מדעתי.

גם נאצר תפס שנכנס למלכודת. הוא ניסה בכל כוחו לצאת ממנה, אך בחר בדרך הלא-נכונה. הוא השמיע איומים מקפיאי-דם כלפי ישראל, הכריז על סגירת מיצרי-טיראן, אך שלח בחשאי את אחד ממקורביו לוושינגטון, כדי להפציר בנשיא האמריקאי (לינדון ג'ונסון) לעצור את ישראל. (כמו כל השליטים הערביים באותה עת, הוא האמין שישראל אינה אלא בובה אמריקאית.)

למעשה לא נסגרו המיצרים כלל. אך עצם ההכרזה הפכה את המלחמה לבלתי-נמנעת. אשכול נאלץ למסור את משרד-הביטחון למשה דיין. אחדים מהאלופים המוערכים ביותר – ביניהם מתי פלד - ביקשו פגישה עם אשכול והודיעו לו שכולם יתפטרו ביחד אם לא תינתן לאלתר הפקודה לתקוף את מצריים. הפקודה ניתנה.

ביום השני של המלחמה נקראתי לבוא לכנסת. הייתי חולה בשפעת, אך קמתי ונהגתי לירושלים. ה"מוסטאנג" הלבן שלי הבהיק בין כל הטנקים, שאצו לירושלים. נהגי הטנקים פינו לי דרך והמטירו עלי הערות עליזות.

הכנסת נמצאה תחת אש התותחים הירדניים. אחרי ישיבה קצרה, שבה אישרנו את תקציב המלחמה. הצבעתי בעד, ואיני מתחרט על כך. (התחרטתי על שתי הצבעות יותר מאוחרות, אבל זה סיפור אחר.) מיד לאחר מכן החישו אותנו למקלט.

שם ניגש אלי ידיד ולחש לי באוזן: "זה כבר נגמר. חיל-האוויר שלנו חיסל את חיל-האוויר המצרי על הקרקע." ואכן כך היה. המייסד האמיתי של חיל-האוויר, עזר וייצמן, הכין את הכל ליום הזה בדיוק ובנה חיל-אוויר שהתאים למשימה האחת הזאת.

השאר הוא היסטוריה. בשישה ימים ניצח צה"ל בקלות שלושה צבאות ערביים, ויחידות מצבאות ערביים נוספים, שנותרו כולם בלי הגנה אווירית.

המדינה הייתה שרויה בקדחת של שמחה. שירי-ניצחון ומסיבות-ניצחון מילאו את הארץ. ההגיון נשלח לעזאזל.

ביום החמישי של המלחמה, מיד אחרי כיבוש הגדה המערבית, פירסמתי מכתב גלוי לראש-הממשלה. קראתי לו להכריז מיד על משאל-עם בשטחים הפלסטיניים שנכבשו ולאפשר לפלסטינים להחליט אם הם רוצים לחזור לחיק ירדן, או להיספח לישראל, או להקים מדינה פלסטינית לצד ישראל.

ימים אחדים אחרי תום הקרבות הזמין אותי לוי אשכול לפגישה פרטית. הוא הקשיב בסבלנות לתוכנית להקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל. כשגמרתי חייך בידידות ואמר: "אורי, איזה מין סוחר עתה? כשאתה רוצה לעשות עסק, אתה מתחיל בזה שאתה דורש את המקסימום ומציע את המינימום. אחר-כך מנהלים משא-ומתן ובסוף מגיעים לפשרה באיזה שהוא מקום באמצע. ואתה רוצה שנציע את הכל מראש?"

על כן לא הצענו לפלסטינים דבר. כעבור 50 שנה אנחנו תקועים עם הכיבוש. ישראל השתנתה כליל. הימין, שזכה עד אז בבוז, הגיע לשלטון כמעט מוחלט, המתנחלים שולטים בשטחים הכבושים, ועזה הפכה לגטו סגור. ישראל הפכה למדינת-אפרטהייד קולוניאלית.

אילו הייתי יהודי דתי, הייתי מתאר זאת כך:

אלוהים היגלה את עמו הנבחר, ישראל, ושלח אותו מארץ הקודש לגלות כעונש על חטאיו. לפני 130 שנה החליט חלק מעם-ישראל לחזור לארץ-הקודש מבלי לקבל רשות מאלוהים. עכשיו מעניש אלוהים את עמו שוב, ובדרך די סדיסטית. הוא נתן לו ניצחון שהיה נס מהשמיים, אך הפך את הניצחון הזה לקללה המובילה לאסון.

לשם כך שאל אלוהים רעיון מעמיתיו היווניים.

נסוס הקנטאור, חצי אדם וחצי סוס, נהרג על-ידי הרקולס הגיבור. לפני מותו מרח נסוס את דמו המורעל על כותנתו. כאשר הרקולס לבש את הכותונת, היא דבקה בעורו והוא לא יכול היה לפשוט אותה עוד. כאשר ניסה בכל זאת, החולצה הרגה אותו.

אלוהים הפך את השטחים הכבושים לכותונת של נסוס.