בתקופה שבה גלה הנביא מוחמד מהעיר מכה לעיר מדינה, עמד המואזין הראשון על גג ביתו של הנביא וקרא לקהל המאמינים לבוא לתפילה. הוא גם השמיע את קריאתו תוך כדי הליכה ברחוב.

כאשר האיסלאם הפך לדת המדינה, נבנו צריחים. התכלית המקורית של הצריח הייתה לאוורר את המסגד, להניח לאוויר החם לצאת ולאוויר הקריר להיכנס. המואזין טיפס למעלה והשמיע משם את ה"אזאן", הקריאה לתפילה. לעתים נבחר אדם עיוור, כדי שלא יוכל להציץ למטה, לתוך הבתים. (המילים הערביות קשורות לשורש העברי אז"ן.)

בדורות האחרונים הקלו הרמקולים על עבודת המואזין. בימינו, המואזין יכול לשבת במסגד למטה ולהשמיע את קריאתו בעזרת המיקרופון. אם משתמשים בהקלטה, המואזין מיותר בכלל.

בכל אופן, קול המואזין צריך להישמע חמש פעמים ביממה, בזמנים קבועים, ולקרוא למאמינים לתפילה – אחת מחמש המצוות הקדושות ביותר באסלאם.

הקריאה הראשונה מושמעת לפני עלות השחר. וכאן הבעייה.

מאז שנכבשה ארץ-ישראל בשנה 636 על-ידי צבאות הח'ליף עומר, קול המואזין נשמע חמש פעמים ביום בערים ובכפרים (מלבד הנוצריים).

אם ינצח יאיר נתניהו – לא עוד.

יאיר (25) הוא יורש-העצר במשפחה המלכותית הישראלית. הוא בן-התפנוקים של אמו השתלטנית, ומסתובב בלוויית כמה שומרי-ראש, על-חשבון משלם-המסים (זה אני). הוא נראה כצעיר נעים, אם כי חסר כשרונות מיוחדים. הוא אוהב מועדוני-לילה ומותרות. הוא גם אוהב לישון.

אך איך יכול אדם לישון בקיסריה אם המואזין בכפר הערבי הסמון מעיר אותו בארבע בבוקר?

זאת אינה רק הבעיה של יאיר. יהודים רבים ברחבי הארץ גרים בקרבת מסגדים, בייחוד בערים המעורבות, כגון ירושלים, חיפה ויפו. המואזין מעיר אותם באמצע חלומותיהם המתוקים ביותר, בדיוק כאשר הצעירה היפהפיה עומדת להיכנע לו (או להיפך, אם זו חולמת). המתעוררים יכולים להתרגז, אבל אינם יכולים לשנות את המצב.

חוץ מיאיר. הוא יכול.

הוא שיכנע את אביו להציע חוק שיאסור על השימוש ברמקולים בבתי-תפילה. כאשר השדולה הדתית היהודית רבת-העוצמה התנגדה להצעה, מפני שהייתה אוסרת גם את הרמקולים המכריזים על כניסת השבת בשכונות שלה, שונתה הצעת-החוק כדי שתחול על המוסלמים בלבד. אבל בית-המשפט העליון עלול לפסול את החוק המתוקן, בגלל ההפלייה הבוטה הכלולה בו. בינתיים ממשיך יאיר להתעורר בכל בוקר משנתו.

(למעשה כבר קיים חוק האוסר על גרימת רעש לפני 7 בבוקר, אבל הוא לא מופעל.)

כל זה נשמע קצת מצחיק. אבל זה לא. הדבר מסמל את אחת הבעיות הקשות ביותר במדינה.

75% מהישראלים הם יהודים כשרים. 21% הם ערבים, רובם מוסלמים, האחרים נוצרים. השאר הם יהודים-לא-יהודים – למשל, כאלה שאבותיהם יהודים ואמותיהם לא.

מהו המצב של המיעוט הערבי הגדול במדינה המגדירה את עצמה רשמית ומשפטית כ"יהודית ודמוקרטית"?

הערבים הם אזרחי המדינה, בעלי כל הזכויות הכרוכות באזרחות. אבל האם הם באמת ישראלים? האם הערבים יכולים באמת להיות אזרחים מלאים במדינה "יהודית"?

גרוע יותר: ישראל היא אי קטן, אם כי רב-עוצמה, בים המוסלמי. יש לה חוזי-שלום עם שתי מדינות ערביות – מצריים וירדן – אך היא לא התקבלה מעולם על-ידי המוני העמים הערבים. מאז 1948, מספר מדינות ערביות נמצאות עדיין רשמית במצב-מלחמה עם ישראל.

גרוע עוד יותר: ישראל כובשת ומדכאת עם ערבי שלם, העם הפלסטיני. בני העם הזה משוללים כל הזכויות הלאומיות והאנושיות. האזרחים הערבים בתוך ישראל רואים עצמם כחלק מהעם הפלסטיני הזה. באחרונה הם בכלל מעדיפים לקרוא לעצמם "פלסטינים אזרחי מדינת-ישראל".

בארצות רבות בעולם יש מיעוט לאומי, אחד ויותר, וכל אחת מהן משתדלת להתמודד עם הבעיה בדרכה שלה. אך מצבו של המיעוט הערבי – סליחה, הפלסטיני – בישראל הוא מיוחד במינו.

בשנים הראשונות אחרי הקמת המדינה הייתה תקווה ש"הערבים הישראליים" (הם ממש שונאים את המונח הזה) ישמשו כגשר בין ישראל והעולם הערבי. אחד מידידיי הערבים סירב באדיבות, ואמר: "גשר זה דבר שדורכים עליו".

כל עוד היה דויד בן-גוריון בשלטון, האזרחים הערבים היו כפופים ל"ממשל צבאי", שבלי הרשאתו לא יכול היה ערבי לצאת מכפרו או עירו או לעשות כמעט שום דבר. זה עזר גם ללחוץ על הערבים להלשין איש על רעהו.

אחרי מאבק ארוך שלנו בוטל הממשל הצבאי ב-1966. אבל הבעיה הבסיסית של המיעוט הערבי לא נפתרה.

במדינה שיש בה מיעוט לאומי גדול, על הרוב לבחור בין שתי אפשרויות: או להעניק לכל האזרחים זכויות שוות מכל הבחינות, או להעניק למיעוט מעמד לאומי מיוחד, עם מידה כלשהי של אוטונומיה.

ישראל עשתה מה שהיא עושה תמיד כשהיא עומדת לפני הברירה בין שתי אפשרויות: היא לא בוחרת. השאלה נשארה פתוחה.

האם באמת יכולות להתקיים זכויות שוות במדינה הקוראת לעצמה "יהודית ודמוקרטית"? מובן שלא. החוק החשוב ביותר, "חוק השבות", מעניק לכל יהודי בעולם את הזכות האוטומטית להגר לישראל. בניגוד לרושם הכללי, החוק הזה אינו עומד לבדו. הוא קשור בחוקים אחרים. בין השאר הופך עולה יהודי אוטומטית לאזרח המדינה (אלא אם כן הוא מסרב במפורש). לא-יהודי המבקש לזכות באזרחות צריך לעבור תהליך ארוך ומייגע, ולא בטוח שנצליח. זה גם קשור בזכויות חומריות מסוימות.

לערבים אין, כמובן, זכויות אלה. הרכוש העצום, נייד ולא נייד, שהשאירו אחריהם 750,000 הפליטים הערבים שברחו או שגורשו במלחמת 1948 ואחריה, הופקע ללא פיצויים.

אם אין שוויון אמיתי, מה בדבר האפשרות השניה: להעניק להם מעמד רשמי של מיעוט לאומי, עם מידה כלשהי של אוטונומיה?

עובדה אירונית היא שאבי-אבות הליכוד, זאב ז'בוטינסקי, היה בצעירותו מחבר "תכנית הלסינגפורס", שכללה מעמד מפורט לכל המיעוטים ברוסיה הצארית. תוכנית זו, ששימשה גם בסיס לעבודת-הדוקטוראט של ז'בוטינסקי, הציעה אוטונומיה לכל מיעוט לאומי, גם למיעוט – כמו היהודי - שאין לו טריטוריה.

זאת הייתה יכולה להיות תוכנית מצוינת לאזרחים הערבים בישראל, אך הליכוד, כמובן, אינו חולם על זה. כמו האנטישמים ברוסיה הצארית, אנשי הימין בישראל מתייחסים אל המיעוט הערבי כאל גייס חמישי פוטנציאלי, כך שכל אוטונומיה שתוענק להם מהווה סכנה למדינה.

חובבי התנ"ך יכולים להשתעשע בדברים שאמר פרעה מלך מצריים על בני-ישראל (שמות א'): "והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו." עכשיו אנחנו ממלאים את תפקיד פרעה והערבים הם בני-ישראל של ימינו.

אז מהו המצב האמיתי של הערבים בישראל?

זה לא מצב של שוויון אמיתי, כפי שטוענת התעמולה הציונית, וגם לא מצב נוראי של דיכוי וסבל, כפי שטוענים שונאי-ישראל. המצב האמיתי הוא הרבה יותר מורכב.

השבוע הייתי בסופרמרקט תל-אביבי, אספתי כמה מוצרים ופניתי לשלם בקופה. שם שירתה אותי צעירה יפת-מראה, שדיברה עברית מושלמת ונהגה באדיבות רבה. הופתעתי לשמוע שהיא ערביה.

לא מכבר שכבתי בבית-חולים בתל-אביב (שכחתי בגלל מה). מנהל המחלקה היה ערבי, וכך גם רבים מהאחים. בניגוד לתדמית של הערבי הפראי, מוסכם בארץ שאחיות ואחים ערבים עדינים הרבה יותר מעמיתיהם היהודים.

בבית-המשפט העליון מכהן שופט ערבי מכובד, היושב גם בוועדה למינוי שופטים חדשים.

הערבים משולבים היטב בכלכלה הישראלית. יתכן שההכנסה הממוצעת שלהם נמוכה קצת מההכנסה של היהודים, מה גם שרבות מהנשים הערביות אינן עובדות. אך רמת-המחייה הישראלית, כולל הערבית, גבוהה בהרבה מזו הקיימת בארצות הערביות השכנות.

אני חושב שהאזרחים הערביים "התישראלו" (נעשו דומים לישראלים) הרבה יותר מכפי שנדמה להם. רק כשהם מבקרים בירדן, למשל, הם חשים עד כמה הם שונים (וגם חשים שהם עליונים).

אמנם, אין הם נהנים מאוטונומיה, אך למעשה קיימת "ועדת המעקב" המאחדת את כל הרשויות המקומיות והעמותות הערביות, ויש הרשימה הערבית המשותפת, שהיא הסיעה השלישית בגודלה בכנסת.

זהו הצד האחד של המטבע. הצד השני הפוך בדיוק. האזרחים הערביים חשים בכל יום שהם שונים מהיהודים, שמזלזלים בהם ושמפלים אותם לרעה.

אפילו השמאל היהודי אינו חולם על הקמת קואליציה שתכלול את הסיעה הערבית.

בציבור הערבי בישראל מתנהל ויכוח נסתר. ערבים רבים סבורים שהסיעה שלהם בכנסת צריכה לטפל יותר במצב הערבים בתוך ישראל מאשר במצב האחים המדוכאים בשטחים הכבושים.

יש פתגם ביידיש: "קשה להיות יהודי". במדינה היהודית, "קשה להיות ערבי".

כל הבעיות האלה מוצאות, איכשהו, ביטוי בחוק המוצע להשתקת הרמקולים של המואזינים.

אפשר היה, כמובן, לפתור את הבעיה בהידברות ובהבנה הדדית. בכל הערים והכפרים הערביים, הציבור רוצה לשמוע את קול המואזין, גם אם רבים מהתושבים אינם קמים לתפילה. בשכונות בעלות אוכלוסיה לא-מוסלמית או מעורבת, אפשר להשתיק את הרמקולים בהסכמה הדדית, או לפחות להנמיך את קולם. אך עובדה היא שלהגשת הצעת-החוק לא קדמה שום הידברות.

לכן, עצתי ליאיר: שכאשר הוא מתעורר ב-4 לפנות בוקר, אולי יקדיש את השעה הבאה למחשבה על איך אפשר להשיג הסכמה בין היהודים ושכניהם הערביים בעניין עוצמת הקול של המואזין.

בינתיים הגבירה הצעת-החוק את עוצמת השנאה בין האזרחים. כאשר פרצה השבוע אש במוקדים רבים בארץ, האמינו רבים מהמוסלמים שזוהי נקמת אללה, ואילו אבא-של-יאיר טוען שאללה נעזר באזרחים ערבים שהציתו את האש.