שמעון פרס הוא גאון. מתחזה גאוני.

כל חייו עמל על תדמיתו. התדמית באה במקום האיש. כמעט כל המאמרים שנכתבו עליו לרגל מחלתו נוגעים באיש המדומה, לא באיש האמיתי.

כמו שאומרים האמריקאים: הוא כל-כך PHONEY, שזה הפך לאמיתי.

לכאורה, יש בינו לביני קווי-דימיון אחדים.

הוא מבוגר ממני ב-39 יום. הוא הגיע לארץ כמה חודשים אחריי, כששנינו היינו בני 10. אני נשלחתי לנהלל, הוא נשלח לבן-שמן.

אפשר לומר ששנינו אנשים אופטימיים. שנינו היינו פעילים כל ימי חיינו.

אך בזה נגמר הדימיון.

אני באתי מגרמניה. שם היינו משפחה אמידה. בארץ הפסדנו במהרה את כל כספנו, ואני גדלתי בעוני רב. פרס בא מעיירה בפולין. משפחתו הייתה אמידה גם בארץ.

לי נותר מבטא גרמני. לפרס נותר מבטא פולני כבד.

כבר בילדות היה בו משהו שמשך אליו את איבת בני-גילו. בבית-הספר היהודי בעיירה וישניצה היו חבריו רגילים להכות אותו. אחיו, הצעיר ממנו, נהג להגן עליו. "מדוע הם שונאים אותי?" היה שמעון שואל את אחיו, כפי שזה סיפר לימים.

בבן-שמן היה שמו עדיין פרסקי. אחד המורים יעץ לו לעברת את השם, כפי שעשינו כמעט כולנו. הוא הציע לו את השם "בן אמוץ", שמו של ישעיהו הנביא, אך בחור בשם מוסיה תהילימזעגר ("קורא תהילים") הקדים אותו והפך לדן בן-אמוץ. המורה הציע לו את השם "פרס", שמו של עוף דורס.

נפגשנו לראשונה כשהיינו בני 30. הוא כבר היה מנכ"ל משרד הביטחון. אני הייתי עורך של שבועון שהסעיר את המדינה.

פרס הזמין אותי למשרד-הביטחון כדי לבקש ממני לגנוז מאמר מסויים. זה היה סיפור של אי-אהבה ממט ראשון. הוא לא אהב אותי. אני ממש לא אהבתי אותו.

היחס שלי אליו נקבע עוד קודם לפגישה זו. ב-1948 שירתתי ביחידת קומנדו, שנודעה בשם "שועלי שמשון". כולנו, החיילים הקרביים באותה מלחמה, שנאנו את בני-גילנו שלא התגייסו. אחד מאלה היה שמעון פרס. הוא נשלח על-ידי דויד בן-גוריון לרכוש נשק בחו"ל. זה היה תפקיד חשוב, אך גם אדם בן 60 יכול היה למלא אותו בהצלחה.

הכתם הזה רבץ על פרס במשך שנים רבות. בגללו תעבו אותו בני-גילנו, שאהבו את יצחק רבין, יגאל אלון וחבריהם.

שמעון פרס פוליטיקאי מלידה, פוליטיקאי אמיתי - ולא שום דבר מלבד פוליטיקאי.

זה התחיל כבר בבן-שמן, כפר-הנוער החקלאי. כפי שציין גדעון לוי במאמר מצוין, פרס היה שם "ילד חוץ", נער "גלותי", צעיר שהיה שונה מכל הצברים השחומים והחסונים שסביבו. החברה' לא חבבו אותו גם משום פניו הלא-מושכים וגם משום המבטא הפולני הכבד. למרות זאת כבש את ליבה של סוניה, בת המורה לנגרות , ונשא אותה לאשה.

הוא השתוקק בכל ליבו להערכה, לאהבה, שיקבלו אותו כאחד מהחברה'. לכן הצטרף ל"נוער העובד", ארגון-הנוער של ההסתדרות, ונכנס לפעילות בכל המרץ האדיר שהיה לו כבר אז. מכיוון שהצברים לא ששו לפעילות פוליטית, הפך פרס למדריך.

ההזדמנות הפוליטית הראשונה של פרס באה אחרי שסיים את לימודיו בבן-שמן והצטרף לקיבוץ. במפא"י, מפלגת-פועלי-ארץ-ישראל, ששלטה ביישוב העברי שלטון ללא-מצרים, פרץ פילוג. הדור הצעיר הצטרף ל"סיעה ב'" האופוזיציונית. פרס היה כמעט היחיד בקרב הפעילים שנשאר נאמן למפא"י, וכך משך את תשומת-לבו של המפקח המפלגתי, לוי שקולניק, שנודע לימים כלוי אשכול.

זה היה מהלך פוליטי מבריק. חבריו בזו לו, אך פרס הגיע קרוב מאוד למנהיגי היישוב. אשכול העביר אותו לדויד בן-גוריון, וכאשר פרצה מלחמת תש"ח שלח אותו בן-גוריון לאמריקה לרכוש נשק.

מאז הפך פרס ליד-ימינו של בן-גוריון, העריץ אותו וחיקה אותו - ובעיקר היה שפוט שלו, ממשיך דרכו.

דויד בן-גוריון כפה את השקפת-עולמו על המדינה החדשה, ועד היום המדינה מתנהלת על-פיה. שמעון פרס היה אחד המוציאים-לפועל העיקריים.

בן-גוריון לא האמין בשלום עם הערבים. עיקר תפיסתו הייתה שהערבים לעולם לא יעשו שלום עם "המדינה היהודית", ושהשלום יתכן רק בעוד כמה וכמה דורות, אם בכלל. משום כך זקוקה ישראל לבעל-ברית מערבי חזק. בעל-ברית כזה יכול היה לבוא רק מבין המדינות הקולוניאליות, שחששו מפני הלאומיות הערבית.

זה היה מעגל-קסמים: כדי להתגונן מפני הערבים זקוקה ישראל למדינה קולוניאלית אנטי-ערבית, ההתחברות עם המדינה הקולוניאלית מגבירה את שנאת הערבים אליה, וכך הלאה. עד עצם היום הזה.

בעלת-הברית הראשונה, בריטניה, אכזבה כאשר החליטה לחבק את הלאומיות הערבית. אבל ממש ברגע הנכון הופיעה בעלת-ברית אחרת: צרפת.

לצרפת הייתה אז אימפריה אדירה בצפון-אפריקה. התושבים הערבים התקוממו. ב-1954 פרצה מלחמת-השיחרור האלג'ירית. באופן רשמי הייתה אלג'יריה "חלק מצרפת", והמלחמה התנהלה בשני הצדדים באכזריות איומה.

צרפת חיפשה באופן נואש בעלת-ברית. אף לא מדינה אחת הייתה מוכנה לתמוך בה ב"מלחמה המלוכלכת" – זולת אחת.

בן-גוריון פחד פחד-מוות מפני המנהיג המצרי החדש, גמאל עבד-אל-נאצר, שאיחד את כל התנועה הלאומית הערבית. לא עוד אפנדי ערבי קשיש, בן דורו של בן-גוריון, אלא מנהיג ערבי מסוג חדש, צעיר, נמרץ, כריזמטי. בין השאר תמך "נאצר" בלוחמי-השיחרור האלג'יריים. צרפת, מצידה, הושיטה את ידה לישראל, וזו נענתה בשמחה.

מעגל-הקסמים פעל היטב: ישראל תמכה בממשלת-הדיכוי הצרפתית, הדבר הגביר את שינאת העולם הערבי כולו לישראל, זה הכריח את ישראל להגביר את קשריה עם המדכאים. לשווא הזהרתי אז מפני ברית הרת-אסון זו.

שמעון פרס הצעיר היה השליח של בן-גוריון לצרפת. בעזרתו הגיעה הברית לממדים שלא יתוארו. לדוגמה: האו"ם דן בבקשה להקל על תנאי-המאסר של המנהיג האלג'ירי השבוי, אחמד בן-בלה. כל המדינות תמכו. הקול היחיד שהצביע נגד ההצעה היה הקול הישראלי. (צרפת עצמה החרימה את הדיון).

גולת-הכותרת של ברית לא-קדושה זו הייתה ההתקפה המשולשת של צרפת, בריטניה וישראל על מצריים ב"מבצע קדש". המבצע עורר זעם עולמי עצום, ארצות-הברית וברית-המועצות גינו אותו בחריפות, ושלושת הקושרים הוכרחו לסגת. ישראל נאלצה לוותר על כל חצי-האי סיני שכבשה.

בצרפת חזר שארל דה-גול האגדי לשלטון. הוא הבין שעל צרפת לשחרר את אלג'יריה. פרס המשיך להפליג בשבחה של צרפת וקבע שהברית שלנו עם צרפת אינה מבוססת על אינטרסים, אלא על ערכים עמוקים. (פרסמתי אז את נאומו, ולכל משפט הוספתי תשובה משלי. ניבאתי שברגע שתסתיים המלחמה באלג'יריה, צרפת תשלח את ישראל לעזאזל כדי להחזיר לעצמה את מעמדה בעולם המוסלמי. וכך, כמובן, קרה.)

אחד מפירות הברית עם צרפת היה הכור בדימונה. האגדה מספרת שהוא ניתן לפרס כהבעת-תודה. האמת היא שהכור היה חלק מהעיסקה בין ישראל לצרפת, וגם שימש לעידוד התעשיה הצרפתית. החומרים שהיו דרושים לייצור פצצה אטומית הושגו על-ידי ישראל במקומות שונים בדרכי רמייה וגניבה.

בסך הכל, מכל הקשר עם צרפת יצאה ישראל מפסידה. התהום בינה ובין העולם הערבי התרחבה עוד יותר.

שמעון פרס הצטיין - כאיש-מלחמה.

חייו של שמעון פרס דומים לעלילת סיזיפוס מהאגדה היוונית הקדומה, האיש שהאלים גזרו עליו לגלגל כל חייו אבן כבדה לראש ההר. בכל פעם שסיזיפוס התקרב לפיסגה נשמטה האבן מידיו והתגלגלה למטה.

אחרי מבצע סיני דרך כוכבו של פרס לגבהים חדשים. אדריכל היחסים עם צרפת, האיש שהשיג את הכור האטומי, התמנה לסגן שר-הביטחון, והיה בדרכו למקום חשוב בממשלה - כאשר לפתע נהרס הכל. בן-גוריון הודח מהשלטון בעקבות גילוי "העסק ביש" והחליט להקים מפלגה חדשה בשם רפ"י. פרס ומשה דיין ממש לא התלהבו, אבל לשניהם לא הייתה ברירה. בן-גוריון שלט בחייהם.

בן-גוריון לא היה פעיל בהקמת רפ"י, דיין כדרכו לא עשה כלום, ואילו שמעון פרס החרוץ עמל מבוקר עד ערב. הוא חרש את הארץ, הופיע בכל עיירה ובכל כפר. אבל התוצאה הייתה מאכזבת: מפלגת רפ"י, בראשות ה"זקן" האגדי, בעלת שלל של שמות נוצצים, זכתה ב-10 מנדטים בלבד ונשארה באופוזיציה, חסרת-אונים. האבן של פרס התגלגלה למטה.

ואז באה הישועה. עבד-אל-נאצר ריכז את צבאו בסיני, בישראל פרצה בהלה, רפ"י הצטרפה לממשלת-חירום. אבל משרד-הביטחון המיוחל לא נמסר לפרס, חסר הכריזמה, אלא למשה דיין הזוהר, בעל הרטייה השחורה, שהפך לגיבור לאומי ועולמי. פרס הפך לשר זוטר.

במשך שש השנים הבאות עמד פרס בצל. ואז פרצה מלחמת יום-הכיפורים, מעמדו של דיין התרסק, בארץ פרצו מחאות המוניות, ולבסוף נאלצו גולדה מאיר ומשה דיין להסתלק.

ומי עמד לרשת אותם כראש-הממשלה הבא? הכל הצביע על פרס. הוא לא היה אחראי לאסון יום-הכיפורים, הוא היה איש-ביטחון, הוא היה צעיר ומבטיח, האבן התקרבה סוף-סוף לפיסגה. ואז קרה דבר שלא ייאמן: פתאום הופיע יצחק רבין משום-מקום וחטף את הכתר, ממש מתחת לאפו של פרס.

השנאה בין השניים, שהחלה במלחמת תש"ח, הפכה עכשיו לאיבה. אך בניגוד לרצונו נאלץ רבין למנות את פרס לשר-הביטחון, ובין השניים החלה מלחמת גוג-ומגוג.

כשר-הביטחון וכשליט השטחים הכבושים עשה פרס את הכל כדי להכשיל את ראש-הממשלה, ואילו רבין שמח על כל כישלון של שר-הביטחון שלו. פעם הכריז פרס על בחירות בעיריות בגדה, מתוך מגמה להשליט בהן את המכובדים הקשישים. התוצאה הייתה הפוכה: בכל מקום נבחרו אנשי אש"ף, "ארגון הטרור" האסור. למחרת היום הזדמנתי למשרדו של רבין. מצאתי אותו חוגג ממש.

אנשיו של פרס, ובראשם הדובר, פעלו יום ולילה כדי להשמיץ, לאתגר ולהרגיז את רבין.

במציאות זו עשה פרס את הדבר המחפיר ביותר בחייו, מעשה היסטורי שאין עליו כפרה. עד אז הוקמו התנחלויות ספורות בשולי השטח הכבוש. פרס שתל את ההתנחלויות הראשונות בלב הגדה המערבית, וכך הפך לאב-המייסד של האסון הגדול ביותר מאז קום המדינה.

לנגד עיניו של פרס לא עמד שום עיקרון. הדבר נעשה אך ורק כדי לחתור תחת רבין השנוא. גם רבין עצמו הבין זאת. הוא אימץ לעצמו את אחת ממטבעות-הלשון הצורבות שלו: "חתרן בלתי-נלאה", שדבק בפרס במשך שנים רבות.

זמן קצר לאחר מכן נאלץ רבין לקרוא לבחירות מוקדמות, מפני שלהק של מטוסים מארצות-הברית הגיע לישראל בערב שבת, והמוזמנים לא יכלו להגיע הביתה לפני כניסת החג. הדתיים הפילו את הממשלה. רבין עמד, כמובן, בראש הרשימה של מפלגת-העבודה.

אז קרה משהו. עם סיום תפקידו כשגריר ישראל בוושינגטון הותיר רבין אחריו חשבון-בנק, דבר שהיה אז אסור. האשימו את לאה רבין. כג'נטלמן נטל יצחק את האשם על עצמו והתפטר. פרס הפך למס' 1. סוף-סוף התקרבה האבן לפיסגה.

במוצאי יום-הבחירות כבר חגג פרס את נצחונו – ואז, באמצע הלילה, קרה דבר שלא-ייאמן: מנחם בגין, שרבים ראו בו פשיסט, ניצח. שוב התגלגלה האבן למטה.

ערב מלחמת-לבנון הראשונה (שבמהלכה נפגשתי עם יאסר ערפאת) הציעו מנהיגי האופוזיציה, רבין ופרס, לבגין לפלוש ללבנון.

המלחמה הסתיימה בטבח סברה ושתילה, בגין לקה באלצהיימר והתפטר, יצחק שמיר תפס את מקומו. החלה תקופת-ביניים, שבה לא יכלה אף אחת משתי המפלגות הגדולות לשלוט בלי השניה. הושג הסכם רוטציה. כשהוא כיהן כראש-הממשלה השיג פרס את אחד ההישגים החיוביים הגדולים של חייו: הוא הדביר אינפלציה של שלוש ספרות והנהיג את השקל-החדש.

האבן שוב עלתה במעלה ההר, ואז קרה דבר מכוער. ארבעה נערים ערביים חטפו אוטובוס מלא בנוסעים יהודים והסיעו אותו דרומה. בהסתערות על האוטובוס נהרגו שניים מהחוטפים. ההודעה הרשמית קבעה שכל ארבעה נהרגו בהסתערות. פירסמתי תצלום (של ענת סרגוסטי, צלמת "העולם הזה") ובו נראה בבירור ששני חוטפים הובלו מהמקום כשהם בחיים. התברר שהם נרצחו בדם קר.

במהלך פרשה זו ירש פרס את שמיר. הוא השיג חנינה לרוצחים, וביניהם ראש השב"כ.

כאשר רבין חזר לשלטון, התמנה פרס לשר-החוץ. באחד הימים הודיעו לי שמר פרס מבקש להיפגש איתי. זה היה די בלתי-רגיל, מפני שהאיבה בינינו כבר הפכה לחלק מהפולקלור.

במשך שעה שלמה הרצה לי פרס על הצורך לעשות שלום עם אש"ף. מכיוון שזה היה הנושא המרכזי של חיי במשך שנים רבות, זה היה משונה. התאפקתי בקושי מלפרוץ בצחוק. אז גילה לי פרס בסוד על המשא-והמתן שהתנהל באוסלו וביקש ממני להשתמש בהשפעתי ולשכנע את רבין.

פרס אכן תרם את חלקו להשגת ההסכם, אך היה זה רבין שקיבל את ההחלטה הגורלית – ושילם על כך בחייו.

בדמיוני אני רואה את הרוצח ממתין לרבין לרגלי המדרגות כשהאקדח הטעון בידיו. הוא נתן לפרס לעבור במרחק של כמה צעדים ממנו, והמתין לרביו, שירד כעבור דקות אחדות.

לפני כן החליטה ועדת פרס-נובל להעניק את פרס-השלום לערפאת ולרבין. ידידיו של פרס בעולם הרעישו עולמות, עד שהוחלט להעניק את הפרס גם לפרס. לפי ההיגיון היו צריכים להעניק את הפרס גם לאבו-מאזן, שחתם על ההסכם יחד עם פרס, אך תקנון הפרס מאפשר רק שלושה חתנים. אבו-מאזן נשאר בחוץ.

אחרי מות רבין ירש שמעון פרס זמנית את ראשות-הממשלה. אילו הכריז מייד על בחירות, היה נוחל ניצחון אדיר. אבל פרס לא רצה לנצח בזכות רבין, אלא בזכות עצמו. הוא דחה את הבחירות בחודשים אחדים, שבהם ערך מבצע צבאי ביש-מזל בלבנון. ביום הבחירות ניצח בנימין נתניהו.

(הדבר הוליד את אחת הבדיחות שלי: "אם אפשר להפסיד בבחירות, פרס יפסיד. אם אי-אפשר להפסיד בבחירות, גם אז יפסיד פרס.")

בכל מערכות הבחירות קיללו את פרס והתעללו בו. פעם התלונן על "ים של תנועות מזרחיות", דבר שהגביר את שינאת הציבור המזרחי כלפיו.

בתקופה זו עשה פרס מעשה נבון: הוא עבר ניתוח פלסטי ששיפר את מראהו בהרבה.

הבושה הסופית באה כאשר הציג פרס את מועמדותו לתפקיד נשיא-המדינה. הכנסת בחרה בעסקן בלתי-חשוב של הליכוד, משה קצב. זה היה עלבון צורב. היה נדמה שבזה גמר פרס את הקריירה.

אך אז קרה שוב דבר שלא-ייאמן: קצב הורשע במעשה אונס. בהתקף של חרטה, בחרה הכנסת בפרס לנשיא המדינה.

סוף-סוף הגיעה האבן לראש הגבעה. סיזיפוס ניצח אחרי הכל. האיש הבלתי-נלאה שלא ניצח מעולם בבחירות הפך בן-לילה לאהוב העם. אישים בינלאומיים עמדו בתור כדי להיפגש איתו. פרס, שהיה ברוב ימי חייו איש מלחמה, הוכתר כ"איש השלום", חוזה "המזרח התיכון החדש".

כנשיא-המדינה היו לפרס שנים אחדות של אושר. הוא נהנה מהתפקיד ומאהבת הציבור. ואז לקה בשטף-דם במוח ושקע בתרדמת.

אני מקווה שיחלים. כבר לא עושים כאלה.