מובן ששום דימוי אינו לגמרי מדויק. הציונים לא נחתו בארץ-ישראל במקרה, אלא בגלל התנ"ך. מייסד התנועה, בנימין זאב הרצל, בכלל העדיף תחילה את ארגנטינה.

בכל זאת, התמונה נכונה ביסודה. לפחות לגבי האירועים עד 1967. מאז והלאה, המתנחלים המשיכו לדלג מעבר לקו הירוק, אף שאין כבר שום תבערה.

אין דבר קדוש בקו הירוק. הוא לא שונה מכל גבול אחר בעולם, יהיה צבעו אשר יהיה.

רוב הגבולות נוצרו על-ידי הגיאוגרפיה או על-ידי המקריות של המלחמה. שני עמים לוחמים על שטח שביניהם, ובנקודה מסוימת נמאס להם והם עושים שלום. כך נוצר גבול.

הגבול היבשתי של ישראל – הוא ה"קו הירוק" – נקבע גם הוא על-ידי המקריות, לאחר המלחמה. חלק מהקו הזה נקבע בהסכם בין ממשלת ישראל החדשה והמלך עבדאללה הראשון של ירדן, שנתן לנו את כפרי המשולש כבקשיש, תמורת הסכמת ישראל לסיפוח הגדה המערבית לירדן.

מה קדוש כל-כך בגבול הזה? שום דבר, חוץ מהעבודה שהוא קיים. וזה נכון לגבי גבולות רבים ברחבי העולם.

גבול נוצר במקרה ומאושר על-ידי הסכם. נכון, האו"ם קבע בהחלטתו ההיסטורית מכ"ט בנובמבר 1947 שיקומו בארץ שתי מדינות, יהודית וערבית, וגם התווה את הגבול ביניהן. אך הערבים פתחו במלחמה נגד החלטה זו וישראל ניצלה את ההזדמנות כדי להרחיב את שטחה.

מלחמת תש"ח הסתיימה בלי הסכם-שלום. קווי שביתת-הנשק שנקבעו בתום המלחמה התקבלו על-ידי כל העולם כגבול המדינה החדשה. זה לא השתנה ב-68 השנים שעברו מאז.

המצב הזה קיים הן למעשה והן להלכה. החוק הישראלי חל רק בתוך הקו הירוק. כל השאר מהווה שטח כבוש, שחל בו החוק הצבאי. שני שטחים קטנים, ירושלים המזרחית ורמת-הגולן, סופחו לישראל באופן חד-צדדי, ואין מדינה בעולם המכירה במעמד זה.

אני מפרט עובדות ידועות אלה מפני שהמתנחלים בשטחים הכבושים התחילו לאחרונה ללגלג למבקרים שלהם בישראל: "היי, מה ההבדל הגדול ביניכם לבינינו?"

גם אתם יושבים על אדמה ערבית, הם אומרים לנו. נכון, לפני תש"ח התיישבו היהודים על אדמה שהם קנו בכסף טוב – אך רק חלק של האדמה הזאת נקנה מהפלחים שעיבדו אותו בפועל. חלק-הארי נרכש מידי בעלים-לא-תושבים, שקנו את האדמה בזיל-הזול מהסולטאן התורכי, כאשר הממלכה העות'מאנית הייתה קרובה לפשיטת-רגל. עובדי האדמה בפועל גורשו אז על-ידי המשטרה התורכית, ואחר-כך על-ידי המשטרה הבריטית.

שטחי-אדמה אדירים "שוחררו" במהלך מלחמת תש"ח, כאשר המוני כפריים ויושבי-ערים נמלטו מפני הצבא הישראלי הכובש, כפי שעושים אזרחים בכל מלחמה. אם לא עשו כך, הספיקו כמה מטחי מקלעים כדי לגרש אותם.

התושבים שלא ברחו מיפו בעת הכיבוש הועמסו על משאיות והובלו לעזה. תושבי לוד גורשו ברגל. בסוף הגיע מספר המגורשים ל-750 אלף נפש, יותר ממחצית העם הפלסטיני באותה עת, כאשר היישוב העברי מנה כ-650 אלף נפש.

קול פנימי מבקש ממני להזכיר כאן את בני דונקלמן, קצין יהודי-קנדי שפיקד על חטיבה של צה"ל במלחמת-תש"ח, אחרי שהצטיין כקצין בצבא הקנדי במלחמת-העולם השניה. ניתנה לו פקודה לכבוש את העיר נצרת, אך הוא הצליח לשכנע את ראשי העיר להיכנע בלי קרב. התנאי היה שלא יאונה כל רע לתושבים ולרכושם.

אחרי שחייליו השתלטו על העיר, קיבל דונקלמן פקודה בעל-פה לגרש את התושבים. דונקלמן ראה בכך פגיעה בכבודו כקצין וכג'נטלמן, וסירב. הוא דרש לקבל את הפקודה בכתב. פקודה כזאת, כמובן, לא ניתנה (שום פקודת-גירוש לא הועלתה אז על הכתב). אך דונקלמן סולק מהפיקוד.

כעת, כאשר אני עובר בנצרת, עיר שוקקת-חיים, אני נזכר באיש אמיץ זה. אחרי המלחמה הוא חזר לקנדה, ואינני חושב שביקר אי-פעם בישראל. לפני 20 שנה נפטר.

גילוי נאות: אני לקחתי חלק בכל אלה. השתתפתי במה שקרה, תחילה כטוראי, ואחר-כך כמם-כף. אבל מיד אחרי המלחמה תיארתי את האירועים בגילוי-לב בספרי "הצד השני של המטבע". כעבור שנים אחדות פירסמתי תוכנית מפורטת להחזרת חלק מהפליטים לישראל, ותשלום פיצויים לכל האחרים. מובן שזה לא קרה.

רוב האדמות והבתים של הפליטים נמסרו לעולים חדשים יהודים.

עכשיו אומרים המתנחלים, לא בלי צדק, "מי אתם שאתם בזים לנו? אתם עשיתם את אותו הדבר שאנחנו עושים! ההבדל הוא רק שאתם עשיתם את זה לפני 1967, ואנחנו עושים את זה עכשיו. מה ההבדל?"

אבל זה בדיוק ההבדל! אנחנו חיים במדינה שהוכרה על-ידי רוב מדינות העולם. אתם חיים בשטחים שהעולם מתייחס אליהם כאל שטחים פלסטיניים כבושים. לדוגמה: מדינת טקסאס נכבשה על-ידי ארצות-הברית במלחמה נגד מקסיקו. אם יפלוש עכשיו הנשיא טראמפ למקסיקו ויספח לארצות-הברית עוד מחוז שלה (למה לא?) מצבו של מחוז זה יהיה שונה לגמרי.

בנימין נתנינו – יש הקוראים לו כבר טראמפיהו – תומך בכל לב בהתנחלויות. השבוע נכנע ללחץ של בית-המשפט העליון וערך הצגה של פינוי מאחז זעיר אחד, עמונה, עם הרבה שברון-לב ודמעות. הוא הבטיח מיד לבנות עוד אלפי יחידות-דיור בשטחים הכבושים.

בפוליטיקה, הקצוות נוגעים לעיתים קרובות זה בזה.

המתנחלים, הפועלים כדי למחוק את ההבדל בינם לבינינו, לא עושים זאת רק כדי להצדיק את עצמם. מטרתם היא למחוק את הקו הירוק ולספח את כל השטחים הכבושים לישראל הגדולה, שתשתרע מהים התיכון עד לנהר הירדן.

לשונאי-ישראל רבים יש אותה המטרה – בהבדל אחד: הם רוצים שזאת תהיה מדינה ערבית.

אכן, הייתי רוצה לכהן כיושב-ראש של ועידה משותפת של שונאי-ישראל ושונאי-פלסטין. הייתי מציע לקבל תחילה את הסעיפים שעליהם יש הסכמה – לאמור, הקמת מדינה שתשתרע מהים עד הנהר. הייתי משאיר עד לסוף את השאלה איך לקרוא למדינה הזאת – ישראל או פלסטין.

בשנים האחרונות קמה תנועה עולמית בשם BDS המציעה להטיל חרם על כל ישראל, כדי להשיג מטרה זו. יש לי בעיה עם זה.

גוש שלום, התנועה שאני שייך אליה, מתגאה מאוד בעובדה שלפני הרבה שנים היינו הראשונים להטיל חרם על מוצרי ההתנחליות. אנחנו ממשיכים לקיים חרם זה, למרות שזה נוגד עכשיו את החוק הישראלי.

לא הכרזנו חרם על מדינת ישראל, ולא רק מפני שזה קצת מטופש להכריז חרם על עצמנו. המטרה העיקרית של החרם שלנו הייתה ללמד את הישראלים להבדיל בין עצמם לבין המתנחלים. פירסמנו וחילקנו רשימה מפורטת של כל המפעלים והמוצרים שמעבר לקו הירוק. רבים מקיימים את החרם גם עכשיו.

החרם של ה-BDS משיג בדיוק את ההפך: כשהוא אומר שאין הבדל בין אזרחי ישראל שבתוך הקו הירוק לבין אלה שבשטחים שמעבר לקו, הוא דוחף את הישראלים התמימים לזרועות המתנחלים.

המתנחלים שמחים כמובן לקבל את עזרת ה-BDS במחיקת הקו הירוק.

אין לי ריב רגשי עם אנשי ה-BDS. נכון, יש ביניהם מספר אנטישמים מהסוג הישן בלבוש חדש. אבל רוב תומכי ה-BDS הם אידיאליסטים, הרוחשים אהדה אמיתית לסבלם של הפלסטינים. אני מכבד את זה.

ואולם, אני הייתי מבקש את האידיאליסטים האלה לחשוב מחדש על החשיבות העצומה של הקו הירוק – הגבול היחיד המאפשר שלום בין ישראל ופלסטין (עם תיקוני-גבול קטנים).

ישראל לא תיעלם. גם העם הפלסטיני לא ייעלם.

אם נסכים על שתי עובדות אלה, נוכל גם להסכים על החרמת התוצרת של ההתנחלויות – ושל ההתנחלויות בלבד.