הנשיא טראמפ. אני עדיין בהלם. אך מוטב שאתרגל לזה.

זו איננה עוד אחת ממערכות-הבחירות בארצות-הברית. חוויתי בחיי רבות כאלה. לאחדות היו תוצאות שמצאו חן בעיני, לאחדות לא.

אבל מערכה זו שונה לחלוטין. זוהי רעידת-אדמה, המשנה את פני כדור-הארץ.

איך זה קרה? ומדוע היו התוצאות כל-כך בלתי-צפויות?

הן היו בלתי-צפויות בגלל הפולחן הפגני של סקרי דעת-הקהל.

לפני שבוע, לפני שזה קרה, כתבתי שהסקרים האלה מזכירים לי את הנוהג הרומאי לנבא את העתיד על פי המעיים של בעלי-חיים. או את השיטה המודרנית של האסטרולוגיה.

מאז שאני זוכר, הסקרים טעו. תמיד טעו. מפעם לפעם הצליח סקר אחד לנבא את התוצאות, כמו ששעון מקולקל צודק פעמיים ביממה. אז הסקר הזה קיבל שבחים עד לב השמיים, אבל אז באו בחירות חדשות – והסקר הזה טעה שוב כמו האחרים.

כך זה בישראל, כך זה בארצות-הברית, כך זה בכל מקום.

האם התקשורת תפנה שוב אל הסקרים בפעם הבאה? בוודאי. באין ברירה. הסקרים טובים לרייטינג. הם יוצרים מתח. בניגוד לנאומי-הבחירות המשעממים, הם יוצרים התרגשות. הידיעות על העליות והירידות בסקרים ממלאות את טורי העיתונים ואת תוכניות הטלוויזיה.

בקיצור, הסקרים נוצרו על-ידי התקשורת למען התקשורת. אין להם שום משמעות אמיתית. כאשר נודעות התוצאות האמיתיות, הסקרים נשכחים עד לפעם הבאה, ואז שוב הסקרים יתחילו לפעול כאילו לא קרה כלום.

למה טועים הסקרים? מפני שהרבה אנשים משקרים לסוקרים. הבוחר מתבייש להודות שהוא עומד להצביע בעד טראמפ, המתואר כמועמד המבעית של ההמונים הנבערים. הנסקר מספר שהוא עומד להצביע בעד המועמד המהוגן של האליטה.

כדי לקבל תוצאות פחות או יותר אמיתיות, על הסוקר להקדיש לכל נסקר לפחות שעה, להציג לו שאלות עקיפות על יחסו לנושאים שונים, כגון ג'ובים, נשק פרטי, אליטות, וכדומה. וגם אז אי-אפשר להיות בטוחים.

אינני כותב שורות אלה מתוך תקווה שבפעם הבאה הציבור יצחק למראה הסקרים. אבל כשאין סקרים, איך יידע הציבור מראש מי ינצח?

האמת היא שאיננו יודעים מיהו טראמפ, ומה יעשה בארבע השנים הבאות. אנחנו מכירים רק את טראמפ של הבחירות: אדם מגעיל, מוכה שגעון-גדלות, מטריד-נשים סידרתי, שקרן ובור. יש שיוסיפו: כמעט-פאשיסט.

ערב הבחירות האחרונות בגרמניה, לפני שהיטלר עלה לשלטון, רשם יוזף גבלס, גאון התעמולה, ביומנו: "שוב אנחנו צריכים לפנות אל האינסטינקטים הנמוכים ביותר של ההמונים."

זאת יכולה להיות הסיסמה של כל תנועה פאשיסטית. זאת יכלה בוודאי להיות הסיסמה של טראמפ במערכת-בחירות זו.

האינסטינקטים הנמוכים ביותר של ההמונים גורמים להם לשנוא זרים, לשנוא בני מיעוטים ובעלי נטיות מיניות שונות, לשנוא את "האליטות" (הנמצאות בדרך כלל בעיר הבירה). האינסטינקטים האלה גורמים להמונים להאמין בכוחות חשוכים הפועלים במחתרת כדי "לחתור תחת ארצנו מולדתנו ולנעוץ סכין בגב חיילינו האמיצים".

בכל מדינה יש בני-אדם המאמינים בכל ליבם בשטויות כאלה. הם מאמינים במנהיג שלהם. הם שונאים את אויביהם. הם מבקשים שארצם תהיה שוב גדולה. "התעוררי, גרמניה!"

בזמנים "נורמליים" נמקים אנשים כאלה בשוליים. בתקשורת ובפרלמנט נשמע קולם בקושי, אם בכלל. אך מדי פעם עולה האספסוף הזה על פני השטח. לדעתי, זה מה שקרה עכשיו בארצות-הברית.

למה? למה עכשיו?

יש שיאמרו: בגלל אישיותו המיוחדת-במינה של דונלד טראמפ. בגלל התערובת המיוחדת הזאת של שיגעון-גדלות, כישרון בידורי ומשיכת-המונים. זה נכון, אבל זה לא כל הסיפור. אין די בו כדי להסביר את התופעה.

יש טראמפים בכל עת ובכל מקום. הם באים והולכים. אז למה הטראמפ הזה ניצח? מה הופך את הטראמפ הזה לכל כך מיוחד?

בהתחלה הוא עורר בוז – כמו דמגוגים אחרים בהיסטוריה, שהאליטה תייחסה אליהם במשך שנים כאל ליצנים, ובסוף הם גרמו לאסון עולמי. השבוע נעלם הבוז, ואמריקאים נבונים נבהלו עד לשד עצמותיהם. הליצן עלול להפוך למפלצת.

למה? למה עכשיו?

התנועה הפופוליסטית שקמה סביב טראמפ מזכירה הר-געש. היא נובעת ממעמקי האדמה.

זאת לא מפלגה פוליטית שהקמה על-ידי פוליטיקאים ערמומיים. זוהי תופעת-טבע, רגש המוני, ביטוי של פחדים עמוקים וגעגועים משיחיים.

לדעתי, מצב זה נגרם על-ידי שינוי יסודי בחברה האנושית, שינוי המשאיר אחריו המונים מרוששים ומיואשים.

הגלובליזציה שינתה את תנאי-המחייה של מיליארדים, לטובה ולרעה. דפוסי הייצור והמסחר בעולם השתנו ללא-הכר. זה כמו רעידת-אדמה, ההופכת הרים לעמקים ועמקים להרים.

מצב כזה קרה לא פעם בהיסטוריה האנושית. למשל, התקוממות ה"לודיסטים" בבריטניה וה"אורגים" בגרמניה בראשית המאה ה-19. ההמונים הסתערו על בתי-החרושת והרסו את המכונות החדשות, שגזלו מהם את העבודה. אבל זה לא הועיל. (הלודיסטים נקראו כך על שם פועל בריטי בשם נד לוד, שהיה מראשוני המתקוממים.)

הקורבנות העיקריים של השינוי הם המעמד התחתון של העם השליט, בעלי "הצווארון הכחול" (בניגוד לבעלי הצווארון הלבן, יושבי המשרדים.) עוד אתמול הם היו פועלים גאים, שעסקו בעבודות שהצריכו מיומנות, עבודות שנשאו משכורת נאה והעניקו סיפוק. עכשיו הם צריכים להסתפק בעבודות נמוכות הרבה יותר, אם בכלל עוד יש עבודות כאלה.

המכונית האמריקאית, סמל בעל משמעות עולמית, גאוות האומה האמריקאית, הפכה לגרוטאה.

זה יוצר שנאה לזרים (האסיאתים המייצרים את המכוניות), ולבני-מיעוטים (המקסיקאים המתחרים על מקומות-העבודה העלובים שעוד נותרו). זה יוצר לאומנות קיצונית. הפועל בדטרויט נשאר בלי עבודה, הוא עלול לאבד את ביתו, אבל הוא אמריקאי לבן גאה בעל דם טהור. הוא הצביע בהתאם.

הטראמפיזם הוא זעקה הפורצת מלב המוני אמריקאים שנפלו מבחינה כלכלית, שנותרו בלי עוגן רוחני, החיים חיים עלובים. הם מלאים בשנאה, באי-אמון ובייאוש.

אין זה מצב חולף, לא מצב חומרי חולף ולא מצב-רוח חולף. הטראמפיזם ימשיך להתקיים תחת הנשיא טראמפ.

יש הבדל עצום בין ארצות-הברית ובין מדינת-וישראל.

ארצות-הברית היא מדינה ענקית, ישראל היא מדינה קטנטונת, קטנה מרבות ממדינות ארצות-הברית. ארצות-הברית היא כעת מדינה רב-תרבותית, ישראל בהחלט לא. ארצות-ברית עשירה במשאבים טבעיים, לישראל אין, חוץ מבארות-נפט בים, הרחק מהחוף. וכן הלאה.

בנימין נתניהו אינו טראמפ, ולא חצי טראמפ. אבל הוא הופך במהרה לטראמפ.

נתניהו הוא איש מכוון מטרה. כשהוא נועץ את שיניו בעניין אחד, השיניים נשארות תקועות שם הרבה זמן.

לא מכבר הייתה זאת הפצצה האיראנית. או-טו-טו האיראנים ישיגו אותה. זה יהיה סוף העולם, וקודם כל סופה של ישראל. על כן הכריז נתניהו מלחמה על הנשיא אובמה, נאם בקונגרס, זיעזע את העולם.

ואז זה נפסק לפתע. ממש בן-לילה. אין פצצה. אין איראן. אין כלום.

עכשיו זאת התקשורת. נתניהו רוצה להשתלט עליה. לא על חלק ממנה, לא על רובה, אלא על כולה.

זה לא אחד מעיסוקיו. זה לא העיסוק העיקרי שלו. עכשיו זה העיסוק היחיד שלו.

כדי להגשים מטרה זו, הוא נקט צעד בלתי-רגיל. כאשר הוקמה הממשלה (הרביעית) שלו אחרי הבחירות, הוא התעקש להחזיק בידיו את משרד התקשורת, מיניסטריון זניח בדרך כלל. עכשיו מתברר לשם מה.

איל-הקזינו שלדון אדלסון, מבעלי-החסות על טראמפ, הוא מעריץ גדול (ולמעשה גם בעליו) של נתניהו. הוא יצר עיתון יומי, המוקדש כל-כולו לנתניהו ולאשתו, והמחולק בחינם. חינמון זה הוא עכשיו העיתון הנפוץ ביותר במדינה.

האם זה מספיק? בהחלט לא! נתניהו אינו מרוצה מהטלוויזיה הציבורית, שהיא ניטרלית פחות או יותר. אף שהיא משפיעה פחות משני הערוצים המסחריים-הפרטיים, מנוי וגמור עם נתניהו להחליפה בתחנה משלו.

עכשיו זהו העיסוק הבלבדי שלו. הוא הקים תאגיד-שידור חדש, על פי מתכוננת הבי-בי-סי, אך פתאום הוא גילה שהתאגיד החדש הזה, שלא הספיק עדיין לשדר, מלא ב"שמאלנים קיצוניים" (כלומר, כל מי שאינו מעריץ אותו ואת אשתו). לכן החליט נתניהו לבטל את התאגיד החדש ולחזור לערוץ הקיים, כנראה אחרי שיערוך בו טיהור עמוק.

מדוע זקוק נתניהו לשליטה גמורה ומוחלטת על המשודר בטלוויזיה? זה התגלה השבוע כאשר ערוץ 10 המסחרי שידר תחקיר חשוב. התוכנית "עובדה" גילה ששרה נתניהו, אשתו המאוד בלתי-פופולרית של ראש-הממשלה, ממנה באופן אישי את כל בעלי המשרות הרמות במדינה, מהרמטכ"ל ועד למנכ"לי משרדי הממשלה. שרה'לה, כפי שהכול קוראים לה, ממנה את כולם על בסיס נאמנותם האישית לבעלה ולה.

בסוף התוכנית קראה אילנה דיין, העורכת והקריינית של התוכנית, הכחשה טוטאלית של לשכת-ראש-הממשלה. זה היה מסמך ארוך, בן ארבעה עמודים צפופים (שש דקות רצופות), המכיל השמצות אישיות גסות נגד אילנה דיין. דיין קראה אותו בעצמה, מבלי להזיז שריר בפניה. חוויה משעשעת ממש.

התחקיר הזה היה מקרה יוצא מן הכלל. רוב אנשי התקשורת הישראלית הוכנעו כבר לגמרי. ההומור העממי מדבר על המשפחה המלכותית, מלך, מלכה ויורש-עצר. אבל זאת כבר לא בדיחה: ברור שנתניהו רוצה להיות פוטין ישראל או ארדואן ישראלי. ועכשיו גם טראמפ ישראלי.

בל נהיה לא-הוגנים. קורים גם נסים.

יתכן שהנשיא טראמפ יתגלה כעת כאיש שונה לגמרי מהמועמד טראמפ. יתכן שנראה איש פרגמטי, במובן הטוב של המילה, שילמד במהירות וימשול באורח סביר.

כפי שאומרים בני-דודינו: אינשאללה.