ההלם הראשון חלף. "הנשיא הנכנס טראמפ". אני מתרגל בהדרגה לצירוף-המילים הזה.

אנחנו נכנסים לתקופה של אי-ודאות מוחלטת. אנחנו, הישראלים, והעולם כולו. מאנשים קשי-יום ועד לראשי המדינות.

איש אינו יודע מה יקרה.

אך קודם כל עלינו להיפרד מברק אובמה.

למען האמת, אני מחבב את האיש. יש בו משהו אצילי. זקוף. ישר. אידיאליסטי.

כאשר המצלמה הראתה אותו השבוע כשהוא יושב ליד דונלד טראמפ, ההבדל ביניהם לא היה יכול להיות יותר גדול. שני הפכים. אובמה הוא ההפך מטראמפ. טראמפ הוא ההפך מאובמה.

ובכל זאת...

בכל שמונה שנות כהונתו כנשיא, הנשיא אובמה לא עשה דבר וחצי דבר למען השלום במרחב שלנו.

במשך השנים האלה פרח הימין הקיצוני בישראל. בשטחים הכבושים התרבו ההתנחלויות והתרחבו. אחרי כל הרחבה של ההתנחלויות השמיע משרד-החוץ האמריקאי גינוי חריף. ואחר כך נתן אובמה לבנימין נתניהו עוד כמה מיליארדים. המתנה האחרונה הייתה הגדולה מכולן.

כאשר נכנס לתפקידו, אובמה נשא מספר נאומים נפלאים בקהיר ובירושלים. הרבה-הרבה מלים יפות. וזה הכול. מלים יפות. הוא אפילו קיבל פרס נובל על דבריו.

יש המאמינים שעכשיו, כשהוא חופשי מכל ההתחייבויות, אובמה ישתמש בחודשיים שנותרו לו בשלטון כדי לכפר על עוונותיו ולעשות משהו משמעותי למען השלום. אני מסופק.

לפני שנים, בוועידה אירופית כלשהי, האשמתי את המדינאי הספרדי מיגל מוראטינוס בכך שלא עשה דבר למען השלום הישראלי-פלסטיני. בתשובתו התוקפנית הוא טען שאני חוצפן. למה שמישהו יעשה משהו למען כוחות-השלום בישראל, אם כוחות-השלום עצמם אינם עושים דבר למען השלום?

האם שמענו את סוף הסיפור של משפחת אובמה? אינני בטוח. איכשהו מקנן בליבי הרעיון שבעוד ארבע או שמונה שנים נשמע על עוד אובמה המתחרה על הנשיאות: מישל אובמה, הגברת הראשונה הפופולרית בטירוף, שיש לה כל התכונות הדרושות. היא שחורה. היא אישה. היא אינטליגנטית מאוד. יש לה אופי נהדר. (אלא אם כן כל התכונות האלה איבדו את ערכן באמריקה החדשה.)

יש נחמה כלשהי בתוצאות הבחירות. מספר הקולות שניתנו להילרי קלינטון עלה על מספר הקולות שניתנו לדונלד טראמפ. היא הפסידה במניין האלקטורים.

לאדם זר, כמוני, המוסד הזה – מועצת האלקטורים - נראה מיושן כמו דינוזאור. יתכן שהיה בו צורך כאשר ארצות-הברית (בלשון רבים) הייתה פדרציה של יחידות מקומיות, שונות באופיין.

הימים ההם חלפו מזמן. עכשיו אנחנו משתמשים במונח "ארצות-הברית" בלשון יחיד. ארצות-הברית עושה. ארצות-הברית חושבת. ארצות-הברית מצביעה.

אם כך, מהו ההבדל העמוק בין בוחר באריזונה ובוחר במונטנה? מדוע קול הניתן באורגון יהיה שווה יותר מקול הניתן במדינת ניו-יורק או במדינת קליפורניה?

מוסד האלקטורים הוא אנטי-דמוקרטי. היו צריכים לבטלו מזמן. אך מוסדות פוליטיים מתים לאט, אם בכלל. מישהו מרוויח מהם. הפעם זה היה טראמפ.

עוד שיטה מיושנת היא שיטת המינויים לבית-המשפט העליון של ארצות-הברית.

לבית-המשפט הזה יש עוצמה אדירה. הוא יכול להתערב עמוק-עמוק בחיי הפרט, כמו בעניין ההפלות ונשואי הומוסקסואלים. הוא משפיע על יחסי-החוץ של ארצות-הברית, ועל הרבה עניינים אחרים.

אך הסמכות למנות שופטים חדשים נתונה כל-כולה בידי הנשיא. נשיא חדש משנה את הרכב בית-המשפט, וכך משתנה כל המצב המשפטי והפוליטי.

בישראל נוהגת השיטה ההפוכה. לפני שנים, כל השופטים החדשים התמנו למעשה על-ידי השופטים המכהנים. בפי העם זה נקרא "חבר מביא חבר".

לאחר מכן השיטה השתנתה קמעה. חברי בית-המשפט העליון נבחרים עכשיו על-ידי ועדה של תשעה. שלושה מהם הם שופטים מכהנים, שניים נבחרים על-ידי הכנסת (אחד מהקואליציה ואחד מהאופוזיציה), שניים הם שרים ושניים מייצגים את לשכת עורכי-הדין.

על חלק מהחברים להיות נשים. אחד מחברי הוועדה הנוכחית הוא ערבי, שזכה במינוי בגין הוותק שלו.

אך הנקודה המכרעת בחוק היא שהמינוי צריך להתקבל ברוב של שבעה חברים מתוך התשעה. מצב זה מעניק למעשה זכות-וטו לשלושת השופטים בוועדה. גם לפוליטיקאים זה מעניק זכות-וטו מעשית. התוצאה: שופט חדש יכול להתמנות רק בדרך של פשרה.

עד כה פעלה השיטה הזאת היטב. מעולם לא היו תלונות. אך שרת-המשפטים החדשה, איילת שקד, אשה לאומנית-קיצונית, רוצה לשנות. לא עוד רוב של שבעה, אלא רוב רגיל של חמישה. זה יעניק סמכות מכרעת לפוליטיקאים של הימין הקיצוני ויבטל את יכולתם של שלושת השופטים לחסום מינוי בלתי-ראוי.

הצעה זו נתקלה בהתנגדות חריפה, והוויכוח עדיין נמשך.

איך לתאר את הנשיא הנכנס, פחות משבועיים אחרי שנבחר?

האיפיון הראשון העולה בראש: בלתי-צפוי.

ראינו זאת במהלך מערכת-הבחירות. הוא היה מסוגל להגיד בנשימה אחת דבר והיפוכו. להגיד משהו ולהכחיש את זה. להתחנף למגזר אחד ולאחר מכן להתחנף לאויביו.

או-קיי, בסדר, יגידו מי שיגידו. אז מה? מועמד מסוגל להגיד כל דבר כדי לנצח בבחירות.

זה נכון, אבל המועמד המסויים הזה הגזים. הוא הציג אישיות מגעילה, חסרת כל הגינות. הוא ניהל תעמולת-זוועה נגד השחורים, ההיספאנוס, הגאים. הוא השפיל נשים ולא הסתייג מארגוני אנטישמים וניאו-נאצים שתמכו בו.

אבל זה הצליח, לא כן? זה עזר לו להגיע לאן שרצה להגיע, נכון? זה לא מכריח אותו להמשיך באותה הדרך, אחרי שהגיע למטרתו. אז בואו נשכח מזה.

יש החולמים עכשיו על טראמפ חדש לגמרי. אדם הנוטש את כל סיסמאותיו והצהרותיו, שיתגלה כפוליטיקאי סביר, המשתמש בכשרונו המוכח כעושה-עסקים כדי להשיג את הדברים הדרושים למען אמריקה, שתהיה שוב גדולה.

כמועמד הוא עשה את הדברים הדרושים כדי להיבחר. כשייכנס לבית הלבן, הוא יעשה את הדברים הדרושים כדי למשול.

אחרים שופכים מים קרים על תקוות אלה. הם אומרים: טראמפ הוא טראמפ. הוא יהיה נשיא מגעיל כפי שהיה מועמד מגעיל. מחרחר-שנאה ימני-קיצוני. כל צעד מצעדיו יוכתב על-ידי השקפותיו המכוערות. הרי כצעד ראשון הוא מינה אנטישמי מובהק לתפקיד היועץ הקרוב ביותר שלו.

ובכן, אינני יודע. איש אינו יודע. יתכן מאוד שגם הוא עצמו אינו יודע.

אני חושב שאנחנו נכנסים לארבע שנים של חוסר-ודאות. כאשר יתמודד טראמפ עם בעיה שאין לו מושג על טיבה, הוא יפעל בהתאם למצב-רוחו באותו רגע. הוא לא יקח עצה מאיש, ואיש לא יידע מראש מה יחליט. בזה אני די בטוח.

אחדות מהחלטותיו עשויות להיות טובות מאוד. החלטות אחדות אחרות עלולות להיות רעות מאוד. אחדות נבונות. אחדות מטומטמות.

כמו שאמרתי: בלתי-צפוי.

העולם יצטרך לחיות עם זה. זה יהיה מסוכן מאוד. יתכן שהכל יסתדר בסוף. אבל יתכן שזה יוביל לשואה.

יש המשווים את טראמפ לאדולף היטלר. אך השוואה זו מוטעית לגמרי.

חוץ ממוצאם הגרמני/אוסטרי, אין להם דבר משותף. היטלר לא היה מיליארדר. הוא היה באמת איש מהעם – מובטל אפסי, שחי זמן-מה במקלט לחסרי-בית.

להיטלר הייתה השקפת-עולם מוצקה. הוא דבק בה בקנאות. כאשר הגיע לשלטון, רימו רבים את עצמם וחשבו שיוותר על סיסמאותיו הדמגוגיות, מסיתות-ההמונים. הוא לא עשה זאת. להיפך, עד ליום שהתאבד, היטלר לא שינה את האידיאולוגיה שלו אפילו לא בקוצו של יוד. עשרות מיליוני הקרבנות, וביניהם מיליוני היהודים, יעידו על כך.

טראמפ אינו היטלר. טראמפ אינו מוסוליני. טראמפ אפילו אינו פראנקו. טראמפ הוא טראמפ.

יתכן שזה די גרוע. אולי.

אז בואו ונחגור את חגורות-הבטיחות ונחזיק את עצמנו חזק במסע ברכבת-השדים הטראמפית.