"שלנו"? אינני אזרח ארצות-הברית, ואין לי שום חשק להיות כזה.

אבל אני חי בעולם שבו ארצות-הברית היא מעצמת-העל היחידה. כל החלטה שלה משפיעה באופן ישיר או עקיף על חייו של כל אדם בתבל.

כאזרח ישראלי, אני מושפע מהחלטות ארצות-הברית הרבה יותר מרוב בני-האדם. לא מזמן ראיתי קריקטורה שבה גם טראמפ וגם הילרי זוחלים על הארץ ומלקקים את נעליו של חייל ישראלי. זה לא לגמרי מוגזם.

שני המועמדים מכריזים שהם תומכים ב"ישראל" תמיכה מוחלטת. אך לאיזו ישראל הם מתכוונים? האם הם תומכים בחברה הישראלית כולה?

בהחלט לא. הם תומכים בחלק מאוד מסויים של ישראל: הממשלה הימנית-קיצונית של בנימין נתניהו, הנתמכת על-ידי המיליארדרים היהודים בארצות-הברית, התורמים לשני המועמדים האמריקאים.

התמיכה בנתניהו ובשותפיו - שהם אף יותר קיצונים ממנו - פועלת נגדי ונגד מיליוני ישראלים אחרים, הרואים כיצד נתניהו מוביל אותנו לאסון.

בכל זאת אין לי זכות בחירה. לא לי ולא לעוד כמה מיליארדים של בני-אדם עלי אדמות.

בכל מקרה, יש לי עניין ברור בתוצאות הבחירות האלה. על כן אני רוצה לפחות להביע את דעתי.

בראשית המערכה כתבתי שדונלד טראמפ מזכיר לי איכשהו את אדולף היטלר.

עכשיו, אחרי הבחירות המקדימות והוועידות, כאשר המרוץ נכנס אל הישורת האחרונה, חוששני שעלי לחזור על הערכה נוראה זו.

מובן שיש הבדלים. האיש נראה אחרת. יש לו שערות בצבע כתום. שפת-הגוף שלו שונה, וכך גם סגנון דיבורו.

זמנים אחרים. ארצות אחרות. נסיבות אחרות.

וגם, הכי חשוב, כלי-תקשורת אחרים. היטלר היה תוצר של תקופת הרדיו. קולו, כלי מיוחד במינו, הוא שכבש את ההמונים בגרמניה. אומרים לי שצעירים גרמנים בימינו, הרואים סרטים ישנים של נאומיו, פורצים בצחוק.

טראמפ הוא תוצר של תקופת-הטלוויזיה. הוא שולט במסך הקטן. הוא הביס את כל יריביו בטלוויזיה. הוא היה מביס את הילארי בקלות אילו היה הקרב מתנהל רק על המרקע.

הדמיון בין טראמפ והיטלר קיים ברמה אחרת.

במרכז כל המערכה של טראמפ עומדת מילה אחת: "אני". אין "אנחנו". אין אידיאולוגיה רגילה. אין מצע.

הכל מסתובב סביב "אני". סביב טראמפ. טראמפ יבוא, טראמפ יסדר את הכל.

כך גם תמצית המסר של היטלר. לא היה לו מצע אמיתי. (נכון, היה משהו שנקרא "24 הנקודות" של המפלגה הנציונל-סוציאליסטית, שחוברו על-ידי האידיאולוגים של המפלגה, אך היטלר התעלם מהן. פעם קרא ביאוש: "הלוואי ולא היינו שומעים עליהן מעולם!")

זה היה נכון גם לגבי האיש שהמציא את הפאשיזם: בניטו מוסוליני . הדיקטטור האיטלקי, שמכמה בחינות היה המורה של היטלר, לא ידע גם הוא את המילה "אנחנו". הדיבר הראשון בין "עשרת הדברות" של הפאשיזם אומר: "מוסוליני צודק תמיד!" כך גם טראמפ.

המרכזיות של המנהיג היא סימן-ההיכר של הפאשיזם. התכנית של טראמפ היא טראמפ.

משום כך, כל ההצהרות והתוכניות הפוליטיות של טראמפ חסרות כל חשיבות. הפרשנים המתעמקים בהן, המנתחים אותן, ההופכים והופכים בהן ומחפשים מסרים נסתרים פשוט מבזבזים את זמנם. אין להן משמעות אמיתית, לא גלויה ולא מוסתרת.

ההצהרות נזרקות לחלל באקראי. הן מתאימות לטראמפ רק באותו הרגע. הן נשכחות ברגע הבא, ולעיתים אף מתחלפות בהצהרות הפוכות. הן מהוות מכשירים, לא יותר.

משום כך כל-כל קל לתפוס את טראמפ באמירת שקר. ראיתי רשימות של עשרות שקרים כאלה, כל שקר בוטה יותר מרעהו.

כאן בולט שוב הדמיון לאדולף היטלר. בספרו "מיין קאמפף" ("המאבק שלי") הוא מדבר על כך בגלוי. הספר עצמו משעמם למדי, תוצר של הוגה-דיעות זניח, אבל יש בו פרקים אחדים שהם מרתקים. פרקים אלה נוגעים ל"תעמולה".

(רבים זוקפים את המצאת התעמולה הנאצית לזכות יוזף גבלס. אבל "הדוקטור הקטן" היה רק תלמיד של הפירר.)

היטלר היה חייל קרבי בכל ארבע שנות מלחמת-העולם הראשונה (ולא התקדם מעולם מעל לדרגת טוראי ראשון). הוא התרשם מאוד ממערכות התעמולה הבריטיות, שכוונו לעבר החיילים הגרמנים. היטלר העריץ את הסיסמאות הבריטיות, שהיו בעיניו שקריות לגמרי. בין השאר הסיק מכך שהשקר אמין יותר ככל שהוא גדול יותר, מכיוון שאדם נורמלי אינו יכול לתאר לעצמו שמישהו ישקר עד כדי כך.

(למעשה הפריז היטלר ביעילות התעמולה הבריטית. היא התחילה להשפיע ממש רק כאשר החזית הגרמנית כבר החלה מתמוטטת.)

בעיני טראמפ אין שקר גדול מדי. למעריציו לא איכפת. בעיניהם אין שום ערך לאמת. טראמפ חשוב מהאמת.

הילרי קלינטון היא פוליטיקאית טובה, רגילה, אולי אפורה. התכונה הבולטת ביותר שלה היא: היותה אישה. זה פרט חשוב מאוד כשלעצמו (אם כי גולדה מאיר הוכיחה שאישה יכולה לגרום לאסונות לא פחות מהגברים.)

אפשר לנחש, בביטחון מסוים, איך תיראה תקופת-הנשיאות של הילרי קלינטון. אפשר לסמוך עליה, אפשר לצפות מראש את מעשיה. זה יהיה המשך של תקופת אובמה, אם כי בלי הקסם האישי של ברק (ומישל!) אובמה.

לעומת זאת, איש אינו יכול לצפות מראש איך תיראה הנשיאות של טראמפ. כל ניחוש אינו אלא גישוש באפלה.

דבר אחד נראה אמיתי: הערצתו של טראמפ לוולדימיר פוטין. אף שהוא ההיפך מפוטין – שהוא אדם קר-המזג, מחושב, נועז אך זהיר, שהיה בעבר פעיל חשוב מטעם הקג"ב. נראה שטראמפ מעריץ אותו באמת.

אין שום עדות לכך שההערצה הזאת היא הדדית. אך נראה שיש עדות לכך שיורשי הקג"ב מתערבים בבחירות האמריקאית כדי לחזק את טראמפ ולהחליש את הילרי.

טראמפ כבר הכריז שלא יחוש אוטומטית לעזרת מדינה כמו לטוויה, אם תותקף על-ידי רוסיה. השאלה היא אם הארץ הקטנטונת הזאת, שהייתה בעבר חלק מברית-המועצות והמהווה עכשיו חלק מנאט"ו, שילמה עבור ההגנה עליה.

("אדוני הנשיא, הצבא הרוסי פלש זה עתה ללטוויה! האם לשלוח את הצבא שלנו?" – "חכה! חכה! קודם כל תבדוק אם הלטווים שלמו את דמי-ההשתתפות שלהם בנאט"ו!")

התקרבות אמריקאית-רוסית יכולה להיות דבר טוב. האיבה האוטומטית של וושינגטון לכל דבר רוסי היא שריד מהמלחמה הקרה. היא רעה לעולם. לשתי המעצמות כדאי לשתף פעולה ביניהן בתחומים רבים.

כלפי המעצמה השלישית, סין, עמדת טראמפ הפוכה. הוא רוצה לבטל את הסכמי-הסחר איתה ו"להחזיר את מקומות-העבודה הביתה". אפילו אני, שאינני מומחה לכלכלה, יכול לראות שזו שטות גמורה.

וכן הלאה. זה כמו לראות אדם העומד על שפת הגג ומתכונן לקפוץ רק מתוך סקרנות לגבי התוצאות.

הגרמנים שהצביעו באפריל 1933 בעד אדולף היטלר לא חלמו על מלחמת-עולם שנייה, אף כי היטלר עצמו כבר החליט לכבוש את אירופה המזרחית כדי ליישב שם מתנחלים גרמנים. אישיותו של היטלר היפנטה אותם. ובניגוד לנשיא ארצות-הברית, הקאנצלר הגרמני לא היה אז האיש החשוב ביותר בעולם.

אני שונא את הבחירה ב"רע במיעוטו". בכל מערכות-הבחירות לכנסת (מלבד הארבע שבהן הייתי בעצמי מועמד) הצבעתי בעד מפלגות שלא אהבתי אותן כל כך, ובעד מועמדים שלא בטחתי בהם כלל.

אך זוהי אחת מעובדות החיים. אם אין מעומד שאתה יכול להריע לו, אתה בוחר במישהו שיגרום לנזק הקטן ביותר. ב-1933 הצביע אבי בעד מפלגה גרמנית שמרנית, מפני שהאמין שהיא היחידה שעוד יכולה לעצור את היטלר. כפי שאמר פעם פיאר מנדס-פראנס, המדינאי הצרפתי-יהודי: "לחיות, פירושו לבחור!"

אני רוצה להגיד לכל ידידיי האמריקאים: צאו והצביעו בעד הילרי - אם אתם אוהבים אותה ואם לא. זה לא עניין של אהבה.

אל תישארו בבית. להימנע מהצבעה פירושו להצביע בעד טראמפ.

בדיחה יהודית ישנה מספרת על הגביר בעיירה שמת. כולם שנאו אותו, ואיש לא היה מוכן להספידו. בהספד מותר להגיד רק טובות על המת, ואיש לא היה מוכן לעשות זאת. עד שלבסוף נמצא מתנדב.

"כולנו יודעים שהגביר הזה היה אדם נורא ואיום," הוא אמר, "אבל בהשוואה לבנו, הוא היה מלאך!"

הילרי קלינטון אינה איומה. היא מועמדת ראויה. ובהשוואה לדונלד טראמפ היא ממש מלאך.