הייתה זאת קבלת-פנים סוערת מאוד. הקהל התלהב, נדחק, צרח, דחף, נופף באגרופים.

הג'ודו אינו הספורט הפופולרי ביותר בישראל. חובבי-הספורט שלנו ממלאים את מגרשי הכדורגל, וגם את מגרשי הכדורסל. אבל דווקא בשני ענפי-ספורט אלה אין ישראל זוכה בתהילה עולמית.

על כן הפכו המוני ישראל לפתע לחובבי ז'ודו (ויש הקוראים לו "יהודו"). מי שלא השתגע משמחה נחשב כמעט לבוגד. אבל לא שמענו דבר על אלופי הג'ודו שזכו במדליות הזהב והכסף. האם בכלל היו כאלה?

אנחנו יכולים רק לתאר לעצמנו מה היה קורה אילו כללה המשלחת האולימפית הישראלית גם ספורטאים ערבים. ע-ר-בים? במשלחת שלנו?

נכון, הערבים מהווים יותר מ-20% מאוכלוסיית ישראל, ואחדים מהם פעילים מאוד בספורט. אבל אלוהים – או אללה - חסך לנו את המבוכה הזאת. איש מהם לא הגיע הפעם לריו.

אך יש שאלה אחרת שצריכה הייתה למשוך תשומת-לב. על פי ההגדרה הרשמית, ישראל היא "מדינה יהודית". היא טוענת שהיא שייכת לעם היהודי. המדינה חושבת את עצמה, איכשהו, למרכז-הכובד של "יהדות העולם".

אם כן, מדוע אין איש המתעניין במדליות שנפלו בחלקם של יהודים ויהודיות במשלחות המדינות האחרות? היכן הסולידריות היהודית? היכן הגאווה היהודית?

ובכן, הסולידריות והגאווה היהודית לא קיימות במקומות שהן היו צריכות להיות קיימות. דווקא במהלך האולימפיאדה, שהיא אירוע לאומני מאוד, לא היה לאיש בישראל איכפת מיהודי העולם. שילכו לעזאזל. איפה המדליות של ישראל?

מסתבר שבספורט, יותר מאשר בכל תחום אחר, קיים הבדל יסודי בין ישראלים ליהודים. הבדל כל כך יסודי, שהשאלה כלל לא התעוררה. למי איכפת.

השאלה עלתה גם עלתה במהלך ויכוח שהתעורר לאחרונה.

זה התחיל במאמר קטן שלי שהתפרסם ב"הארץ". ציינתי שאחדים מהצעירים והצעירות הכי מוכשרים שלנו מהגרים ומכים שרשים בארצות אחרות. מוזר שהארץ המושכת אותם ביותר היא דווקא גרמניה, והעיר המושכת אותם ביותר היא דווקא ברלין. הפצרתי במהגרים הצעירים באדיבות לחזור ולהשתתף במאבק "להציל את ישראל מעצמה".

אחדים מהישראלים בברלין סירבו באדיבות. לא, אבל תודה, הם השיבו. הם מרגישים בבית בעיר שהייתה פעם ה"רייכסהאופטשטאט" – בירת הרייך הנאצי, ואין להם שום חשק לחזור לישראל.

הפתיעה אותי העובדה שאיש מן המשיבים לא הזכיר כלל את הקהילה היהודית בברלין או בכל מקום אחר. הם לא רואים את עצמם חברים בקהילות היהודיות ברחבי העולם, אלא כפזורה חדשה, נפרדת, פזורה ישראלית. כמו רוב הישראלים, הם חשים בוז נסתר ליהודים ב"תפוצות".

אבל יחס זה לא יכול להחזיק מעמד. חוץ מהישראלים המשוחררים לחלוטין מהדת והמסורת, הישראלים בחו"ל ירצו בכל זאת להתחתן אצל רב, ושהבנים שייוולדו להם יימולו בידי רב, ושהם ייקברו בסוף בבית-קברות יהודי. לא ירחק יום והם יהפכו לחברים מלאים בקהילה היהודית המקומית.

התהליך כולו יושלם תוך שישה או שבעה דורות – מיהודי גלותי לישראלי, מישראלי ליהודי גלותי.

מייסד הציונות המדינית, בנימין זאב הרצל, האמין שאחרי קום "מדינת היהודים" (ולאו דווקא בארץ-ישראל), כל יהודי העולם יבואו ויתנחלו בה. המעטים שלא יעשו כן יתבוללו באוכלוסיית ארצות מגוריהם ולא יהיו עוד יהודים.

זה היה רעיון פשוט, מפני שהרצל היה אדם נאיבי וידע מעט מאוד על היהודים. משום כך הוא לא צפה שייווצר הבדל בין היהודים במדינת-היהודים, מצד אחד, לבין היהודים האחרים, אלה שיישארו במקומות מגוריהם ואלה שיהגרו לארצות אחרות, כמו אמריקה, מצד שני. המונח "יהודי" קיבל מובנים שונים ומשונים.

היהודים דיברו בגאווה על "העם היהודי", עם מיוחד במינו המפוזר ברחבי העולם. אך למעשה לא היה בכך שום דבר מיוחד. זה היה המצב הנורמלי בממלכה הביזנטית, ואחריה בממלכה העות'מנית. יסודות אחדים מהמשטר הזה נשמרו במנדט הבריטי, ואף נכנסו לספר החוקים של מדינת-ישראל.

במשטר זה, העמים לא היו יחידות טריטוריאליות בעלי שטח מוגדר, אלא עדות דתיות-אתניות מפוזרות, בראשות כוהני-הדת שלהן, שהיו כפופים לקיסר או לח'ליף. היהודים לא היו שונים מבחינות זו מה"הלנים" (בעלי התרבות הפגנית היוונית), מהכתות הנוצריות השונות, ולאחר מכן מהמוסלמים.

רק עם עליית הלאומים המודרניים, המבוססים על טריטוריה, הפכו היהודים לציבור יחיד מסוגו בעולם (המערבי). שאר העדות האתניות-דתיות השתנו והפכו ללאומים מודרניים. היהודים התעקשו ודחו את השינוי. כך נשארו עדה דתית-אתנית יחידה-במינה.

הרצל ואוהדיו ביקשו לשנות מצב זה ולהפוך את היהודים ללאום מודרני "נורמלי", עם "מולדת" משלהם. זאת הציונות.

אם כן, מדוע הם לא יצרו הציונים הבחנה ברורה בין חברי הלאום החדש שהקימו לבין היהודים ברחבי העולם? ובכן, לציונים לא הייתה מעולם אידיאולוגיה שלמה וברורה, כפי שהייתה למרכסיסטים, לדוגמה. יתר על כן, הציונים חששו שמא הניתוק מהדת והמסורת היהודיות יזיק למפעלם. לכן הם בישלו מין דייסה רעיונית – פזורה יהודית ("הגלות"), העם היהודי, המדינה היהודית, הכל אותו הדבר.

הרעיון היה שאם הציונות לא תיצור שום הבדל בין יהודי בברלין לבין יהודי בתל-אביב, זה יקל על יהודי העולם לעלות לארץ-ישראל. איש לא חשב על כך שיש לגשר הזה שני כיוונים. אמנם קל ליהודי מברלין להגר לתל-אביב, אבל באותה הקלות יכול יהודי מתל-אביב להגר לברלין. זה מה שקורה עכשיו.

זה לא היה קורה אילו ניתן לאומה החדשה, יצירת הציונות, שם חדש.

קבוצה קטנה של אינטלקטואלים ואמנים הציעה זאת עוד לפני 75 שנים. ה"כנענים" רצו לקרוא לתושבים החדשים בארץ "עברים", ולהמשיך לקרוא לאנשי הגלות "יהודים". ההנהגה הציונית גינתה את הנסיון הזה בחריפות. הנטייה העממית אמנם הייתה לקבל את ההבחנה הזאת בשפת הדיבור, אך היא לא זכתה באישור רשמי.

עם הקמתה של מדינת-ישראל, נראה היה שנמצאה תשובה טבעית לבעייה. הייתה פזורה יהודית בעולם והייתה מדינת ישראל. היהודים בארץ הפכו לישראלים, והיו גאים בכך. כאשר שאלו אותם בחו"ל מה הם, הם ענו תמיד "אני ישראלי", ולעולם לא "אני יהודי". נדמה לי שגם היום יתן מהגר ישראלי צעיר בברלין את התשובה הזאת.

אבל יש בעיה. יותר מ-20% מאזרחי ישראל הם ערבים. האם הם כלולים בתפיסה של אומה ישראלית? רובם, וגם רוב היהודים הישראלים, יענו בשלילה. הערבים רואים את עצמם כמיעוט פלסטיני בישראל.

הפיתרון הוא להכיר ב"ערביי ישראל" כמיעוט לאומי בעל זכויות מלאות. אבל ההנהגה הישראלית אינה מסוגלת לעשות כן. לכן יש לנו עכשיו מצב גרוטסקי ממש: מרשם התושבים של ממשלת-ישראל, הדורש מכל אזרח להצהיר על ה"לאום" שלו, מסרב בתוקף לרשום "לאום: ישראלי" ודורש לרשום "לאום: יהודי" (או "לאום: ערבי").

קבוצת אזרחים (ואני ביניהם) הגישה ערעור על החלטה זו לבית-המשפט העליון, אבל בקשתם נדחתה.

פעם היה לי ויכוח עם אריאל שרון. שאלתי אותו: "מה אתה מעל לכל: ישראלי או יהודי?"

הוא ענה בלי היסוס: "אני קודם כל יהודי, ורק אחר-כך ישראלי."

תשובתי הייתה הפוכה: "אני קודם כל ישראלי, ורק אחר-כך יהודי."

שרון נולד במושב (כפר-מל"ל) וידע מעט מאוד על היהדות. אבל הוא התחנך במערכת-החינוך הציונית, הרואה את עיקר תפקידה בייצור יהודים.

אילו חי שרון כיום, הוא וודאי היה מברך את הג'ודוקאים הישראלים. ואני מניח שלא היה עולה כלל על דעתו לשאול על אלופים יהודים אחרים באולימפיאדה.