השב"כ הוא עמוד-התווך של הכיבוש הישראלי. הישראלים (היהודים) מעריצים אותו, הפלסטינים פוחדים מפניו. שרותי-הביטחון בעולם מכבדים אותו. הכיבוש לא היה יכול להתקיים ללא השב"כ.

והנה פרדוקס: ברגע שראשי השב"כ נוטשים את השרות , הם הופכים לדוברי שלום. איך זה קורה?

דווקא יש לכך הסבר הגיוני. אנשי השב"כ הם החלק היחיד של הממסד הבא במגע יומיומי, אמיתי וישיר עם המציאות הפלסטינית. הם חוקרים פלסטינים, מענים אותם, מנסים להפוך אותם למודיעים. הם אוספים מידע, חודרים לפינות הרחוקות ביותר של החברה הפלסטינית. הם יודעים על הפלסטינים יותר מכל גורם אחר בישראל (ואולי גם בפלסטין).

האינטליגנטים ביניהם חושבים על המידע שהם חשופים לו. הם מגיעים למסקנות שפוליטיקאים רבים אינם מסוגלים לתפוס: שאנחנו מתמודדים עם לאום פלסטיני, שהלאום הזה לא עומד להיעלם, שהפלסטינים רוצים במדינה משלהם, שהפיתרון היחיד לסכסוך הוא הקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת-ישראל.

ואז אנחנו עדים לתופעה המוזרה: כאשר הם מסיימים את שרותם, ראשי השב"כ – בזה אחר זה – הופכים לדוברים המצדדים ב"פיתרון שתי המדינות".

אותו הדבר קורה לראשי המוסד. מלאכתם היא המאבק בערבים בכלל, ובפלסטינים בפרט. אך ברגע שהם מסיימים את תפקידם הופכים גם הם לסניגורים של "פיתרון שתי המדינות", בניגוד מוחלט למדיניות ראש-הממשלה ושרי ממשלתו.

האנשים המשרתים בשרותים החשאיים הם, כמובן - חשאיים. כולם מלבד ראשי השרותים.

(זה ההישג שלי. כשהייתי חבר-כנסת הגשתי הצעת-חוק שיש לפרסם ברבים את שמות ראשי השרותים. מובן שהצעת-החוק נדחתה, כמו כל ההצעות שלי. אך למחרת היום החליט ראש-הממשלה – נדמה לי שזה היה יצחק רבין - ששמותיהם של ראשי-השרותים אכן יפורסמו.)

לפני זמן-מה הוקרן בטלוויזיה סרט דוקומנטרי בשם "שומרי הסף", שבו הופיעו כל ראשי השב"כ והמוסד לשעבר החיים עדיין. הם נשאלו לדעתם על הפיתרונות לסכסוך.

כולם התבטאו בצורה זו או אחרת בזכות שלום המבוסס של "פיתרון שתי-המדינות". לדעתם לא יתכן שלום מבלי שתינתן לפלסטינים האפשרות להקים מדינה משלהם.

באותה עת שירת תמיר פרדו עדיין כראש המוסד ולא יכול היה לבטא את דעתו. אך מאז ראשית 2016 הוא אדם פרטי. השבוע פתח בפעם הראשונה את פיו בפומבי.

כפי ששמו מעיד עליו, פרדו הוא ממוצא ספרדי. הוא נולד לפני 63 שנים בירושלים. משפחתו באה מתורכיה, שבה מצאו יהודים רבים מקלט בימי גירוש ספרד לפני 525 שנים. לפיכך פרדו אינו שייך ל"אליטה האשכנזית" השנואה על הציבור המזרחי.

במרכז דבריו עמדה אזהרה חמורה: ישראל מתקרבת במהירות למצב של מלחמת-אזרחים. עוד לא הגענו לשם, אמר, אבל אנחנו מתקרבים לשם במהירות.

לדעתו, זהו האיום העיקרי המאיים עכשיו על ישראל. יותר מזה: זהו האיום היחיד המאיים עליה כעת. כלומר, האיש שהיה עד לא מכבר ראש המוסד אינו רואה כל סכנה צבאית – לא מצד איראן ולא מצד דאעש או ממישהו אחר. בכך הוא סותר לחלוטין את טענתו של בנימין נתניהו, שישראל מוקפת באויבים מסוכנים המאיימים על עצם קיומה.

אבל פרדו רואה איום שהוא הרבה יותר מסוכן: השסע בתוך החברה הישראלית עצמה. נכון, אין לנו מלחמת-אזרחים – עדיין. אבל אנחנו מתקרבים לשם במהירות.

מלחמת-אזרחים בין מי למי? התשובה הרגילה היא: בין "ימין" ו"שמאל".

כפי שציינתי לא אחת, למושגים "ימין" ו"שמאל" אין בישראל אותה המשמעות כמו שיש להם בארצות העולם. באנגליה, בצרפת ובארצות-הברית המחלוקת בין ימין ושמאל נוגעת לבעיות כלכלה וחברה. לא כך אצלנו.

גם לנו יש, כמובן, בעיות כלכליות וחברתיות. יש בשפע. אבל המחלוקת בין "ימין" ו"שמאל" אצלנו נוגעת כמעט אך ורק לשאלות של שלום וכיבוש. אם אדם דוגל בסוף הכיבוש ובעשיית שלום עם הפלסטינים, אזי הוא "שמאלן". אם אדם דוגל בסיפוח השטחים הכבושים ובהרחבת ההתנחלות, אז הוא "ימני".

אך נדמה לי שפרדו מתכוון לתהום הרבה יותר עמוקה, מבלי להגיד זאת בפה מלא: הקרע בין "אשכנזים" ו"מזרחיים". (הקהילה ה"ספרדית", שאליה שייך פרדו עצמו, נספחת בדרך כלל ל"מזרחים".)

העובדה ההופכת את השסע הזה למסוכן כל-כך, העובדה המסבירה את דאגתו של פרדו, היא שרוב המזרחים הם גם "ימניים", לאומנים ודתיים-מתונים, בעוד שרוב האשכנזים הם "שמאלנים", שוחרי-שלום וחילונים. מכיוון שהאשכנזים הם לרוב גם בעלי מצב כלכלי וחברתי טוב יותר מהמזרחים, זה מעמיק את הפער עוד יותר.

כאשר נולד פרדו (ב-1953), אלה מאיתנו שחשו בשסע שהתחיל להיווצר התנחמו בתקווה שזהו שלב חולף. פערים כאלה היו בכל הארצות שקלטו הגירה המונית. חשבנו ש"כור ההיתוך" יעשה את שלו, שנשואי-תערובת יעזרו גם הם, ואחרי דור אחד או שניים כל הבעייה הזאת תיעלם, כלא הייתה.

ובכן, לא זה מה שקרה. להיפך. לגמרי להיפך. השסע הולך ומתרחב במהירות. סימני השנאה ההדדית הולכים ומתרבים. הם ממלאים את השיח הציבורי. פוליטיקאים, במיוחד בימין, מבססים את כל הקריירה שלהם על הסתה עדתית, ובנימין נתניהו עולה על כולם.

נשואי-תערובת אינם מועילים. מה שקורה בדרך כלל הוא שהבנים והבנות אל זוגות מעורבים בוחרים באחד משני הצדדים, והופכים למאוד קיצונים בצד שבו הם בחרו.

אחד הסממנים המצחיקים (כמעט) הוא שהימין, הנמצא בשלטון מאז 1977 (בהפסקות קצרות) מתנהג כמו מיעוט מדוכא ומאשים את "האליטות הישנות" בכל צרותיו. זה לא מגוחך לגמרי, מכיוון שאנשי "האליטות הישנות" עדיין נמצאים במוקדי הכלכלה, התקשורת, בתי-המשפט והאמנויות. האיבה ההדדית הולכת ומתרחבת. פרדו עצמו יכול לשמש כהוכחה: האזהרה החמורה שהשמיע לא עוררה שום סערה. כמעט ולא שמו אליה לב. פריט קצר בחדשות הטלוויזיה, ידיעה קטנה בעיתון. וזהו זה. למה להתרגש?

תסמין אחד שעלול היה להפחיד את פרדו עוד יותר הוא שהשסע הגיע גם לצה"ל, הגורם המאחד האחד במדינה. הצבא נולד זמן רב לפני המדינה עצמה, עוד בימי המנדט הבריטי. זה היה הפלמ"ח, שחנה בקיבוצים שכמעט כולם היו סוציאליסטים ואשכנזים. מהעבר הזה עוד נותרו עקבות בצבא של ימינו, בייחוד בדרגות הבכירות. רוב האלופים הם אשכנזים. זה יכול להסביר גם היום, 43 שנים אחרי המלחמה האמיתית האחרונה (יום כיפור, 1973) ו-49 שנים אחרי שצה"ל הפך בעיקר למשטרה קולוניאלית, הפיקוד העליון הוא עדיין יותר מתון מאשר הממסד הפוליטי. אבל מהדרגים נמוכים צומח צבא אחר – צבא שרבים מקציניו חובשים כיפות. צבא שמגויסיו גדלו במשפחות כמו משפחתו של אלאור אזריה, ושחונכו במערכת-החינוך הסופר-לאומנית של המדינה. חודשים אחרי שהתחיל משפטו הצבאי של אזריה, וחדשים לפני שצפוי גזר-הדין, הפרשה ממשיכה לקרוע את הציבור לגזרים. יום אחרי יום מסעיר המשפט הזה את הארץ. הפיקוד העליון מתמודד עם מה שמתחיל להיראות כמו מרידה המונית. שר-הביטחון החדש, המתנחל אביגדור ליברמן, תומך בגלוי בחייל נגד הרמטכ"ל. בנימין נתניהו, פחדן כמו תמיד, תומך בשני הצדדים. המשפט הזה חדל מזמן לעסוק רק בתחום המוסרי והמשמעתי בצבא. המשפט הפך לחלק מהשסע הקורע את החברה הישראלית. התצלום המראה את החייל ההורג, בעל הפנים הילדותיות, כשאמו יושבת מאחוריו ומלטפת את ראשו, הפך לסמל של מלחמת-האזרחים המאיימת, זו שעליה מדבר פרדו.

ישראלים רבים התחילו לדבר על "שני ציבורים יהודיים", ויש כבר הטוענים שיש "שני עמים יהודיים" בישראל. אז מה מחזיק את החבילה ביחד? הסכסוך, כמובן. הכיבוש. מצב המלחמה שאין לו סוף. יצחק פרנקנטל, אב שכול ואחד מעמודי-התווך של כוחות-השלום בארץ, מצא נוסחה מאלפת. זה לא שהסכסוך נכפה על ישראל, הוא טוען, אלא להיפך: ישראל משמרת ומקיימת את הסכסוך, מפני שהיא זקוקה לו לעצם קיומה. נוסחה זו שמציע פרנקנטל יכולה להסביר את הכיבוש שאין לו סוף. זה מתאים גם לתיאוריה של פרדו על מלחמת-האזרחים המתקרבת. רק הסכסוך, היוצר בכל זאת הרגשה של אחדות בעם, יכול למנוע את מלחמת-האזרחים. ומכאן, המשך הסכסוך – או שלום.