אבי היה ציוני מגיל צעיר. באותם הימים התהלכה בגרמניה בדיחה יהודית: "ציוני הוא יהודי הלוקח כסף מיהודי שני כדי ליישב יהודי שלישה בפלסטינה." אבי לא חלם באותה עת על האפשרות שהוא עצמו יהגר לארץ.

בזמן ההוא לא היו בארץ הרבה עצי נוי. התושבים הערביים טיפחו עצי-זית, שעליהם הייתה מחייתם הדלה, וגם עצי-ההדר יובאו אז לארץ. עץ הזית הוא בן הארץ. כבר בספר בראשית, בסיפור תיבת נוח, מופיע ענף עץ הזית , בפי היונה, כסמל לחיים בתום המבול.

האגדה העממית טוענת שבמלחמת-העולם הראשונה גדעו התורכים את כל העצים כדי להשתמש בהם לבניית מסילת-ברזל בסיני, למען גירוש הבריטים מתעלת-סואץ. במקום זה חצו הבריטים את סיני בכיוון ההפוך וכבשו את פלסטינה.

אחרי אותה מלחמה הגיעו הציונים לארץ בהמוניהם. בין השאר, הם נטעו עצים בכמויות גדולות. נוצרו יערות אמיתיים, אם כי בהשוואה ליערות רוסיה ואירופה הם היו די עלובים.

הציונים לא שאלו את עצמם מדוע חסרו בארץ סוגים כה רבים של עצים. התשובה המובנת-מאליה הייתה שלערבים פשוט לא איכפת. כאלה הם הערבים. אין להם אהבה לארץ. אין להם אהבה לעצים.

התנועה הציונית הייתה גדושה בביטחון עצמי. היא יכלה לעשות ככל העולה על רוחה. היא שנאה את נוף הארץ כפי שהיה. על פי ברכה חבס, כאשר ירד דויד בן-גוריון, אז צעיר בן 20, בחוף יפו בשנת 1906, הוא קרא בתיעוב: "הזוהי ארץ אבותינו?"

על כן יצאו הציונים לשנות את פני הנוף. הם ייבאו עצים יפים מכל רחבי העולם ונטעו עצים בכל מקום שיכלו - לאורך הכביש מתל-אביב לירושלים, בהר הכרמל, בגליל ועוד. יופי של עצים. עצי אקליפטוס הובאו מאוסטרליה כדי לייבש ביצות.

העולים החדשים לא שאלו את עצמם מדוע, בעצם, הארץ הייתה כל-כך ריקה מעצים, למרות שהייתה מיושבת ברציפות מקידמת דנא. מה הטעם לשאול? הרי היה מובן מאליו שזו הייתה אשמת הערבים.

למעשה הייתה הסיבה שונה לגמרי. הארץ סובלת מחוסר גשמים. כל מספר שנים יש בצורת. הארץ מתייבשת, פורצות שריפות לאורכה ולרוחבה. העצים הזרים, שאינם מתאימים לארץ, פשוט נשרפים.

לפני כשש שנים הזהיר אותנו הטבע. אש גדולה פרצה על הכרמל והרגה 47 שוטרים, שנשרפו בדרכם לפינוי בית-סוהר.

לפני שבועיים זה קרה שוב, ובצורה חמורה עוד יותר. במשך שמונה חודשים לא ירדה כמעט טיפה של גשם. רוח מזרחית חזקה ויבשה נשבה מן המדבר. הארץ התייבשה. כל ניצוץ קטן יכול היה להצית אש גדולה.

פתאום בערה הארץ. פרצו כ-150 מוקדי שריפה, רבים מהם באיזור חיפה. חיפה היא עיר יפה. אחדות משכונותיה מוקפות בעצים. איש לא חשב על שטחי ביטחון מאש, ושטויות כאלה.

שכונות אחדות עלו באש. כמעט 80 אלף תושבים פונו, והשאירו אחריהם את כל חפציהם. דירות רבות נתפסו על-ידי השריפה. מראה שובר-לב.

הכבאים עשו כמיטב יכולתם. הם עבדו מסביב לשעון. לא היו אבידות בנפש. בעזרת צינורות-כיבוי על הקרקע ומטוסי-כיבוי קלים באוויר הם השתלטו בהדרגה על הלהבות.

איך פרצו השריפות? בנסיבות האקלימיות שנוצרו, כל ניצוץ קטן יכול היה להדליק אש גדולה. מדורה שלא כובתה כראוי, סיגריה בוערת שנזרקה מחלון של מכונית נוסעת, נרגילה שהתהפכה.

אבל זה לא די דרמטי לכלי-התקשורת, ועוד פחות לפוליטיקאים. מהר מאוד מלאה הארץ בהאשמות. הערבים עשו את זה. כמובן! אלא מי? הטלוויזיה מלאה באנשים שממש ראו במו עיניהם איך הערבים מציתים את היערות.

אז הופיע בנימין נתניהו על המסך. לבוש במעיל-רוח אופנתי, כשהוא מוקף בחנפניו, הוא הכריז שהמחבלים הערבים הם שהציתו את הארץ. זוהי "אינתיפאדה של אש". למרבה המזל יש מציל לישראל: הוא עצמו. הוא תפס פיקוד, הזמין מטוס "סופרטנקר" אמריקאי ועוד מטוסי-כיבוי מארצות שונות. הישראלים יכלו לחזור לישון.

זה היה אוסף של שטויות. הכבאים והשוטרים האמיצים עשו את מלאכתם כראוי. ההתערבות של נתניהו הייתה מיותרת, ואפילו מזיקה.

בשריפה הגדולה האחרונה, לפני כשש שנים, בהר הכרמל, שיחק נתניהו את אותו התפקיד והזמין "סופרטנקר", מטוס אמריקאי לכיבוי שריפות. מטוס-הענק עשה מלאכה טובה כשפעל מעל ליער הבוער. הפעם, מעל לריכוזי-אוכלוסיה, המטוס לא יכול היה לפעול. נתניהו הזמין אותו, הצטלם לידו וזהו.

האשמת האזרחים הערביים באחריות לאסון הייתה הרבה יותר רצינית. כאשר נתניהו השמיע אותה, רבים האמינו.

שר-החינוך הפאשיסטי-למחצה, נפתלי בנט, טען שהאש מוכיחה שהארץ שייכת ליהודים, מכיוון שהערבים שורפים אותה.

ערבים רבים נעצרו ונחקרו. רובם שוחררו. בסוף נראה שרק כ-2% (שני אחוזים!) מהבערות הוצתו על-די צעירים ערבים, כמעשי נקמה.

חיפה היא עיר מעורבת, בעלת אוכלוסייה ערבית גדולה. בדרך כלל, היחסים בין יהודים וערבים בה תקינים, לפעמים גם לבביים. שתי הקהילות התמודדו עם האש שכם אל שכם. כפרים ערביים פתחו את בתיהם לפליטים יהודים מהאש. אבו-מאזן, ראש הרשות הפלסטינית, שלח את הכבאים שלו לישראל.

נאומיו הנרגשים, חוצבי-הלהבות, של נתניהו, ובהם האשמות פרועות (ולגמרי בלתי-מוכחות) נגד אזרחי-ישראל הערבים ונגד הפועלים מהשטחים הכבושים, הגבירו את האש הגזענית.

האש הפוליטית כובתה לפני שיכלה לגרום נזק רב מדי. ככל שחולפים הימים, ההאשמות דועכות. אך הנזק נשאר.

(כאשר שירתתי בצבא, במלחמת תש"ח, הפלוגה שלי זכתה בתואר-הכבוד "שועלי שמשון". שמשון, הגיבור התנ"כי, קשר לפידים בוערים לזנבות השועלים ושלח אותם לשרוף את שדות הפלשתים.)

האש סיפקה מזון למחשבה.

אם צודקים נתניהו וחסידיו, ש"הערבים" רוצים לגרש אותנו מהארץ בכל האמצעים, ובכללם אש, מהי התשובה?

התשובה הפשוטה היא: לגרש אותם.

זה הגיוני, אך לא מעשי. כעת חיים כשישה וחצי מיליון ערבים בישראל השלמה - בישראל עצמה, בגדה המערבית (כולל ירושלים המזרחית) וברצועת-עזה. זהו גם מספר היהודים בארץ השלמה. בעולם של ימינו, אי-אפשר לגרש אוכלוסייה כזאת.

אם כן, נגזר עלינו לחיות זה לצד זה – או בשתי מדינות (אפשרות שנתניהו דוחה אותה בשתי ידיים) או במדינה אחת – שתהיה או מדינת-אפרטהייד או מדינה דו-לאומית.

אם מאמינים – כפי שמאמינים נתניהו וחסידיו – שכל ערבי הוא "מחבל-אש" פוטנציאלי, איך יוכל מישהו לעצום עין בלילה במדינה זו?

רק לערבים מעטים יש נשק. רק לערבים מעטים יש מכונית, שבה אפשר לדרוס יהודים. רק ערבים מעטים יודעים איך לייצר חומר-נפץ. אבל לכל ערבי יש גפרורים. בעונה היבשה, השמיים הם הגבול.

אגב, לגמרי במקרה ראיתי השבוע בטלוויזיה הגרמנית כתבה על כפר שווייצי יפהפה, השוכן במרומי הרי האלפים. מעת לעת נושב שם "פן", רוח חמה ויבשה מאוד. פעמים בימי חיי התושבים נשרף הכפר. הכל בלי ערבים.

בישראל שייכים שרותי-הכיבוי לעיריות ולמועצות המקומיות. זה מספק מקומות-עבודה וכסף לנאמני המפלגות.

ביוני 1968, כשהייתי חבר-כנסת צעיר, לאחר שחווינו שריפות בתל-אביב, העליתי הצעה מהפכנית: לבטל את כל שרותי-הכיבוי המקומיים ולהקים חיל-כבאות ארצי, בדומה למשטרה. כוח גדול כזה, כך טענתי, יוכל להתכונן לכל אפשרות, להכין ציוד מתאים ולרכז את המשאבים הדרושים.

בדרך כלל נהגו לשפוך אש וגפרית על ההצעות שלי, אך במקרה זה דווקא התייחסו להצעתי ברצינות. שר-הפנים אף אמר שזו הצעה טובה, אלא ש"זמנה עוד לא הגיע".

עכשיו, כעבור 48 שנים, נראה שהזמן עדיין לא הגיע.

במקומו הגיעה האש הגדולה.