קינג קונג, הגורילה הענק בעל לב הזהב, שטיפס על בנייני-ענק והפיל מטוסי-קרב באצבע הקטנה שלו.

וואו!!!! הנשיא קונג, בעל-החיים החזק ביותר בתבל!

אחדים מאיתנו קיוו שהנשיא טראמפ יתגלה כאדם שונה לגמרי מהמועמד טראמפ. הרי במהלך של מערכת-בחירות אומרים הרבה שטויות, הנשכחות למחרת היום.

אבל עכשיו כבר עבר "היום שאחרי", והנה השטויות הולכות ומתרבות. הטראמפ הבלתי-אפשרי, זה שחשבנו עליו בליבנו שהוא אינו קיים באמת, חי וקיים, והוא יישאר כאן לפחות בארבע השנים הבאות.

ביומו הראשון בתפקיד היינו עדים למחזה האבסורדי של שני נערים, העומדים בחצר בית-הספר ומתקוטטים על "למי יש יותר גדול".

במקרה זה דובר על למי היה הקהל הגדול ביותר באירוע ההשבעה שלו. טראמפ התעקש שהקהל שלו היה הגדול בהיסטוריה. הוא היה צריך לדעת שתוך דקות יופיעו על המסך תצלומי-האוויר, שהוכיחו כי הקהל של ברק אובמה היה הרבה יותר גדול.

האם טראמפ התנצל? להיפך, הוא התעקש ועמד על דעתו.

על המסך הופיעה דוברת מטעמו, שהסבירה שזה פשוט מקרה של "עובדות חלופיות". שתי מלים נהדרות. חבל שלא ידעתי אותן בעשרות השנים שבהן פעלתי כעיתונאי. אם אני אומר בצהריים שעכשיו זה חצות, זה פשוט "עובדה חלופית". (היא גם נכונה – אולי בהונולולו.)

ההבנה שלי בכלכלה די מצומצמת. אבל ההיגיון הפשוט אומר לי שההבטחות הכלכליות של טראמפ הן קישקוש. לא "מחזירים מקומות-עבודה" באמצעות דיבורים.

מקומות-עבודה המצריכים עבודה גופנית הולכים ונעלמים לטובת המכונות. האורגים בגרמניה ובבריטניה קמו והשמידו את המכונות החדשות. אבל זה היה לפני 300 שנה, וזה לא עזר להם. עכשיו מסתכל טראמפ מאה שנה אחורה, ורוצה שהדברים יחזרו לקדמותם.

לפני מאה שנה היו דרושים אלף עובדים כדי לעשות את העבודה הנעשית עכשיו על-ידי עשרה. זה יישאר כך, ועוד יחמיר, גם אם ישמידו את כל המחשבים בעולם.

הגלובליזציה היא רוח הזמן. זו תוצאה טבעית של המצב המאפשר לי להגיב על דבריו של טראמפ שניות אחדות בלבד אחרי שיצאו מפיו. וכל אחד יכול לטוס סביב כדור-הארץ בפחות מ-30 שעות.

טראמפ לא יכול לעשות הרבה כדי לשנות זאת. הוא לא יכול להחזיר את הכלכלה ל"פרוטקציוניזם" (ההגנתיות) של המאה ה-18. היה ברור שאם טראמפ יטיל מכסי-עונשין על היבוא מסין, ממשלות סין תטילו מכסי-עונשין על הסחורות המיובאות מארצות-הברית. השבוע כבר נפתחה מלחמת-סחר בין ארצות-הברית ומקסיקו.

אנשים רבים מאמינים לסיסמאות נבובות. זה מביא אותנו לעניין הדמוקרטיה.

קראתי השבוע ב"הארץ" מאמר שכתב אלי אליהו, שבו נטען שהדמוקרטיה מתה. ז"ל לגמרי.

וינסטון צ'רצ'יל אמר, כידוע, שהדמוקרטיה היא שיטה רעה מאוד, אלא שכל שאר השיטות, שנוסו עד כה, רעות יותר.

הוא גם אמר שהטענה הכי חזקה נגד הדמוקרטיה היא שיחה של חמש דקות עם בוחר ממוצע.

הדמוקרטיה יכלה לפעול כאשר הייתה קיימת מסננת בין המועמד לבין העם. בין השאר: תקשורת האומרת אמת, ואליטה מושכלת. אפילו בגרמניה של 1933, עם מיליוני המובטלים שבה, אדולף היטלר לא הצליח להשיג רוב בבחירות חופשיות.

עכשיו, כאשר המועמדים יכולים להגיע במישרין אל הבוחרים באמצעות התקשורת החברתית, נעלמו כל המסננות, ויחד איתן גם האמת. ניתן להפיץ את השקרים המחרידים ביותר באמצעות הטוויטר והפייסבוק, והם יגיעו ישר למוחות של מיליונים, שאין להם כל יכולת לשפוט אותם.

נדמה לי שהיה זה יוזף גבלס שאמר שככל שהשקר יותר גדול, הוא גם יותר אמין. אנשים פשוטים לא יכולים לתאר לעצמם שמישהו ישקר בממדים כאלה.

למשל, הטענה של הנשיא טראמפ שגנבו ממנו שלושה עד חמישה מיליוני קולות. אין לו הוכחות, אין זכר לעדות מסייעת. סתם קישקוש. אבל מיליונים מאמינים לו.

אך אם אכן חלף עידן הדמוקרטיה, מה בא במקומה? כמו שרמז צ'רצ'יל, אין שיטה טובה יותר.

אז זה הקציר של השבוע הראשון של טראמפ בתפקיד: עוד שקרים, או "עובדות חלופיות", מדי יום.

ומה ביחס לנושאים המהותיים?

אם רצינו להאמין שהרבה הבטחות שלו היו רק קישקושים של בחירות, אז טעינו. טראמפ התחיל למלא בנאמנות את ההבטחות שלו, נושא אחרי נושא.

ביטול הזכות להפלות. ביטול ההגנה על הסביבה. ביטול ביטוח הבריאות. ביטול מסים על הסופר-עשירים. ממש חגיגה.

מסימני העידן החדש: העניים ביותר מצביעים בעד העשירים ביותר, נגד האינטרסים המהותיים ביותר של עצמם. זה נכון בארצות-הברית, כמו שזה נכון בישראל.

אה, ישראל. ישראל עסוקה בניחושים אינסופיים על העברת השגרירות האמריקאית לירושלים.

אפשר היה לחשוב שיש לישראל צרות חמורות יותר. הנה מתנהל משהו כמו מלחמת-אזרחים בין ממשלת-ישראל והציבור הערבי, המהווה כ-21% מאוכלוסיית ישראל הריבונית. בשני הצדדים יש אבידות בנפש. במיוחד מתנהלת מלחמה נגד הבדואים, גם הם אזרחי ישראל הריבונית, המתנדבים לצה"ל. הממשלה הורסת את בתיהם כדי לפנות מקום למתנחלים יהודים.

וישנן כל הצרות האחרות: הכיבוש של הגדה המערבית. והמצור על רצועת-עזה. וחקירות-השחיתות השונות והמשונות נגד ראש-הממשלה ואשתו, עניין הסיגרים והשמפניה הוורודה, ופרשת הצוללות מגרמניה, ופרשת השיחות עם בעל "ידיעות אחרונות".

אבל צרות אלה הם כאין וכאפס לעומת מיקום השגרירות האמריקאית.

תוכנית-החלוקה של האו"ם של כ"ט בנובמבר, המהווה עדיין הבסיס החוקי של מדינת-ישראל, לא הכלילה את ירושלים במדינת ישראל. ההחלטה דיברה על מדינה יהודית ומדינה ערבית, ואילו ירושלים ובית-לחם היו אמורות להוות מובלעת נפרדת.

מובן שישראל סיפחה כבר בראשיתה את ירושלים המערבית לשטחה, אבל אף שגרירות אחת לא עברה לשם. כולן נשארו בתל-אביב, שהיא עיר פחות יפה אך רעננה, תוססת ושוקקת-חיים. הן עדיין נמצאות שם. גם השגרירות האמריקאית השוכנת על שפת הים, מול חלונות דירתי בתל-אביב.

(השגרירויות של אחדות מרפובליקות-הבננות בדרום-אמריקה עברו לירושלים, אך חזרו לתל-אביב.)

בכל מערכת-בחירות אמריקאית מבטיחים המועמדים להעביר את השגרירות לירושלים, ובכל פעם הם חוזרים בהם אחרי שהמומחים מסבירים להם את עובדות-החיים.

גם טראמפ הבטיח. הוא רצה למשוך קולות יהודים, נוסף על קול חתנו היהודי. מן הסתם חשב טראמפ לעצמו: למי איכפת, חוץ מאשר ליהודים הדפוקים האלה?

אז ככה, ל-1.5 מיליארדים מוסלמים איכפת. ואפילו איכפת מאוד.

אילו ידע טראמפ דבר וחצי דבר על הנושא, הוא היה יודע שבימים הראשונים של האיסלאם, ה"קיבלה" (כיוון התפילה) פנתה לירושלים. רק לאחר-מכן שונה הכיוון למכה. ירושלים היא אחד משלושת המקומות המקודשים ביותר לאיסלאם. ההכרה בירושלים השלמה כבירת ישראל עלולה להביא למעשי-אלימות נוראים כלפי מתקנים אמריקאיים בעולם, מאינדונזיה עד מרוקו.

נראה שבינתיים הספיקו המומחים ללמד גם את טראמפ, והוא התחיל לגמגם בעניין זה. הוא חושב על זה. הוא זקוק לזמן. אולי מאוחר יותר. אולי השגריר החדש, אדם ציוני ימני קנאי, יגור בינתיים בירושלים, בעוד שהשגרירות עצמה תמשיך לפעול בתל-אביב.

מסכן, השגריר המיועד. זה לא תענוג גדול לנסוע בכל יום מירושלים לתל-אביב, בכביש שהוא תמיד פקוק. אבל אדם צריך לסבול עבור דיעותיו.

העובדה המפחידה באמת היא שבכל נאומיו של הנשיא דונלד טראמפ מאז שנכנס לתפקיד, בלי יוצא מהכלל, הנושא העיקרי – וכמעט היחיד –הוא אני-אני-אני.

אני-אני-אני, והרבה מכות על החזה.

צפו לסרט "קינג קונג 2".